I can't see you- פרק 1

סיפור על ג'סטין ביבר.
______

בוקר טיפוסי.
אני מתעוררת לצלילי השעון המעורר שלי, אמא מיד עולה לחדרי ועוזרת לי לקום מן המיטה. "זה בסדר אמא.. אני יכולה לבד." "אני רוצה לעזור לך חמודה שלי" אמא אומרת לי "אני לא תינוקת שצריכה עזרה, עברה כבר שנה מאז התאונה! אני מסוגלת לעשות דברים לבד, אני בסך הכל עיוורת" אני מרימה עלייה את קולי. "בסדר, אני יחכה לך במטבח. תתארגני ותבואי מותק" היא אומרת ואני יכולה לשמוע בקולה שנפגעה.
איכשהו אחרי התאונה כולם התחילו להתנהג אליי כל כך יפה, אבא חזר לחיים שלי, המורות התחילו להתחנף אליי וילדים שלא ידעו על קיומי התחילו לדבר איתי וגם זה מתוך רחמים.
בזמן שהמחשבות מתרוצצות בראשי אני קמה לאט מהמיטה ובדרך לארון אני נתקלת בספר שמונח על הרצפה. אני זורקת כמה קללות וממשיכה אל הארון. אני מוציאה מהארון ג'ינס ארוך עם נעלי עקב. בחיפוש אחר חולצה אני נתקלת בשמלה שלי. השמלה הכי יפה שלי, שהצלחתי לאתר אותה בעקבות איתורי התחרה שמגיעים עד מעל הברך. לפני התאונה נהגתי לצאת הרבה עם חברתי ג'ניפר והחבר שלי ניק. היום אני לא נוהגת לצאת למסיבות, אחרי התאונה ניק נפרד ממני וג'ני התרחקה ממני.. התאונה קירבה אליי אנשים אך עם זאת הרחיקה ממני הרבה. ניק תירץ לי שהוא צריך להתמקד בלימודים עכשיו והוא לא יכול להיות במערכת יחסים, אבל אני ידעתי שהיה לו קשה להתמודד עם חברה עיוורת. ג'ני התרחקה ממני בשבוע הראשון של התאונה, לא היה לה נוח עם המבטים המרחמים שאנשים נושאים אליה בתור ה"חברה הכי טובה של הילדה העיוורת". ככה יצא שבשנה האחרונה לא היו לי יותר מידי חברים. אני מבלה בעיקר עם אמא שלי, שלא מוכנה לעזוב אותי לרגע. לבשתי חולצה אקראית מהארון והתחלתי להתאפר. למרות שלא נהגתי להתאפר לפני התאונה, אני מפחדת שהפנים שלי השתנו ושלא יהיו יפות בלי איפור. אמא שלי לימדה אותי להתאפר בלי מראה. אני מורחת שכבת מייק אפ מכובדת על פניי ועוד אחת אחריה, אני מורחת את שפתיי באודם אקראי ואת עיניי מדגישה במסקרה ועיפרון חזק. אני יורדת למטה ואמא מזכירה לי שיש לנו תור אצל הרופא היום. "מה עם בית הספר?" אני שואלת אותה "סידרתי לך יום חופש היום" היא אומרת לי ואני מהנהנת בהבנה.

נכנסנו למרפאה הפרטית שלי. אבא שלי מנחה בהרבה תוכניות טלוויזיה והוא עשיר מאוד, הוא מממן לי את כל הטיפולים והבדיקות הנדרשות והוא דאג לי למרפאה הכי נחשבת בשיקגו. אני נכנסת למרפאה ולא יכולה שלא להריח את ריח מטהרי האוויר שהמנקות מחויבות לרסס כל שעה וחצי. אני מתיישבת בכיסאות ההמתנה בעוד אמא מפטפטת בצד עם הפקידה בכניסה שכבר הספיקה להכיר מהביקורים שלנו פה.
"סליחה ילדה, מה המספר שלך בתור?" מישהו פונה אליי ואני מוציאה את הפתק עם המספר מהכיס שלי "אתה יכול לקרוא לי?" "תקראי לבד.." הוא עונה לי בטון מזלזל "אני לא יכולה…" "למה מה את עיוורת חח?" אני שותקת ואני מצליחה להרגיש איך חיוכו הופך לפרצוף מובך "יאו אני מצטער אני לא ידעתי.. את צריכה משהו?" "למה שאני יצטרך משהו? אולי אני עיוורת אבל אני יכולה להסתדר בעצמי.." אני עונה לו בטון מעוצבן "אני מצטער לא התכוונתי לעצבן אותך.. אני ג'סטין דרך אגב" אני מרגישה את ידו שמתקדמת אליי ללחיצת יד ואני לוחצת אותה בחזרה "אלכס" אני עונה לו בחיוך. "הנה תיקח" אני מושיטה לו את הפתק. "מספר 23 בתור" הוא אומר לי "טוב לפחות יהיה לנו זמן להכיר" הוא אומר לי ואני שומעת חיוך בקולו. "את יפה" הוא אומר לי ואני מסמיקה "עוד יותר יפה כשאת מסמיקה" הוא אומר בחיוך "אז.. בת כמה את?" "17 בקרוב.. ואתה?" "אני? אני בן 20 עוד מעט" הוא אומר לי ואני מסמיקה מהעובדה שמישהו בן 20 מתחיל איתי. "אז מה אתה עושה פה?" אני שואלת "שברתי את היד והיום מורידים לי את הגבס" הוא אומר ואני מופתעת מכך "אתה בא למרפאה הכי יקרה בשיקגו כדי להוריד גבס?" אני שואלת אותו בצחקוק "כן, כסף לא חסר לי" הוא אומר בשחצנות שמפתיעה אותי. "הקול שלך מוכר לי, אתה שחקן או משהו כזה?" "אה.. לא" מוזר.. אני חושבת לעצמי. הייתי בטוחה שאני מכירה את הקול הזה. "אלכסנדרה, בואי אנחנו צריכות להיכנס" אמא קוראת לי "רגע, לא הבאת לי את מספר הטלפון שלך" ג'סטין אומר לי "מצטערת ג'סטין.. אבל אני לא מעוניינת." אני אומרת לו. כן, דחיתי אותו. אבל לא בגלל שהוא לא נשמע לי נחמד, דווקא רציתי להכיר אותו, אבל אני פוחדת. אני לא רוצה להכניס אנשים חדשים לחיים שלי. כל מי שיתקרב אליי, בסוף יתרחק ויעזוב. בדיוק כמו ניק וג'ני. אני נכנסת עם אמא שלי שלא מפסיקה לתחקר אותי בנוגע לג'סטין לחדר הרופא לבדיקה שגרתית.

מנקודת המבט של ג'סטין:
לא מעוניינת?! מה זאת אומרת! לא אומרים לא לג'סטין ביבר. אה.. לא אמרתי לה שאני ג'סטין ביבר בכלל. תאמת, לא יודע למה לא אמרתי לה. לא רציתי שהיא תתרגש או תדחה אותי בגלל זה. למרות שבכל מקרה היא דחתה אותי. השעה עברה לה ואני יוצא מחדר הרופא בלי הגבס ביידי. "היי אחי, מזל טוב הורידו לך את הגבס!" אני שומע את קולו של כריס, חבר שלי שמתנדב ועוזר פה. "היי אחי מה קורה" אני מחבק אותו "הכל טוב, ראיתי שדיברת עם אלכס מקודם" "כן.. מה אתה מכיר אותה וזה?" "אתה יודע אני עובד פה אז יצא לי לדבר איתה.. אחלה בחורה, יפה דווקא.. חבל שהיא עיוורת" הוא אומר "חבל?" אני שואל אותו "חבל אחי.. מי רוצה חברה כזו שאפילו לא יודעת איך היא ניראת וצריך לטפל בה כל הזמן" "וואלה.. טוב יאללה ביי אחי יש לי הקלטות" אני מתרץ לו משהו והולך "ביי גבר" כריס אומר לי ואני יוצא החוצה. אולי לא הייתי צריך להתחיל איתה בכלל? איך אפשר להסתדר עם חברה עיוורת באמת. בדרך הביתה מתרוצצות לי מחשבות בראש. אני חייב להודות שהבחורה הזאת עניינה אותי. האם יש לה חבר ובגלל זה היא דחתה אותי? ואם כן, איך הוא מסתדר איתה? כמו שכריס אמר, קשה להסתדר עם חברה עיוורת.. אבל בטח אין לה חבר, אחרת היא לא הייתה מנהלת איתי את השיחה הזו מההתחלה לא? זה הוריד לי מהאגו שהיא דחתה אותי, כי אף אחת לא דוחה אותי, אבל התנחמתי בזה שהיא לא ראתה אותי. אם היא הייתה רואה אותי, היא בחיים לא הייתה דוחה אותי.

מנקודת מבט כללית:
הערב הגיע.

היא נכנסת למיטה שלה, חושבת על הפגישה שלה עם ג'סטין היום. "אם היה לנו עוד קצת זמן להכיר.." היא לוחשת ושוקעת לשינה עמוקה.

הוא נכנס למיטה שלו, חושב על הפגישה שלו עם אלכס היום. "אם היה לנו עוד קצת זמן להכיר.." הוא לוחש ושוקע לשינה עמוקה.