I have to believe in myself-עונה 2 פרק 24(84)

עונה 2 פרק 24 (84):

מהיום שגיליתי את ההיריון ועד היום אני מתמודדת ביחד עם קייטלין כי רוב החברים, הצוות והמשפחה של ג'סטין עסוקים בזמן שג'סטין במכון הגמילה שוב.
היא הביאה תיק עם כמה דברים והיא גרה איתי במשך שבועיים.

זה דיי מצחיק תחשבו על זה, שני נשים בהיריון בבית אחד, אם לראשונה יש צרבת או בחילה השנייה מזדהה איתי, לשניהם מצבי רוח משתנים, לכל אחת יש חשק למשהו מוזר משלה, כל אחת מתלוננת על כמה שכואב לה.

קייטלין עוד לא מסוגלת לדבר עם ראיין מאז הפרדה ולספר לו על ההיריון והיא מרגישה שהיא מתמודדת לבד כי ראיין עזב, בדיוק כמו שאני מרגישה לגבי ג'סטין.

לפעמים קייט ואשלי מגיעות אלינו ועוזרות אבל די התרחקנו מהן בתקופה האחרונה כי שתיהן עובדות ומבלות יחד ושוכחות אותנו, בין הסיבות היחידות שאנחנו נפגשות זה אם אני או קייטלין יוזמות או אם הבנים נפגשים איתנו ומביאים אותן- מה שלא קורה הרבה מאז הפרדה של קייטלין וראיין כי ראיין לא נותן להם.

בשבועיים האלה הצלחתי להפנים שבתוך הבטן שלי קורה נס- גדל יצור חי, דם מדמי, בשר מבשרי, אומנם אני לא מרגישה אותו עדיין כי אני רק בהתחלה אבל אני כבר מבינה שהפלה זו לא אופציה וכך גם הצלחתי לשכנע את קייטלין לא לעשות הפלה ואף לספר לראיין.

היום היא החליטה שהיא מוכנה נפשית לספר לראיין שיש היריון, שבעוד פחות מ9 חודשים הוא הולך להיות אבא.

קייטלין הרימה את האייפון וחייגה את מספרו של ראיין, אחרי כמה צלצולי המתנה קולו המופתע של ראיין נשמע מצידו השני של הקו, קייטלין הביטה בי ואני לחצתי את ידה כאות תמיכה והיא פשוט סיפרה לו בצורה הכי פשוטה "ראיין, אני בהיריון..מימך" מצידו השני של הקו ראיין נשמע מופתע קצת אבל שמר על קור רוח ושאל "מתי גילית?" קייטלין התאפקה לא לבכות ולחשה לטלפון "לפני שבועיים, ביום שעזבת אותי" ראיין נשמע כועס מצידו השני של הטלפון כשאמר את המשפט הבא "לא חשבת לספר לי?" קייטלין כבר כמעט ובכתה אבל אספה את עצמה מתפללת בליבה שהשיחה הזאת תיגמר כמה שיותר מהר "פחדתי שתכעס עלי" אמרה וראיין שאל "מה את חושבת לעשות עם ההיריון?" והיא הסבירה "אני חושבת ללדת, ולגדל את התינוק..איתך או בלעדיך, למרות שאני מעדיפה איתך" ראיין אמר שהוא רוצה כמה ימים לחשוב על זה ובזה השיחה נגמרה.

לקראת הערב הייתי צריכה לנסוע להביא את ג'סטין ממכון הגמילה.

הגעתי למכון הגמילה, הבניין הלבן שנראה קצת כמו בית חולים- כי זה בערך משהו, הוא מרפא אנשים או לפחות ככה אני רואה אותו אחרי שהוא גרם לג'סטין להיגמל. שוב.

אני רואה את דמותו של ג'סטין יוצאת מדלת הבניין הנפתחת, מנופף פעם אחרונה לשלום ויוצא בדרכו למכונית, אני יוצאת מהמכונית ומתקרבת לג'סטין ואנחנו מתחבקים.
"איך את מרגישה?" שאל "בהיריון" אמרתי והוא הרצין את פניו "החלטת מה את הולכת לעשות?" שאל "אני חושבת שאני צריכה ללדת ולגדל אותו או אותה, אתה צדקת וזה מתנה שהאל נתן לנו ואנחנו צריכים לשמור עליה" אמרתי ופניו של ג'סטין לא העלו חיוך כמו שחשבתי שהם יעלו "את נתת לי שבועיים לחיות באשליה שאני הולך להרוג את הילד שלי, למה לא סיפרת לי?" שאל וקולו עלה בכל מילה "אני לא יודעת" לחשתי.

'לומר את האמת פחדתי מהתגובה של ג'סטין, פחדתי שהוא יתחרט, שהוא לא ירצה את התינוק אבל הרגעתי את עצמי במחשבה על הניצוץ שהיה לו בעיניים כשגילינו על ההיריון, וכשסיפרתי לו הסיוט הכי גדול שלי התגשם, הוא לא רצה אותו יותר' במחשבות האלה העברתי את מרבית הנסיעה והנסיעה עברה בשקט, שקט מתוח, כאילו אם מישהו יגיד משהו אנחנו נתחיל לריב מכות.

אני שונאת שזה המצב בנינו, השקט הזה שיכול להוציא אותי מדעתי, הקרירות שבה הוא מתייחס אלי כאילו לפני שבועיים הוא לא עשה את ההצעה הכי רומנטית כדי להציע לי לעבור לגור איתו.

מי שאמר שילדים זה שמחה כנראה עוד לא פגש אותי ואת ג'סטין, שעם הילד כנראה יבואו הריבים שלנו, אבל למה ציפיתי ג'סטין תמיד היה דו-קוטבי פעם הכי רומנטי ואוהב ודקה לאחר מכן קריר כאילו אנחנו בכלל לא מכירים, ככה הוא לגבי כל דבר, למה חשבתי שההיריון יהיה שונה?

המחשבות האלה רדפו אותי במהלך כל היום, מחשבות על כמה שג'סטין מתנהג בחוסר בגרות מתמזגות עם מחשבות על איפה אני טועה במערכת יחסים עם ג'סטין, מחשבות על ג'סטין מחליף טיטולים באמצע הלילה מתמזגים בחששות האם אנחנו מספיק בוגרים כדי לדאוג לעוד מישהו? והשאלה החשובה מכולם האם אני אהיה אימא טובה? ומזה בכלל אימא טובה? אימא מחנכת ולפעמים גם קשוחה או אימא שמבליגה ומלטפת?