I can't see you- פרק 3

סיפור על ג'סטין ביבר
_________

פרק 3:
מנקודת המבט של ג'סטין:
למה עשיתי את זה? לא יודע. הרגשתי שהיא סגורה בפניי. היה בי צורך שאמר לי לנסות להכיר אותה יותר ולא משנה באיזו דרך, כנראה הלכתי על הקיצונית ביותר. כעבור מספר שניות אני קולט את אלכס יושבת מולי עם פרצוף מבוהל. אני לא מאמין. לא באמת חשבתי שהם ממש יביאו אותה לכאן ולרגע התחרטתי על מה שאמרתי. היא בקושי מכירה אותי, וככה פתאום אני מכניס אותה לעולם מגעיל וצבוע שנקרא פרסום.

את המבטים המופתעים והמחרידים של בראד גם כן לא פספסתי. יכולתי לדמיין מה עובר לו בראש כרגע. איך לבת הקטנה שלו יש קטע עם בחור בן 20 ואיך כרגע הוא הכניס אותה לעולם שלו. "אז.. אלכס" בראד לוקח נשימה ומעכל את המצב בו הוא נמצא. בכל זאת, הוא המנחה והמראיין בתוכנית והוא חייב להמשיך את הריאיון. "האם את מוכנה לתת לג'סטין עוד הזדמנות?" "אה.. אני…" אלכס נשארת מחוסרת לגמרי ממילים. כמובן. היא מבוהלת, היא חוששת ומפחדת, איך הרשיתי לעצמי בכלל להכניס אותה לכל זה! "אני מתנצל, מוסרים לי באוזנייה שאנו נאלצים להפסיק את השידור למען מבזק חדשות. תודה שהייתם כאן איתנו! נתראה בתוכנית הבאה שלנו." אני נאנח בהקלה. לא רציתי לגרום לאלכס מצב מביך כזה. "כל הכבוד כולם! עבודה מצוינת" קוראת הבמאית והקהל מתחיל להתפזר. אלכס נשארת ישובה על הכיסא שלה בעוד הבעת פנייה המומה לחלוטין מכל מה שהלך כאן הרגע. אני קם במהירות אחרי מבט קצר ומאיים שבראד מעיף אליי והולך אל מאחורי הקלעים. "כנראה שהרסתי לעצמי את כל הסיכויים איתה.." אני לוחש לעצמי ונאנח.

מנקודת המבט של אלכס:
"אני מצטערת אבא.. אני עד עכשיו לא הבנתי מה הלך שם. נפגשנו פעם אחת, ולא התפתח מזה כלום. אני לא מבינה איך הוא העז לעשות את זה". אני נאנחת ושותה ממיץ התפוזים שלי. "אני לא כועס חמודה שלי, אבל את חייבת להבין שהעולם הזה הוא עולם רע. אני עובד בו ומבין אותו, תאמיני לי שאת לא רוצה חלק בו. אנשים כמו האיש שדיברתי איתו ברעיון הם בסך הכל מפורסמים שכל מה שמעניין אותם זה כסף ותהילה. הם לא אנשים שכדאי להתקרב אליהם." אני מבינה את אבא שלי. מצד אחד, העולם הזה הוא באמת צבוע ומגעיל, אבל מצד שני ג'סטין עניין אותי. איך שהוא דיבר בראיון, איך שסוף סוף מישהו קרא את מחשבותיי והצליח להבין אותם, זה משהו שעוד לא קרא לי. אולי אני צריכה להיות יותר פתוחה להזדמנויות כאלו? אני מסלקת מיד את המחשבה מראשי. לא. מי בכלל ירצה חברה עיוורת. בסוף הוא יבין כמה קשה איתי ויברח כמו כולם. "חשבון בבקשה" אבא קוטע את חוט מחשבותיי ואנחנו יוצאים מבית הקפה.

באמצע מסע הקניות שלנו, אנחנו נאלצים לחזור לאולפנים בעקבות קריאה דחופה לאבא שלי. "את מסתדרת חמודה שלי?" אבא שואל אותי לאחר שמקל ההליכה שלי נופל ואני מתכופפת לאט כדי להרים אותו. "כן" אני עונה לו בחיוך. "תגיד אבא.. הוא עדיין יהיה שם?" אני שואלת בסקרנות עם דחף מסוים ולא מובן לתשובה כן. "אני חושב שכן.. הוא מצלם שם פרסומת עכשיו. את רוצה שאני יסיע אותך הביתה?" "לא" אני עונה ואנחנו מגיעים לאולפנים.
אחרי שעה שאני יושבת בחדר האיפור וההלבשה של אבא שלי, מקשיבה לתוכנית טלוויזיה, אני שומעת את דלת הכניסה נפתחת. "היי, כבר גמרת? חשבתי שזה ייקח יותר זמן" אני שואלת בפליאה. "לא זה אני, ג'סטין". אני מקשיבה לקולו סקרנית לשמוע את דבריו. "שמעי, אני מצטער. זה לא היה בסדר. בעצם זה היה פשוט גס ושחצני. אני יודע שאת בטח חושבת שאני עוד מפורסם שהכסף עלה לו לראש. יכול להיות שזה נכון, אבל אני לא עשיתי את זה מתוך כוונה רעה. אני בסך הכל רציתי להכיר אותך ולהראות לך שאני לא כמו כולם. רק שזה לא יצא לי כל כך טוב" הוא מגחך וכך גם אני.

רגע של שקט עובר ואני קוטעת אותו "האמת שהפתעת אותי, בכל מה שעשית. אם זה היה איך שדיברתי עליי ואיך שהבנת אותי כמו שאף אחד לא הבין כבר הרבה זמן, ואם זה היה שהעזת להגיד את זה בראיון. האמת שזה לא מפריע לי שזה שודר בטלוויזיה. אני לא מתביישת במי שאני ובמה שאני. אבל האומץ הזה שלך, יהירות שיכולה להיות רק למפורסם. ובכלל.. למה שתתאמץ כל כך בשביל ילדה ועוד עיוורת.." הוצאתי את כל מה שהיה לי להגיד.
"חשבתי שאת לא מתביישת במי שאת." הוא עונה לי ואני ממהרת לענות לו "זה נכון, אני לא מתביישת במי שאני. אני פשוט לא מבינה מה אתה מוצא בי" "אלכס לא אכפת לי שאת עיוורת! את נשמעת אחלה בחורה ממה שהספקתי להכיר. אני רוצה להמשיך להכיר אותך. את מושכת אותי, וכמו שאת אומרת זה שאת עיוורת לא הופך אותך למסכנה." הוא צודק. אני לא מסכנה. למה שאנשים לא יתחילו אותי? אני עיוורת אבל אני בדיוק כמו כל האנשים. "אתה יודע, אני זוכרת איך אתה ניראה" אני אומרת לו בעודי מציירת את פרצופו בראשי. "וואלה? חתיך אה?" אני מופתעת מהאומץ שיש לו כל פעם מחדש. "אתה לא ניראה רע.." אני אומרת לו בחיוך יודעת שעכשיו הוא יתעצבן. "לא רע? מה זאת אומרת!" אני צוחקת למשמע קולו המעוצבן. "תירגע" אני צוחקת ומנסה להירגע. "אז.. איפה את גרה?" "שני רחובות מכאן.. ממש מעבר לפינה." "קרוב אליי" הוא אומר ואני מרגישה בחיוכו. "אז.. באלך לקפוץ אליי? את יודעת.. שנוכל להכיר." הלחיים שלי מתחילות לבעור ממבוכה, מישהו בן 20 מזמין אותי להתארח בבית שלו. "אולי אתה תבוא אליי? ככה יהיה לי יותר נוח" אני תופסת אומץ ושואלת. "איך שאת רוצה" אני מבינה שהוא מופתע מכך שהזמנתי אותו. אבל הוא זורם.

"וואו חתיכת בית יש לך" ג'סטין אומר ואני לא מבינה מה כל כך מיוחד בו. "אבא שלי קנה לנו אותו" אני עונה לו "הוא כמעט כמעט גדול כמו שלי" "חח שחצן" שנינו צוחקים ביחד. "חדר יפה" הוא אומר ואני אומרת לו תודה. אני מסמנת לו לבוא לשבת על המיטה שלי ומדליקה ערוץ MTV בטלוויזיה. "וואי אני חולה על השיר הזה" אני אומרת בשמחה לצלילי השיר Everything Has Changed . " איך את עושה את זה?" ג'סטין מחכה לתשובתי. "מתרגלים.. בחדר שלי אני כבר מכירה הכל, אבל במקומות אחרים זה פשוט סיוט. או שאני נופלת וכולם צוחקים עליי, או שאני מקבלת מכות מכל מני חפצים. אתה יודע, זה מבאס שכולם יכולים לראות אותך ורק אתה רואה חושך מוחלט מולך." אני מרשה לעצמי להיפתח מולו מה שלא עשית הרבה זמן בפני מישהו. "אף פעם לא באמת חשבתי על זה. על כל המצב הזה. יודעת, באמת התכוונתי למה שאמרתי היום בראיון. אני לא חושב שצריך לרחם אלייך רק בגלל שאת קצת שונה. אני יודע שככה התנהגתי אלייך במרפאה, אבל זו הייתה פשוט טעות. את כמוני ואנשים צריכים להבין ולקבל את זה." הוא אומר לי ואני מאושרת לשמוע את זה. "אני ממש שמחה שאתה מבין את זה. אפילו אמא שלי לא מבינה אותי. כולם מסביבי חושבים שהם מועילים לי בכך שהם מנסים לסדר לי הכל ולעזור לי בכל דבר. זה רק גורם לי להכנס למצב חרא עם עצמי ולחשוב שאני איזו זקנה שצריכה עזרה. אבל אני לא."

אחרי שעה של דיבורים הצלחתי להכיר את ג'סטין הרבה יותר טוב. הוא גר בשכונה שלי, בבית הכי גדול, הוא מנגן על המון כלים והשירה היא החיים שלו. הוא לא כזה שחצן כמו שחשבתי והוא מצחיק וגם חמוד. "תגידי, אחרי שסיפרתי לך כל כך הרבה דברים עליי, אפשר לשאול שאלה?" הוא שואל אותי ואני מהנהנת בחיוב. "איך זה קרה?" יופי. הוא שאל את השאלה שידעתי שתגיע מתישהו. השאלה שהכי לא רציתי שתגיע. לא רציתי להרוס את הרגע בסיפורים המייגעים שלי שגורמים לאנשים להתרחק ממני. אני בסך הכל רוצה לשכוח ליום אחד מכך שאני עיוורת. שיום אחד לא יזכירו לי את זה. שזה ילך ממני כבר.
"אתה יודע משהו.. אף אחד לא יודע על זה חוץ מההורים שלי. אולי כדאי להוציא ממני את הסיפור הזה כבר למישהו." אני נאנחת, מתכוננת לספר לו את הסיפור שהרס לי את החיים. מתכוננת לשבור את כל החומות שבניתי יום אחרי יום. "זה קרה בשנה שעברה.."