He Took Me – פרק 8+9

מצמצתי בעיניי, אוחזת בראשי בין זוג כפות ידיי, נשמתי עמוק וחשתי שחזי דוקר וצורב, ראשי הסתחרר וכאב, גופי היה משותק וכפות ידיי היו לחות ומזיעות, כל סערותיי סמרו וחשתי פקעת אחת של עצבים בזמן שסרקתי את הסביבה שאני נמצאת בה, זה.. זה בית חולים? אני בבית חולים? למה?!
התבוננתי בקירות הלבנים והקרים, המחליאים והמרוחקים שסגרו עליי, התבוננתי בוורידים שעל גבי מפרק היד שלי, פלטתי אנקת ייאוש למען השם.. אני מחוברת למכונה? ועדיין למרות הכול, אפשר לראות את החתכים, דמי התחמם והתפרע כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים אך אני כבר בעצמי חשתי ככלי שבר.. נפשית ופיזית, חשתי שכל גופי כואב ורוטט, גרוני היה חנוק וחשתי חסרת כוחות, האוויר נגזל מבעד לרעותיי והקרקע התפרקה מתחתיי, כמכה מענה מתחת לחגורה כשראיתי את.. את הארי, הארי סטיילס, עומד עם הגב אליי מחוץ דלת החדר הסגורה, יכולתי לזהות את התלתלים הללו ממרחק, הוא דיבר עם האחות, מעביר שוב ושוב אצבעות נרגזות בשערו יוצר פלומה ענקית, הבלעתי חיוך.. ידיי עקצצו, הלוואי שיכולתי להעביר יד בשערו גם.. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, כה רוצה, כה משתוקקת, אך בטני התהפכה ולבי נסחט, הלם בחוזקה, הדבר הלם בי וצווח, הדהד בכל מערכת, תא ואיבר בגופי וחרב אותי כשמבטו של הארי התנגש בשלי, הוא נאנח והבליעה חצי חיוך קורן שגרם לי לגחך, הוא דחף את הדלתות במשיכה אחת ורץ אליי במהירות, חרב חדה שבחדות פלחה את נשמתי כלהב מושלם וטעון בכה המון רגש, להב מושלם של תשוקה חזקה ושורפת כאש להבה שנצה ביני לבינו וגרמה לי לדמם מבפנים.. הו.. הארי..
"לעזאזל, התעוררת.." הוא צנח על הכיסא שלצדי. "איך את מרגישה ליסה?"
מצמצתי בעיניי. "הארי, מה קורה כאן לעזאזל?"
האחות השמנמנה בעלת השיער הכתום והעיניים הירוקות והטובות מהרה בעקבותיו וחייכה אליי חיוך אמהי ואוהב, חיוך שבאמת גורם לי לחשוב שאני חשובה כאן.. שדואגים לי.. שלא יפגעו בי.. דמעות עמדו בעיניי, חיוך שלעולם לא קבלתי, הארי ראה זאת וזקף את גבתו. "הכול בסדר?" שאל שוב בדאגה.
"ליסה, יקירה שלי, בוקר טוב.. נרדמת, היו לך פצעים די עמוקים אבל אני מניחה שללא הגבר הנאה הזה היינו מאבדים אותך!". הודיעה בהתרגשות. "אבל מתוקנת, אנא ספרי לי, האם משהו כואב לך?"
מצמצתי בעיניי וזקפתי גבה.. חשתי.. חשתי חזקה. מעולם לא חשתי מלאת אנרגיות ורגשות, הכול נראה לי כל כך ברור ומוחשי, אך גם חסר עומק או סיבה, מעולם לא הרגשתי כל כך חיה ונרקבת מבפנים בעת ובעונה אחת.. "אפשר לדעת מה קרה לי?" הגבהתי במעט את קולי מופתעת מהטון שלי שכלל לא רועד כמו שכולם ציפו כנראה שיהיה.
"הותקפת הסתבר, אך הכול בסדר עכשיו.. טלפנו בשריטות ובנפיחות, אפשר לומר שדי הופתעתי מהרמה שבה הכול התקדם בסדר.. אך אני מניחה שניסים אכן עדיין יכולים להתממש". קרצה אליי.
"ליסה, את מוכנה להפסיק לשאול שאלות מפגרות ולהגיד מה את מרגישה עכשיו?!" צעק עליי הארי.
עיניי נקרעו לרווחה. "אומנם הצלת אותי בעיקרון, אך אין לך כל זכות לצעוק עליי". ירקתי לעברו והוא קפא במקומו אך תמיד הוא נדמה כאל יווני, כפסל, כלא אנושי בכל מובן שהוא.. וכל כך יפהפייה, מושך וסקסי עד קוצר נשימה, הוא לקח אותי, ללא כל שליטה מסוימת, לקח את לבי ואת נשמתי, את ערכי עד הסף, עד זוב דם.. בלתי נתן להתכחש לכך, אני שונאת את המידה שבה אני נמשכת אליו ללא כל שליטה מסוימת, ללא כל הבנה.. הוא מסוכן, הוא אגרסיבי, הוא חזק, הוא מפחיד.. והוא האש שלי, האש היוקדת שלי ואני העש שנמשך אליו, כסרט שקשור סביבי ומתאים את עצמי אליו, הוא הכפפה שלי.. בלתי נתן להתכחש לכך, אני רק חושבת עליו, יושבת ומחכה בקוצר רוח לרגעי החירות והאימה שבהם הוא יכנס מבין הצללים וכגנב יגנוב את לבי.
"כואב לי הראש.." אחזתי בראשי בין ידיי. "וקצת הגוף, אבל זה בסדר, זה לא סיפור גדול.. אני יכולה לחיות עם כך-"
"מה לכל הרוחות בסדר עם זה?!" הוא קרא בכעס לכיוון האחות. "אמרת שהיא תקום ותחוש בריאה וחזקה, לא כך?"
היא העבירה קצוות שער סוררת לאחורי אוזנה והתבוננה ברשומות שבידיה. "מר סטיילס, אני מבינה את הדאגה שלך, אך כך כל מטופל מתעורר, הייתי מודאגת אם זה לא היה כך.." היא לחשה.
לבי התכווץ ברחמים עליה ודמי נזל מפניי. "הארי, תפסיק, צא מכאן". לחשתי.
הוא התמתח במקומו ונראה.. נראה פגיע. "מה?" לחש.
"צא מכאן הארי, אתה לא עוזר בכלום.." משכתי בכתפיי והתבוננתי בו במבט שמתחנן שינסה לפחות להבין אותי, להבין שאני חשה כאילו ודרכתי על מוקש ואני מתפוצצת, קודחת מבפנים, נטרפת ונאכלת, נצבטת.. איני יכולה להכיל את הכעס של הארי, וידעתי שהוא אינו יכול לשלוט בעצמו, בכל פעם שאנו נפגשים משהו רע חייב לקרות.. הוא יהיה חייב להרוס את הכול ולהתנהג בטיפשות, זה עצבן והביך אותי, ויותר מהכול בלבל.. למה.. למה הוא הציל אותי? למה הוא כל כך דואג לי? למה הוא חיכה לבדו ולא התקשר לאחד החברים שלי?
הוא דחף את הכיסא ובעט בקיר. "אני מי שהביא אותך לכאן!". צעק עליי ויצא מהחדר טורק את הדלתות מאחוריו.
האחות נשמה עמוק בהקלה וחייכה אליי חצי חיוך. "גברים, תמיד מסעירים אותנו כל פעם מחדש, לא כך?" מלמלה והחלה לכרוך סביבי את מד לחץ הדם. "אבל הוא באמת אוהב אותך, אל תתרגזי על החבר שלך.." הוסיפה כדרך אגב. "הכול מדאגה". החלה להפעיל את המכשיר והבד נכרך בחוזקה סביבי וכאב, פלטתי אנקת ייאוש ועצמתי את עיניי, מנסה להפיג את הכאב, המחשבה על הארי בתור החבר שלי גרמה לי לגחך. "הוא לא החבר שלי.." לחשתי.
לסתה נשמטה בהפתעה. "הו, באמת?" שאלה ברעד. "אני מצטערת על האי נעימות והחוצפה.. אמ.. הלחץ דם שלך תקין, את תהיה בסדר, תוכלי להשתחרר היום". תפחה על גבי שכמי ומהרה לצאת.
נשמתי עמוק ועצמתי את עיניי, קרביי בערו וכל שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת עצבים שגרמה לי לקוצר נשימה מטריף, כיווצתי את מצחי ונסתי להיזכר ברצף האירועים אך זה היה בלתי נסבל.. הכאב שבזיכרון האפוף ערפל רק חבט וצרב ככוויה בעמקי עורי וחדר, חלחל לי כה עמוק, כפגיון בלבי, צווח בראשי והדהד בכל מערכותיי, העולם עצר ונדם מלכת, הקרקע התפרקה ונחרב עד עפר מתחתיי, הכול החשיך וסגר סביבי.. חשתי כיצד הקירות סוגרים עליי, חודרים עמוק לנשמתי האפלה שאני מנסה להסתיר, הצד האפל שבי, חומות הפלדה גלפו אותי ופרקו אותי על נשקי, חשתי כיצד חרב מחלחלת עמוק וגולשת בכל מורד נשמתי האפלה, חשתי שאני נפולת וכושלת, נשאבת ללא כל שליטה או רצון לעמקי הכאב, היאוש והאובדן.. תיעבתי את המקום הארור הזה יותר מכל דבר, הוא החזיר אותי לפינה החשוכה והארורה ביותר שבחיי, כמכה מענה מתחת לחגורה גרם לדמי להתפרע בעורקיי, בוורידיי, לבשרי ללהוט ולכאוב, לרטוט, חשתי כיצד זיעה קרה שוטפת את מצחי ואני מנסה להיאחז בדבר מה אך הבכי, הצוות, המשטרה, ההורים, הגופה שלה.. ואני, הילדה המסכנה בעלת העיניים הכחולות והגדולות, העצובות, שאיש אינו באמת ראה דרכן מעולם, מתבוננת על כל העולם מלמטה ולא רוצה להיות חלק ממנו.. התבוננתי בוורידיי, ראו זאת. ראו את הקרע שבי, את הכאב, את ההשפלה, את הדיכאון.. כל חתך רק מדליק את כל מערכותיי ומסעיר את כל חושיי, ממכר ומשכר אותי, מיץ מרה עלה בגרוני ותחושת חלחלה בעבעה בבטני, וכה השתוקקתי לבצע זאת שוב, זה לקח אותי לרגעים קטעים של חירות, של חופש, של שיחכה, של שלווה..
אך לפתע הוא נכנס במהירות, וכל המחשבות השחורות והאפלות נדמו, כל הרוחות והשלדים נכנסו לארון הסגור שחרוט בלבי, לא הייתי בטוחה בדבר מלבד משהו אחד.. אחד יחיד וחשוב.. וזה הארי, הוא הציל אותי. המלאך שלי. "הארי.." לחשתי.
הוא לטף את הלחי שלי ונשם עמוק. "מצטער.." מלמל.
מה?! זה הפתיע אותי, הארי סטיילס מתנצל? "על מה?"
הוא נאנח ופלט אנקת ייאוש חרישית. "הייתי צריך להיות יותר עדין אתך.. פשוט כל כך דאגתי, את לא התעוררת ו..-"
"אתה הצלת אותי, כיצד אפשר להיות פחות עדין מזה?" הבלעתי חיוך ואחזתי בידו שנחה על גבי בטני, הדקנו ידיים וחשתי שלבי הולם בחוזקה, למרחק של קילומטרים, לחיי להטו ובטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, דמי התפרע בעורקיי וחשתי כיצד כל סערותיי סומרות, זה חלחל לי כה עמוק והרעיד את כל גופי ונשמתי, חשתי כיצד בית החזה שלי צורב ושורף כאש להבה שהלמה וקדחה בי, גרוני היה חנוק ולא יכולתי לספוג זאת.. עיניו הירוקות החזיקו אותי, נדמו כנקודת אור ליופי ולביטחון העצמי, הוא נראה כל כך שלו ויפהפייה.. הוא נראה כמו מלאך. "תודה.." הוספתי.
הוא עצם את עיניו והתיישב על גבי הכיסא. "זה בסדר ליסה".
"הארי, מה.. מה קרה? איך מצאת אותי?" חייכתי חצי חיוך מאיצה בו לספר לי.
הוא השפיל את ראשו ולפתע הבזיק בי מבט שהיה טעון בכה המון תשוקה מלאת ענווה, כל חושיי השתכרו והלמו, אבדתי את שיווי המשקל ואת עצמי, מבטו פגע בי כחץ והמיס אותי, אל תביט בי כך.. בבקשה, לא.. "אני תמיד אמצע אותך, מותק". נשק לראשי.
גלגלתי את עיניי. "למה כל כך אכפת לך ממני? למה אתה שומר עליי מפני.. כל דבר?" שאלתי בבלבול.
הוא חייך בשעשוע. "זה באמת חשוב לך כל כך?"
הנהנתי, אתה חשוב לי.. יותר מכל דבר שקיים.
"ליסה, מה אלו הצלקות שעל הגוף שלך?" שאל לפתע במבט נחרד.
דמי נזל מפניי. "אני הותקפתי". מהרתי לומר.
"לא התכוונתי לכך ואת יודעת זאת!". הגביהה במעט את קולו ואז מהר לרסן את עצמו.
גלגלתי את עיניי ושלבתי את זרועותיי האחת בשנייה. "זה כלום.."
"זה חייב להיות משהו, מה זה?" שאל בקול מתייסר ומלא רחמים.. עיניי נקרעו לרווחה.. לא, לא, לא בבקשה! רק לא זה.. רק לא רחמים.. איני זקוקה לרחמים של איש, שונאת זאת.. תמיד נזכרו להושיט את היד התומכת בעיקרון רק מתוך רחמים, רק מתי שהיה מאוחר מידי.. האם גם הוא עושה כך עכשיו? ועוד לי..? חשתי שדמעות עומדות בעיניי, בבקשה שיפסיק.
הוא שם לב לכך ומהר להרגיע אותי. "אני רק דואג לך". מהר להסביר את עצמו.
"זה לא עניינך". לא ספרתי לאיש לכך.. מלבד למשפחה שלי, אם בכלל אפשר לקרוא לזה משפחה.
הוא נאנח. "בסדר, אני לא רוצה לחטט". משך בכתפיו, הנהנתי בהקלה. "איפה ההורים שלך?"
נשכתי את שפתי התחתונה. "עזבתי.. עזבתי את הבית".
עיניו נקרעו לרווחה. "למה?!"
שיט! אני לא מאמינה שאמרתי לו זאת, לבי הפסיק להלום וחשתי את הארי בכל גופי ווורידיי.. "כי היא שונאת אותי, אני שונאת אותה, אין טעם להישאר.. " ירקתי. "ואני יכולה לשאול את אותו הדבר לגביך".
הוא שלב את ידיו על גבי החזה שלו. "אין לי אבא או אימא". אמר בפשטות.
ידי רעדה ורק רציתי לחבק אותו, לנשק אותו, לספוג כל טיפת כאב.. לא היה אכפת לי מעצמי, רק רציתי לגרום לו לחוש טוב. "אני כה מצטערת הארי, לא ידעתי.." לחשתי.
"זה בסדר". מלמל.
בלעתי את רוקי וזה צרב. "איך..?"
הוא התבונן בי במבט ארוך וחודר. "ליסה, די". הדק את לסתו.
השפלתי את ראשי. "אתה לא רוצה לספר לי למה הם מתו?"
"לא". אמר בפשטות.
הנהנתי וסמנתי לו להתקרב. "הארי..?" לחשתי. "אתה יכול לעשות בשבילי משהו?"
"כל דבר". השתנק.
עצמתי את עיניי. "חבק אותי, פשוט חבק אותי הארי".
הוא חייך חצי חיוך והתיישב לצדי, כרך את זרועותיו סביב מותניי ואני את שלי סביב צווארו, אלוהים, הוא כל כך קר.. אך חשתי מחוממת ובטוחה לצדו, בין זרועותיו, במקום הבטוח ביותר בכל חיי, המקום הבטוח אצל המגן שלי.. אצל הנער העצוב והמתוק שלי שנכנס לי כה עמוק ללב ולנשמה וצבע אותן בצבעים עזים של תשוקה חסרת מעצורים או אנושיות מסוימת, חשתי כיצד צורת גופי תואמת לשלו, כיצד אני חשה כל כך טוב.. הרגע הזה הרגיש נכון, כנה, מעבר לכל ספק שקיים.. ורציתי זאת, רציתי אותו.. רציתי שהוא ישאר כך אתי ולא יעזוב לעולם. עצם העובדה שהוא חושב שהוא מפלצת, שהוא אדם רע הרגה אותי.. הוא אומנם בעל מנגנון שליטה עצמית מקולקל אך לכל הרוחות.. הוא תמיד הגן עליי מפני אנשים שרצו לעולל לי רע ומר, הוא אף פעם לא באמת תקף אדם מסוים.. אפילו לא את איתן שלקח אותי ממנו באותו לילה.. הוא אדם טוב, ואני רק רוצה שהוא יחוש כך. אבל איך? איך אפשר לעזור לאדם שבור כשאתה בעצמך כבר פגוע? האם אפשר למצוא את הדרך ולקום מחדש יחדיו, להעזר האחת בשני, על מנת לבנות את עצמנו מחדש? האם זה אפשרי או כבר מאוחר מידי.. בשבילי ובשבילו? נאנחתי, אני לעולם לא אדע את התשובה.
"הארי, אני חייבת לשאול אותך משהו.." הבלעתי חיוך, הוא התבונן בי והיינו כה קרובים, שפתינו חקרנו את האחד של השנייה. "כן?" לעזאזל איזה קול צרוד, גברי ומושך.. מורט עצבים שפרק אותי על נשקי, רק מילה אחת גרמה לי להיהפך לפקעת אחת של עצבים ושכרות, התמכרתי אליו ונהייתי זקוקה לשמוע אותו.. הייתי מוכנה לשתוק ורק להקשיב לו, לקול המתנגן בעל המבט העז שלו שגרם לכל סערותיי לסמור וללבי להלום בחוזקה, כל פרק בו, כל דבר שעשה, השפיע עליי בדרך חזקה בעלת עוצמה אדירה.. וזה לא הרתיע אותי, ההפך, אהבתי זאת.. "למה אתה נראה רק בלילה?"
"בקרת אותי גם בבוקר, זוכרת? תג השם?" הבליע חיוך כמנסה להשתלט על עצמו.
גלגלתי את עיניי. "למה אתה לא יוצא מהבית?" נסתי להישמע יותר ברורה.
הוא קפא במקומו ונשך את שפתו התחתונה והבשרנית, המגרה והנחשקת שכה רציתי להתרסק עליהן ולחוש אותן על שלי.. "לכל אחד יש את הסודות שלו, לא כך?"
הנהנתי. "אתה מספר לי.." לחשתי ובדיוק האחות נכנסה, היא נראתה בהתחלה די מופתעת מהמראה של שנינו כה קרובים, היינו לפני מספר רגעים מרוחקים כאילו ואוקיינאוס שלם מפריד בינינו, וזה כאב לי לחשוב שאני מי שהתנהגה מגעיל והרחיקה אותו שהוא רק דואג לי ומנסה.. מנסה לחפש חמלה ורחמים, קרן אור, אושר, מנסה להאמין למה שאמרתי שהוא טוב, ואני מאמינה בו, אני מאמינה בהארי. אני יודעת שהוא טוב, שהוא יכול להראות ולחלוק זאת עם כל העולם אם והוא רוצה.
היא חייכה חצי חיוך רך ואני רק נאנחתי והארי צחקק מכך, האחות הזו נהפכה לשדחנית עכשיו? "אני רואה ששניכם כאן.." מלמלה. "בסדר, ליסה, את יכולה להתפנות, מר סטיילס, אנא בו על מנת לחתום על המסמכים". הארי התמתח ואני אחזתי בידו, איני יודעת מה תקף אותי אך לא רציתי שהוא ילך, לא יכולתי לתת לו ללכת, לא.. תחזור.. למי אכפת מהמסכים? מצדי להיקבר כאן.. רק בבקשה, אל תלך, לא משנה לאן ולכמה זמן , התגעגעתי אליך כל כך.. אל תלך ממני, קח אותי אתך. ולפתע עיניי נקרעו לרווחה וידי התנתקה משלו ברעד, השפלתי את ראשי ומעולם לא חשתי כה מושפלת.. מה לכל הרוחות את חושבת שאת עושה?! תהיתי בכעס ביני לבין עצמי ומהרתי לנקות את המחשבות שלי. "הבגדים שלי..-"
"קניתי לך בגדים חדשים ונקיים, בלי דם". פלט הארי וזרק לעברי שקית קניות אחת.
הצצתי בבגדים שקנה לי, חולצה אדומה בעלת מחשוף גדול בגב ובמעט בחזה לצד מכנס ג'ינס לבן וקצרצר. זה נראה יקר. "תו.. תודה.." מלמלתי. "אבל זה לא יותר מידי? אתה משלם אפילו על השהות שלי כאן!".
הוא גלגל את עיניו. "אני לא רוצה שאי פעם נדבר על כסף" אמר "אני בסדר מותק, אני יכול לדאוג לכך.. לבשי זאת, אני רוצה לראות עד כמה תראי מושכת בזה.." קרץ אליי ומהר לצאת משם.
לסתי נשמטה והתבוננתי באחות מוכת ההלם. "מה השעה..?" לחשתי.
"לא התעוררת במשך יום שלם, השעה עכשיו 20:30 בערב בערך.." בדקה מבט חטוף בשעונה.
העברתי קצוות שער סוררת לאחורי אוזני… הארי.. הארי חכה לי במשך יום שלם? אף אחד לעולם לא דאג לי כך כמו שהוא דאג בזה הרגע.. הצמדתי את החולצה הכחולה אל אפי, שואפת עמוק והניחוח המשכר שלו היה במעט מורגש על גבי הבגדים, שואפת ולוגמת עמוק אל תוך קרביי.. אוי, מתוק.
"את יכולה לעזור לי ללכת לשירותים?" שאלתי בלחש.
היא התבוננה בי בהבעת פנים רכה ונינוחה. "כמובן, בואי.." אחזה בכתפיי וגררה אותי בזהירות ועדינות יקרה מפז. "את בטוחה שהכול בסדר?" שאלה שוב פעם.
דמי נזל מפניי, לעולם לא דאגו לי כך.. מה היא רוצה? "כן, כבר אמרתי לך, רק כאבים קטנים וזה נורמלי.. נכון?"
היא הנהנה. "אבל אופן ההחלמה שלך היה.. היה לא אנושי.." היא מלמלה ופתחה לרווחה את דלת השירותים.
זקפתי גבה בתימהון. "למה את מתכוונת לעזאזל?"
"מצטערת על גסות הרוח, התכוונתי לכך שבדרך כלל הפצעים רק מגלידים ומזדהמים יותר, שלך כאילו היה בשלבי סגירה עצמית..התרפאו בעצמם. מעולם לא נתקלתי בתופעה כזו בעבר". ירתה לעברי.
"הארי הביא אותי עד לכאן?" הייתי חייבת לשאול. "רק הוא?"
היא הנהנה. "כן, רק הוא".
המילים הללו, רק הוא, גרמו ללבי להלום בחוזקה ולאוויר להיגזל מרעותיי אך נסתי להתכחש ולהתעלם מכך. "וכיצד הייתי נראית כשהוא הביא אותי?"
"היית מעולפת לגמרי, דממת בטירוף, אך משום מה זה לא היה דימום רק מהחבטות.. היה עוד משהו, כאילו ממש דממת מהעור שלך.." היא לחשה כמצפינה סוד – מה היא לא אומרת לי? אך לא הייתי בטוחה שנפשי ומוחי מסוגלים להקל עוד.. נשמתי עמוק. "תודה בכל מקרה".
היא הנהנה. "ברצון רב, התענוג הוא כולו שלנו". קרצה אליי.
צחקקתי. "רק עוד בקשה אחת.." מהרתי לומר והיא זקפה את גבתה בעניין. "תוכלי.. אולי תוכלי לעזור לי להתלבש.?"
היא הניחה את הפנקס רשומות שלה על גבי הכיור. "בואי מתוקה". האיצה בי.

הארי חכה לי ביציאה מבית החולים, הוא נשען על גבי הקיר ונעץ את עיניו בנקודה לא ברורה בחלל החדר המחליא בעל הריח שצרב את אפי, עוד לפני שהספקתי להתקרב אליו ולו במקצת, עיניו הירוקות, כזוג כדורי אקדח, כחולשה היחידה שלי שגורמים ללבי לרטוט ולתחושת הסחרורות להלום בי בחוזקה, המבט שלו, כשסקר אותי, מבט ארוך וחודר, נוקב ובוחן.. לא הרפה מנפשי, הוא נשך את שפתו התחתונה והבליע חיוך, והייתה לי תחושה שהוא רואה דרכי, חבקתי את עצמי על מנת להסתיר עד כמה שרק אפשר, שנאתי את עצמי ואת הגוף שלי יותר מכל דבר אחר שקיים, התביישתי בו, פחדתי ממנו.. פחדתי מעצמי.. מכה המון סיבות, לפעמים נדמה לי שאני רק צריכה מישהו שיציל אותי ממני.. לקקתי את שפתי העליונה, והתשובה נמצאת לפניי, אני מתקרבת אליה, בכל צעד בטני התהפכה וחרב רק פלחה וחדרה יותר כלהב חד ומושלם, מדממת מבפנים.. נחלשת.. המתח העז והמחשמל שנוצר בינינו היה מהפנט, כפות ידיי הזיעו במקצת מהלחץ האדיר וזה חלחל לי כה עמוק וגרם לנקודה מסוימת ללהוט ולהתחמם בגופי.. ההשפעה שלו עליי הייתה לא אנושית, לא שפויה, חסרת פשרות, הוא לקח אותי.
האש ההולמת כשהוא התקרב אליי בהליכה גברית משדרת ביטחון, האש ההולמת שצרבה את רעותיי וגרמה לכל כוחותיי להתפוגג וליפול כעפר לרגליו.. אלוהים אדירים, לכל הרוחות.. הוא חייב להפסיק לעשות לי את זה..
זרוע אחת שלו נכרככה סביב גבי, אצבעותיו הארוכות טיילו במורד המחשוף שבגדי, מטופפות, מלטפות, מייסרות, חשתי אותו, עור אל עור, בשרי, גופי.. למען השם.. כאלפי הצלפות שהצליפו שוב ושוב על גבי עמוד השדרה שלי וגרמו לכל כולי להתכווץ בכאב מייסר ומורט עצבים, חשתי שהקרקע נקרעת מתחתיי ואני מרחפת באוויר, כאילו ויצרנו בועה אחת ומושלמת שחסינה מכל פגע, ידו האחרת לטפה בעדינות את הלחי שלי. "ידעתי שתראי מושלם בבגדים הללו.." לחש והדביק אותי לקיר.. מוריד את זרועו מגבי.. לא מפספס ולו פיסת עור אחת ממני.. המגע שלו גרם לי לרטוט ולהפוך בין רגע לפקעת אחת של עצבים, תמי התחמם בעורקיי וגרוני היה חנוק, קרביי בערו כשהוא תפס לי בירך וסחט אותה, כל שריריי התמתחו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים ובטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, חשתי ממש שנקשר לי סרט סביב האגן ואני פשוט נמשכת אליו, אוחזת בכפות ידיים רועדות על גבי החזה שלו ומתקרבת אליו, ידעתי מה הוא ינסה לעשות.. והארי האפל חזר אלינו.
כל מערכותיי דלקו כשמשך בשערי במעט לאחור ונשק לי בזרם של נשיקות במורד הצוואר.. עצמתי את עיניי, מתמכרת, שואפת, לוגמת, חשה אותו.. אך ידעתי שזו טעות. "הארי.." השתנקתי.
"את יודעת שאת רוצה, למה להרוס..?" לחש.
לחיי האדימו במקצת. "הארי, יש כאן אנשים..!"
" אני מתגעגע אלייך.." הוא פלט לפתע ומצחו התרכך עם שלי, נשמתי עמוק ועצמתי את עיניי, ולפתע הוא הפסיק לאחוז במותניי וביריכיי והעביר את אצבעותיו על גבי הסנטר שלי. לבי התכווץ בכאב.
"הביטי בי". וזה היה ציווי.
פקחתי באטיות את עיניי והתבוננתי בו מעבר לריסיי. "אתה.. אתה התגעגעת אליי?" גמגמתי.
הוא הנהן וחייך חצי חיוך, הגומות שלו רקדו לפניי וגרמו לי גם לחייך. "התגעגעתי לכל דבר בך.." השתנק ונשק למצחי. "ואת גם אליי?"
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי. "הייתי.. הייתי מעולפת הארי.." מלמלתי. "אני לא חושבת שזה אפשרי כל כך".
הוא גחך. "אבל אני רק נפגש אתך למספר רגעים בלילה". הזכיר לי.
"אז אולי תחליט לבוא מוקדם וכך לא תצטרך להתגעגע אליי". צחקקתי וכרככתי את זרועותיי סביב צווארו, לפתע קפאתי במקומי – מה את עושה ליסה?! תתעשתי על עצמך! במהירות ידיי צנחו ממנו ונקשרו מאחורי גבי, נשענתי על גבי הקיר והשפלתי את ראשי.
"את רוצה כך?" הוא שאל.
לא ידעתי מה לענות לו. "לא אכפת לי.." ירקתי.
הוא זקף גבה. "מותק, אולי את מכחישה זאת, אך את בסוף תצווחי את זה.." קרץ לעברי ונשק לזווית פי, כל כך קרוב לפה… עיניי נקרעו לרווחה ודחפתי אותו ממני אך זה היה בשבילי כמו להזיז קיר בטון שלם. "אפשר ללכת הביתה?" לחשתי.
הוא הנהן. "אני מניח שכדאי.." ואחז בידי, מוביל אותי החוצה לכיוון הרכב שלו.

בזמן הנסיעה לא יכולנו להפסיק להעביר מבטים מתגרים האחד בשנייה, נשכתי את שפתי התחתונה והשפלתי את ראשי, קרביי להטו והקרקע נשמטה מתחתיי, לבי הלם בחוזקה וגרוני היה חנוק, דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים.. חזי צרב וכאב, יכולתי לחוש את המתח שסורר בינינו, את המשיכה העזה שאני רק מנסה להשקיט.. העדפתי שבמקום לשבת בשקט ולהקשיב למוזיקה משעממת אולי נוכל לדבר, זה יעביר את הזמן ויגרום לי פחות לחשוב על האופן שבו אני מגיבה לצדו.
"הארי.. בן.. בן כמה אתה בדיוק שאתה גר לבד?" גמגמתי.
הוא התבונן בי במהירות. "20". ירה.
"ואתה חי לגמרי לבד?" שאלתי.
הוא הנהן קצרות. "למה את שואלת זאת?"
משכתי בכתפיי. "לא כל יום אני נתקלית בגבר שנחשב כזר למעני, שבמקרה הוא גם מנשק אותי מידי לילה".
"או גם מציל אותך". צחק.
הנהנתי. "אתה כל כך טוב הארי.."
הוא לטף את הכתף שלי. "את כל כך חפה מפשע.." לחש בקולו המגרה.
העדפתי להתעלם מכך. "הארי, למה אתה חושב שאינך טוב?"
"כי אני מפלצת.." אמר בפשטות. "אני שונא את מי שאני, אני מתבייש בעצמי ובכל המעשים שעוללתי, איני מלאך מותק, ואת חייבת להבין ולקבל זאת".
אתה לא.. "הארי, רצחת אי פעם?"
עיניו נקרעו לרווחה. "לא!".
"אתה רק הגנת ושמרת אליי מהרגע הראשון שפגשת בי, אתה רק עוזר לאנשים וחובט ברעים, אתה כל כך צנוע וכלל לא אכפת לך מה חושבים עליך, אינך מפלצת הארי, אתה טוב.." פלטתי. "ואני מאמינה בך, אני בוטחת בך הארי.. אני יודעת שלא משנה עד כמה מוזר תוכל להיות, אתה לעולם לא תפגע בי, כי אתה לא מסוגל, אולי אתה מתכחש לכך אך אני רואה דרכך.. ובפנים יש לך לב זהב נוצץ".
הוא לפתע עצם את עיניו ונשם עמוק. "את לא רואה דרכי, תאמיני לי". כאילו והמילים שלי הכאיבו לו, חתכו אותו, פגעו בו.. הרסו אותו.
"מה קרה לך שגרם לך לחוש כך?" שאלתי בתמיהה.
הוא התבונן בי והמוזיקה שקטה. "אני כבר מספיק שבור מתוקה, אל תשברי אותי יותר.."
דמעות עמדו בעיניי. "למה הארי? למה אתה כך שופט את עצמך?"
"כי זה מי שאני!". הוא צעק. "לעולם איני אמשיך הלאה בחיי, לעולם לא תהיה לי חברה או אישה, או ילדים, או עבודה נורמלית.. אני סתם עוד חתיכת חרא שפשוט קשה לגלף מהכביש..-"
"כי אתה חסין מפני הכול, אתה דוגמא הארי לכל כך המון אנשים". מהרתי לקטוע אותו וחייכתי אליו. "ואני בטוחה שבזמן המתאים, אתה תמצא את האחת שלך, ויהיו לך ילדים.. אתה באמת חושב על כך?"
הוא לפתע הבזיק חיוך. "ואיך בדיוק אני משיג אותה כשאיני מאמין בעצמי?"
החלתי לצחוק וחבטתי בחזהו. "אתה? אתה לא מאמין בעצמך? הארי, מתוך ניסיון, אתה כן".
הוא העביר יד עצבנית בשערו. "כי.. כי אין לי מושג אפילו איך להתחיל שיחה נורמלית!".
החלטתי לשחק אתו ולהראות לו זאת. "טוב, אם והיית לוקח אותי לדייט, הייתי שמחה אם היית שואל מה התחביבים שלי, בת כמה אני, מה המאכל האהוב עליי, מפלרטט אתי במקצת.." משכתי בכתפיי. "אתה יודע, פשוט לדבר על כל דבר שעולה לראש".
"זה מטופש". ירק. "ומשעמם".
גלגלתי את עיניי. "כל כך חסר סבלנות..?"
ולפתע המכונית נעצרה, בבית שלו. "כל כך חסר סבלנות". השיב לשאלה הרטורית שלי.
לפתע זה פגע בי כברק ביום בהיר. "הארי, התכוונתי לאכסנייה שלי, לא לבית שלך!".
"אמרת בית לא?" גחך .
מצמצתי בעיניי. "הייתי בטוחה שזה די ברור!".
"לא, זה לא". כבה את המנוע ויצא מהמכונית, ממהר לפתוח לי, החלטתי שאיני נותנת לו את הסיפוק הזה, שלבתי את ידיי ברוגז ולא פתחתי את החגורה לרווחה, הוא פתח את דלת מושבי. "את מוזמנת לצאת אהובה".
נחרתי נחירת בוז. "אני לא עומדת לישון אתך הארי, תבין זאת.. אני לא מכירה אותך!".
"הייתי בטוח שזה מה שזוגות עושים, לא כך?" שאל בבלבול.
לסתי נשמטה. "אנחנו לא זוג!".
הוא גחך ונראה מאותגר למדי. "אז את רוצה שאני יציע לך חברות? הייתי בטוח שהשלב הזה די ברור!".
קשרתי את אצבעותיי האחת בשנייה. "אני לא רוצה להיות חברה שלך! למען השם הארי, איני זרמתי אתך ולו פעם אחת.."
הוא לטף את שערי ונשק לקודקוד ראשי. "ליסה, מתוקה, בבקשה.." הפציר בי במבט המתחנן אשר פרק אותי על נשקי והדליק את כל מערכותיי, עצמתי את עיניי. "לא הארי". אני חייבת להיות חזקה.
"מה אני צריך לעשות בשביל לגרום לך לצאת?" שאל כנואש.
תפסתי את ראשי בין ידיי. "להסיע אותי לאכסנייה, סמוך עליי שם אני אצא!".
"אז את רוצה שנשן אצלך?" שאל לפתע ונראה בעל תקווה מחודשת.
לא להאמין על הנער הזה. שתקתי.
"אני מפחיד אותך?" שאל לרגע.
השתתקתי, לא ידעתי מה לענות לו. "לא".
"אז בטחי בי". הושיט לי את ידו.
דמעות עמדו בעיניי והחלתי לבכות חרש. "אני נראית לך כל כך זולה..?"
עיינו נקרעו לרווחה. "מה?! לא!". השתנק. "לא, לא, לא ליסה בבקשה.. רק אל תבכי, זה הורג אותי".
"אתה מנשק אותי ואז ישר לוקח אותי לבית שלך, אפילו דייט מחורבן אחד לא הצעת לי, אני לא מבינה למה אתה עושה את זה.. למה כל הבנים חייבים להיות אותו הדבר?!" צווחתי עליו ונזכרתי בתומס, נזכרתי במאט, נזכרתי בכול אחד ואחד מהם.
"למה את מתכוונת?" ירה בכעס כקורא את הבעת החרדה שהתפשטה על גבי טווי פניי.
לסתי רעדה. "הארי, בבקשה.. תוכיח לי שאני יכולה לבטוח בך ולהאמין כמו שאמרתי, קח אותי לאכסנייה, לבית שלי".
הוא חבט ברגלו על גבי הדשא וטרק את הדלת ורץ לכיוון מושבו. "זה רק בשביל להוכיח לך שאני לא כמו כולם.."
הנהנתי והוא החל לנסוע. "ליסה?" קרא.
"הממ..?" כבר חשתי עייפה וחסרת כוחות.
הוא גחך. "את לעולם לא היית זולה בשבילי, אני לא אמעיט מהערך שלך, אני לעולם לא רוצה שתבכי בגללי בסדר? רק לא בגללי.."
הנהנתי ומשכתי באפי. "תודה הארי, על הכול". אחזתי בידו וראיתי עד כמה זה קשה לו.