The One For Me-פרק 20

הייתי לבד בבית.
שמעתי דפיקות על הדלת הראשית וכול כך נבהלתי עד שהספרים שלי עפו מהיד שלי ישר לרצפה!
יופי…עכשיו אני לא יודעת באיזה עמוד אני,איבדתי ריכוז ואני צריכה לקום פתוח את הדלת!
פתחתי את הדלת ונעמדו מולי 2 נערים מוכרים שיכולתי לזהות ממרחק של מיליון קילומטרים.
לואי וזאיין.
סרקתי את פניהם שוב ושוב כדי לוודא שזה שלא חלום שאני חולמת כי אולי אני נרדמתי מרוב שקראתי…
אבל לא חלמתי…
הם באמת היו שם.
עמדנו שם כמו מטומטמים בוהים אחד בשני.
הם בוחנים אותי.
ואני אותם.
הסתכלתי על לואי וראיתי את עיניו הכחולות.
זה הזכיר לי כול כך את נייל…
רק העיניים של נייל הן יותר עמוקות ושל לואי הן חדות יותר.
כול כך בא לי לבכות…
רק המבט שלו,שמיקה אמרה את המשפט הזה,חזר לי בראש שוב שוב… 
אני זוכרת את השפתיים שלו…
הממכרות אותי אליהן
איך הוא היה מחזיק אותי 
מנשק אותי בצאוור
מפתה אותי סתם ככה…
את החזה השרירי שלו שהוא כול הזמן אהב להצמיד אותי אליו,
וכול פעם הייתי שומעת את פעימות ליבו.
אהובי… למה עשית לי את זה??
אהובי למה פגעתי בי??
אהובי,למה??
———————-
״ג׳ייד? אפשר להכנס?״ זאיין אמר מנופף בידו מול פניי.
״אה? כן ברור…״ אמרתי מכניסה אותם.
הם סרקו את הבית ועמדו כמו מטומטמים מחכים ל׳פקודה׳.
״נו מה?? אתם מתכוונים לבהות בי כול היום כמו אידיוטים או שאתם תשבו כבר?!״ אמרתי להם.
הם נראו קצת מופתעים מהתגובה שלי.. בדרך כלל אני לא כול כך רעה.
הם ישר התיישבו ואז לואי אמר:
״אנחנו נעשה את זה קצר ולעיניין..״
״אוקי…״ אמרתי.
״טוב אז נייל לא אשם…״ זאיין פתח את דבריו.
״למה לי להאמין בזה?״ אמרתי.
״טוב הוא אשם חלקית אבל קודם כול תשמעי מה יש לנו לומר! בבקשה!״
לואי התחנן.
מבטו אימלל אותי.
עינייו צעקו לי ׳נייל מסכן׳ ׳את אשמה׳ ׳תקשיבי ללואי׳ וכול מיני.
״טוב,טוב! נכנעתי! מה יש לך לומר? וכמו שאמרתי בהתחלה,קצר! יש לי חומר לשנן אז אין לי זמן לשטויות מיותרות!״ אמרתי
״כמו?״ זאיין אמר וראיתי שהוא קצת התעצבן.
״כמו להאמין שיש מהו ביני לנייל!
משהו מיוחד!
משהו בין סתם מישהי לבין מפורסם! אז כן! זה שטויות מיותרות!
ואני סתם מבזבזת את הזמן שלי על להקשיב לכם כאן כשאני יכולה כבר לשנן פרק שלם!״
ועכשיו כבר צעקתי.
התעצבנתי שהם באמת האמינו שאני ונייל משהו ביחד..
פחח! ממש לא!
מה כבר יש לי ולבלונדיני מטומטם! (סליחה מיקה ולכול בלונדינית לא התכוונתי לפגוע אני בכלל נגד כול זה! אני מכירה בלונדינית שהיא חכמה.. אז…
בבקשה,לא להפגע הכול רק לסיפור:) ולא יותר מזה)
גם כן מה הסיכויים שאני אשיג באמת בלונדיני?!
0! אלה הסיכויים שלי!
בכול מקרה. אחרי שצעקתי הם שתקו. לא זזו ממקומם וגם לא מצמצו. זה היה מוזר.
״לואי תשאיר אותנו לבד אני אסתדר…״ אמר זאיין בקול שקט.
אבל בכול זאת שמעתי אותו.
זה היה מכוון.
לואי קם ויצא מן הדלת והוא סגר אותה. הרעש הזה נשמע בכול הבית הגדול של המשפחה שלי.
״זאיין?״ שאלתי.
הוא קם מהספה ואחז את ידי בשלו.
וואו הן חמות…
אוף מזכיר לי את נייל..
שהוא כול הזמן היה חם.
הוא אחז אותי חזק והנה באה הצמרמורת הזאת…
״אני קרה תעזוב את הידיים שלי…״
״לא אכפת לי… מה שכן אכפת לי הוא שאת צריכה לסלוח לנייל…״
״כמה פעמים אני צריכה להגיד לך!
אני לא—–״ הוא הניח את אצבעותיו על שפתיי וקטע אותי.
״ניסית להקשיב לי?״ הוא שאל
הזזתי את ראשי מצד לצד ל׳לא׳ 
״יופי. עכשיו תנסי להקשיב לי?״ הוא אמר בקול ממש ממש רגוע.
לא כועס
שלו
אין טיפת ספק…
הנהנתי למעלה ולמטה ל׳כן׳
״יופי. אז זה מה שקרה…״
***פלאשבק***
(מנקודת המבט של זאיין)
ג׳ייד באה אבל היא נראתה ממש כועסת כי גם שמענו אותה צועקת על נייל ומשהו בטוח קרה…
שאלנו אותה אם הכול בסדר והיא פשוט צעקה עלינו:
״תשאלו את החבר ׳הטוב שלכם׳! הוא יודע!״
מוזר..
היא תרקה את הדלת אחריה.
הקול של התריקה נשמע בכול הבית ושקט נפרש.
אף אחד לא דיבר…
דממה מוחלטת
———————-
אחרי כמה דקות אני ולואי החלטנו שאנחנו הולכים לראות מה עם נייל ומה קרה שם בדיוק.
הלכנו ברחבי הבית בחיפושו ומצאנו אותו נשען על הקיר עם הטפט האדום. הטפט היה מלא עיטורים של זהב והוא עבר עליהם בידו מבטו אל הקיר עוצם את עינייו הנפוחות ומלאות הדמעות והניח את ראשו בעדינות על הקיר נותן לעצמו קצת להתקע שם..
ידו מורמת למעלה וכך ידו על הקיר והוא ממשיך לבכות.
אני ולואי כבר לא יכולנו לראות אותו ככה! הבן-אדם בוכה בגלל בחורה ואנחנו עומדים כמו דבילים!
בנו אליו והצעו לו עזרה.
הנחתי את ידי על הגב שלו ואז הוא התרומם לראות מי זה.
הוא ראה שזה אני והוא נאנח והוריד את ידי מגבו..
וואו הוא פגוע..
״נייל אתה בסדר?״ אמרתי בלחש.
לא רציתי להעמיס עליו בקולי.
״לא.. ג׳ייד,היא,—–״ הוא אמר בקול חנוק כול כך מהדמעות והוא כבר לא יכל לעמוד בזה עד שעצר באמצע המשפט כדי לבכות.
הוא הניח את ידו על עינייו כדי שלא נראה אותו בוכה..
לואי טפח על גבו ואמר:
״תמשיך אחי אנחנו איתך..״. הוא אמר תומך בו.
״היא נפרדה ממני…״ הוא אמר בקול קצת יותר טוב.
״למה?״ שאלתי
״כי כשמיקה שאלה איך זה להיות חברה של ׳נייל הורן׳ זה עיצבן אותי כי אני רוצה חברה שתאהב אותי כפי שאני ולא כי אני ׳נייל הורן מוואן דיירקשן׳ (דרך אגב זה עובדה אמיתית על נייל) 
ועשיתי פרצוף מעוצבן וג׳ייד חשבה שאני לא מרוצה ממנה אז היא ואני רבנו ועכשיו היא נפרדה ממני!״
הוא אמר קצת מתאושש.
״זה בסדר נייל… אני ולואי נלך לבית של ג׳ייד ונברר מה קרה ומה היא עושה וכו׳…״ אמרתי
״ואיך זה יעזור?״ הוא שאל מנגב את דמעותיו.
״כי לי וזאיין יש תוכנית…״ לואי אמר מחייך חיוך ממזרי.
״שלא תעז לגעת בה!״ נייל הזהיר אותו.
״תרגע! אנחנו לא ניגע בה מעבר לטווח של החזקת ידיים! זה מה שאנחנו צריכים…״ אמרתי גורם לנייל לרכך את מבטו.
״אוקי.. אבל רק תגידו לה שאם היא חושבת שאולי אני יכול לשכנע אותה אז שתתקשר אלי. בסדר?״ נייל אמר נאנח.
״אוקי.״ אני ולואי אמרנו בפשטות ונסענו אל הבית של ג׳ייד.
***סוף פלאשבק***
(חזרה לנקודת המבט של ג׳ייד)
״אני לא מאמינה…״ אמרתי.
לא האמנתי למה שזאיין אמר.
״עצוב נכון?״
״מאוד״
״אז את תסלחי לו?״
״לא התכוונתי לזה!״
״תסלחי לי?״
״כן! אני התכוונתי שזה עצוב שאתה ממציא כאלה דברים!״
הוצאתי את הכול עליו.
לא באמת האמנתי שזה מה שקרה!
האדם היחיד שאני אאמין לו זה הארי. הוא חבר טוב של נייל אז הוא בטוח יגיד לי את האמת!
״ג׳ייד אני נשבע לך!
אני מספר את האמת בבקשה תאמיני לי!״ זאיין אמר לי מתחנן.
הוא עזב את ידיי וירד על ברכיו לרחמים. בחיי שלא ראיתי אדם כול כך מסור לחבר שלו.
העיניים שלו כבר צעקו לי:
׳בבקשה תקשיבי!׳
ולא יכולתי לסבול את זה.
״טוב בסדר! נגיד(!) שאני מאמינה לך אז?״
״נייל אמר לי למסור לך שאם את חושבת שהוא יכול אולי לשכנע אותך לסלוח לו תתקשרי אליו.״
״אוקי טוב…״ עמדתי וחיכיתי שהוא יגיד משהו.
אבל גם הוא עמד וחיכה.
״נו?״ אמרתי
״נו… יאללה את מתכוונת להתקשר או לא?״ הוא ענה
״מה? מולך?״
״כן מולי! ושימי על רמקול.״
״אחח טוב!״ אמרתי לבסוף מתייאשת.
צלצלתי לנייל מול זאיין וכפי רצונו שמתי על רמקול.
קול ההמתנה אימלל אותי וחשבתי שהוא בטוח לא יענה.
אבל לצערי הוא ענה.
״הלו?״ מבעד לטלפון נשמע קול שבור ובודד.
קולו של נייל.
אבל זה לא הקול של הבן-אדם שהכרתי. זה קולו של בן-אדם אומלל ומסכן… לא קול של אדם מאוהב.
״נייל זאת אני ג׳ייד…
אנחנו חייבים לדבר…״