"I need you" – וואןדיירקשן- פרק 1 + הקדמה

"תזכרי לעמוד זקוף ולחייך" אלן הזכירה לי שוב ושוב,
"זאת לא פעם ראשונה שלי" גלגלתי עיניים וסידרתי את המשלה הצמודה שחנקה את גופי,
"אני יודעת שזאת לא פעם ראשונה אבל בתור הסוכנת שלך אני צריכה להזכיר לך את זה שוב ושוב" אלן חייכה את החיוך החמוד שלה וסידרה את יציבתי,
"פעם אחרונה, את הולכת לאורך השטיח, עוצרת באמצע מחייכת למצלמות 'דופקת' פוזה וממשיכה הלאה לשאר הבנות" אלן גירדה בראשה, היא הייתה נראית די מודאגת, זאת פעם ראשונה שהיא מראה לעולם את הבגדים שהיא ייצרה,
"אל תדאגי אני לא אאכזב אותך, והבגדים מדהימים" אמרתי וחייכתי חיוך קטן,
"אני סומכת עלייך בלה, אל תאכזבי אותי" אלן חייכה, דפקה לי על הגב ורצה לבמה לקרוא בשמי,
אני הייתי אחרונה שיוצאת,
אני הייתי זאת עם השמלה הכי מפוארת,
הייתי זאת שמסכמת את כל התצוגה, זאת כולם חיכו לה,
וזה קרה,
"קבלו את איזבלה פרקר" שמעתי את קולה המתרגש של אלן,
—————–
סטופ,
הי,
קוראים לי איזבלה פרקר אבל כולם קוראים לי בלה או בל,וטוב לי עם קיצורים.. אני לא אוהבת שקוראים לי בשמי המלא.
אני בת 19 מלוס אנג'לס
אני דוגמנית מגיל קטן (12), זאת אומרת הדוגמנות זה בהחלט הבית שלי והמקום שגדלתי בו,
אני מאומצת, שלחו אותי לאימוץ בגיל תשע יחד עם אחותי אמבר שהייתה אז בת שלוש,
אימצה אותנו מישהי שלא יכלה להביא ילדים אבל זה עכשיו סיפור אחר אז בואו לא ניכנס לזה.
יש לי רק חברה אחת טובה שהיא עובדת יחד איתי בדוגמנות קטניס,
יכול להיות, טוב.. הרוב.. מי שלא מכיר אותי קורא לי ביצ'ית(?) אבל זה פשוט כי הם לא מנסים להכיר אותי..
—————
קראו בשמי,
נעמדתי זקוף,
הרמתי את הראש,
ויצאתי לכיוון הבמה,
אני לא אבכה ואתלונן כמו שאר הדוגמניות שללכת על עקבים גבוהים זה סיוט,
שללבוש שמלות צמודות ומגרדות זה נוראי,
שלהיות שלוש שעות באיפור וסידור שיער זה מעצבן,
אני לא,
אני אוהבת את עולם הדוגמנות זה כמו בית שני בשבילי..
"בלה תסתכלי לכאן"
"בלה תחייכי" כל הצלמים צעקו והפלאשים סנוורו אותי.. אוח כמה שאני אוהבת את זה !
נעמדו כל הדוגמניות בשורה עושות סיבוב אחרון לפני שאנחנו יורדות מהבמה,
פלאש גדול אחרון, וזהו זה נגמר.

"הייתן מקסימות והצגתן אותי בכבוד עכשיו אתן באמת יכולות להתחיל את החופש בחיוך" אלן אמרה משפט סיום, היא לא אחת כזאת של נאומים..
"אז ניפגש אחרי החופש" חיבקתי את אלן,
"כן אלה אם אני אקרא לך לעוד כמה קטלוגים" היא קרצה לי ועברה לחבק את שאר הבנות.
"בלה" קטניס רצה לכיווני ונתנה לי חיבוק ענקי,
"הספקת להחליף בגדים" העפתי מבט על הבגדים שלה, על המכנס הקצר שהיא לובשת,
ומחשבה אחת עבר בראשי..
אחח כמה אני כבר רוצה לפשוט את השמלה הצמודה הזאת ממני ולחזור לגינס הקצר שאני אוהבת,
"כן, השמלה קצת לוחצת" היא חייכה את החיוך הביישן שלה ושיחקה עם השרשרת שבצווארה,
"את אף פעם לא מורידה את המגן דוד הזה ממך" צחקתי והתקדמנו לכיוון החדר הלבשה שלי,
"את יודעת שזה חלק ממני"
"כן" חייכתי וסגרתי את הדלת להחליף בגדים.

"יאלה בואי נעזוב את המקום הזה" קטניס שאלה אחרי שיצאתי מהחדר הלבשה,
" מה רע במקום הזה" שאלתי במזן שאני אוספת את שיער לקוקו גבוה חלק ודק,
"את נוסעת איתי" קטניס שאלה מתעלמת ממני,
"את היחידה שיש לה רישיון" גלגלתי עיניים.
נכנסו למכונית של קטניס,
"לחגור חגורות" קטניס צעקה בזמן שהיא מפעילה את הרדיו,
'ועכשיו הלהקה שמשגעת את כולנו וואן דיירקשן' הקול המעצבן ברדיו הפך את השידור שלו ליותר מעצבן,
"או-מי-גאד אני מאוהבת בתכנת רדיו הזאת, הם כל הזמן שמים שירים של הבנים" חיוך ענק עלה על פנייה של קטניס,
"גאד קט אני לא צריכה חפירות עליהם גם עכשיו" גלגלתי עיניים מקווה שהנסיעה הזאת תסתיים כבר למרות שידעתי שגם שאני מגיעה הביתה אני אצטרך לשמוע את הוואן דיירקשן האלה,
"את פשוט לא יודעת לבחור שירים" היא גלגלה עיניים והמשיכה לזמזמם את השיר ולנהוג.
"טוב תעצרי הבית שלי פה"
"אני יודעת" היא צחקה ועצרה את הרכב,
"ביי בלה" היא חיבקה אותי לפני שיצאתי,
"ביי קט" חייכתי וסגרתי את דלת המכונית.

"מי זה" הקול של מרי נשמע מאחורי הדלת,
"בלה"
"בלה יפה שלי איך היה" מרי פתחה לי את הדלת וחיבקה אותי,
"היה מצוין" חייכתי
"מרי איפה אמבר" התנתקי מהחיבוק שלה והלכתי למטבח,
"בלה" קולה של מרי הפך לרציני,
"כן" הסתובבתי אליה
"למה את לא קוראת לי אמא" פניה היו נראות עצובות,
בלעתי רוק,
אני יודעת שזה מגעיל שאני לא קוראת לה אמא הרי היא אימצה אותי והוציאה אותי מהחור המטונף שחייתי בו, אבל אני צריכה שיבינו אותי, יש לי אמא אי שם וקשה לי לקרוא לה אמא כי אני יודעת שהיא באמת לא אמי למרות שאת כל חייה היא נותנת לי ולאמבר,
"אני מצטערת את פשוט.. יודעת שקשה לי" נשמתי עמוק,
"אוקי, אני מכבדת אותך בלה" מרי ליטפה את גבי,
"אז איפה אמבר" שאלתי שוב
"מארגנת מזוודות וכדי לך גם להתחיל לארוז" מרי קרצה וחייכה חיוך ענק,
"למה" שאלתי בבלבול,
"כי אנחנו טסים, רציתי לעשות לך ולאמבר הפתעה והזמנתי כרטיסים למחר בערב"
"לאן" שאלתי
"ללונדון, את לא מבינה כמה אחותך התלהבה"
"לונדון" חזרתי אחריה בשאלה…