He Took Me – פרק 15.

קראתי את הפתק שוב ושוב, צנחתי כחרב על גבי הכיסא שלי, קוברת את ראשי בין ידיי,גרוני היה חנוק וגוש הדמעות שבו צרב והעביר רעד לכל אורך גופי, כל סערותיי סמרו ודמי התחמם בעורקיי, ראשי הסתחרר וקדח בחוזקה, זיעה קרה כסתה את מצחי, חשתי כיצד הצמרמורת צורבת ככוויה ובוערת על גבי כל פיסת עור בגופי, מגלפת אותי ומכווצת בכאב, החור השחור והארור שבבית החזה שלי רק מהמחשבה על האישה שבקושי הזדמן לי לחשוב עליה רק גדל וגדל ממש כאילו יש לי חור שחור, עגול וחלול באמצע הגוף שלי.. בטני התכווצה ונקשרה באלפי קשרים, נסחטה עד הסף, כל סערותיי סמרו וכחותיי נגזלו מרעותיי עד זוב דם.. חשתי כיצד הסערת רגשות הזו שמכה ומצליפה בי לופתת אותי וגוררת אותי לעמקי הייסורים והאופל שבי, רק היא יודעת את האמת ורק היא יכולה להשתמש בה – אימא.
"תומס.." לחשתי ורק מלומר את שמו דמעות עמדו בעיניי.
עיניו החומות והגדולות נקרעו לרווחה, הקרקע התפוגגה מתחתיי והכול נעצר ונדם מלכת, הוא התקרב אליי במהירות, וכמכה מענה מתחת לחגורה זרועותיו הקיפו אותי וקרבו אותי אליו, הוא נשק על גבי ראשי מותיר לי להישען על גבי החזה המוצק והשרירי שלו. "מה היא רוצה ליס'?" שאל בעדינות.
רק רציתי לספר למישהו, לחלוק זאת.. הייתי חייבת כתף תומכת כל שנייה ודקה בחיי, ולעולם לא היה לי זאת ולפתע הארי סתר את מחשבתי והדמעות פשוט זלגו מעצמן, וגם עד שחשבתי שיכול איכשהו להיות לי גם זה נעלם, כנראה שלעולם לא יהיה מגיע לי טוב, שלעולם איני אוכל לחוש שמחה, שלעולם לא אוכל לחשוב נאהבת – ורק עצם העובדה שאני צריכה בחוסר ברירה להשלים עם כך שוברת את לבי למילוני רסיסים וקורעת אותי לגזרים.. פלטתי אנקת ייאוש ואלפי הצלפות הצליפו והכו שוב ושוב בייסורים חסרי כל רחמים, חסרי כל טיפת אנושיות על גבי עמוד שדרתי.. למה?! למה זה מגיע לי?!
"זה לא חשוב, כלום לא חשוב יותר.." לחשתי והתנתקתי ממנו, בהליכה של רגל גוררת רגל צלעתי לכיוון הארנק שעל גבי השידה הלבנה שלי, פתחתי אותו באצבעות רועדות, לפתע הוא היה הדבר הכבד ביותר בעולם הארור והמחורבן חסר המציאות שאני חיה בו, שלפתי את כל הכסף שהיה לי בו וזרקתי על גבי הרצפה, תומס פלט קללה, "היא רוצה כסף?!"
הנהנתי בלחש, "ואני חייבת..-"
"לא, את לא! היא לעולם לא הייתה אימא טובה, היא לעולם לא הגנה עלייך וחבקה אותך, מגיע לך מישהי טובה יותר! חיים טובים יותר! אל תחזרי לכך שוב, אל תסכימי לכך.. בבקשה, תהיה חזקה ליסה" הוא לחש והרים את הכסף והתכוון להחזיר לארנק שלי אך נרתעתי לאחור ונפלתי על גבי מזרון המיטה הלבן שלי.
"תומס, אני חייבת, היא.. היא.. אני פשוט חייבת, אם אתה באמת אוהב אותי אינך תפריע לי בכך ובשנייה שתחזור תלך אליה ותביא לה את הכסף הזה" נסתי לומר מבעד שפתיים קרועות מרוב בכי ורעד, הלם.
חשתי כיצד חרב החדה שבחדות מלפחת את בית החזה שלי וגורמת לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי, צווחה הדהדה ברעש בכל מערכת, תא ואיבר בגופי, מרחבת אותי עד אפר וגורמת לי להיעלם ולהיקבר בעמקי הסיוטים האכזריים שלי שאני רק רוצה לשכוח.. לעזאזל, אלוהים אדירים, לכל הרוחות.. בבקשה, בבקשה לא.. אני לא רוצה לחזור לכך, אני לא רוצה לקחת חלק מזה.. אני רק רוצה להיות חופשיה ומאושרת, למה היא חייבת להרוס כל דבר כמו שהיא תמיד ידעה לעשות?
הוא נאנח, "הלוואי שרק היית מספרת.." לחש בינו לבין עצמו ותחב את הכסף בארנק שלו, "אני אביא לה זאת" שלב את ידיו בקשיחות על גבי בית החזה שלו והחליט לצנן את האווירה, "קדימה מותק, שכחי מכך.. ספרי לי, מה קורה? איך את מסתדרת?" בחן את הדירה שלי וזקף גבה בתימהון.
גלגלתי את עיניי, "אני גרה כאן באופן זמני, עד שאשיג מספיק כסף.. שכנראה גם אותו כבר אין לי!" הגבהתי את קולי מנסה למצוא פורקן לעצביי ולמתחיי.
"איפה את עובדת?" שאל בהתעניינות.
הבלעתי חיוך, "בבר קרוב לכאן, יש שם חבר'ה טובים, הם כמו משפחה בשבילי.." מלמלתי ברוך, "הם קצת מוזרים ומשוגעים, אבל יש להם לב טוב, אתה תאהב אותם"
הוא משך בכתפיו, "ובכן, אני אשמח לפגוש אותם!" קרא בהתלהבות.
צחקקתי, התגעגעתי לתומס, למרות שהפעם האחרונה שנפגשנו הייתה כשניסה לקרוע את בגדיי ממני, עדיין הוא תמיד היה נאמן, היה החבר הטוב ביותר שלי, האח שלעולם לא היה לי.. הוא תמיד היה הכתף החמה לבכות עליה והאוזן הקשבת כשצריך, המגן הטוב ביותר בעולם שבטחתי בו יותר מאשר שאני בוטחת בעצמי.. ואז לפתע זה הכה בי כדלי מלא מי קרח קפואים, דמי נזל מפניי ופשוט חבקתי אותו, אני באמת אוהבת אותו, הוא היה כה חסר לי.. עבר עליי כה המון בזמן שאני נמצאת כאן, ואומנם איני יכולה לחלוק זאת עם איש אבל טוב לראות משהו מוכר ואיכשהו מעט שפוי, לראות אדם שהיה חלק מחיי.. חלק גדול וחשוב בהם, ואני משערת.. שהוא עדיין חלק גדול וחשוב ותמיד יהיה.
"מאיפה זה הגיע?" שאל ברוך ועיניו סקרו את עיניי שלי כאילו והוא אינו מוכן להוריד ממני את המבט, הוא אחז בלחיי בעדינות כאילו אני הדבר השברירי והיקר לו ביותר בעולם.
חייכתי חצי חיוך, "התגעגעתי אליך תומס.." לחשתי, "אני כל כך שמחה שאתה כאן".
הוא גלגל את עיניו ונשק ללחי שלי, "משוגעת, למה לא שמרת אתי על קשר?"
"אתה לא תאמין את מי פגשתי, הוא בהחלט גרם לכל מחשבותיי להיות מוסחות.." נימת כעס הייתה עוקצנית וברורה בקולי.
הוא נשך את שפתו התחתונה וגבותיו התכווצו, "גבר?"
הנהנתי, "אתה חושב אישה? אני אוהבת גברים תומס!"
הוא צחק, "אני יודע אבל.." הוא חזר להיות רציני, "מי זה? איך קוראים לו? בן כמה הוא?!"
גלגלתי את עיניי, לעזאזל, מסנן פה- מוח לא עובד ואני שוב בצרות, "אממ.. זה באמת לא חשוב"
"זה חשוב לי!" הגיבהה את קולו ולפתע רק רציתי לסתור לו ולצעוק עליו שאיני מאוהבת בו ולעולם לא הייתי, שהוא אינו יכול לדרוש זאת ממני כי איני חברה שלו, שאין לו כל זכות לגעור בי, שאני גם ככה שבורה כבר מספיק ככלי שבר שלא יתחבר שוב לעולם.. השפלתי את ראשי, "זה לא העסק שלך"
"נכון, כי העדפת להתאהב במישהו אחר" ירק.
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "תומס.. אני לא רוצה לחזור לזה.. אני רק רוצה לשכוח מה קרה לנו בפעם האחרונה, אפשר שנכח מכך? בבקשה?"
"אני לא יכול לשכוח אותך" הוא התנשם בכבדות ותחב את ידיו בשערו ברוגז, "לא משנה, שכחי מכך.. בואי נתרגל באופן רגיל ונורמלי כמו פעם, בסדר?" נסה לחלץ ולהבליע חיוך, מצמצתי בעיניי וקרקרפתי עקצצה, קרביי להטו וכל שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים, אין דבר כזה נורמלי או הגיוני, אין דבר כזה עבר, הווה או עתיד.. תמיד היו ערפדים, מפלצות לילה, טורפים.. אילו ורק היו יודעים שלאחד מהם יש את הנשמה הטובה והנקייה ביותר שאני מכירה, את הלב זהב הנוצץ והיקר ביותר, אילו ורק הוא היה רואה לרגע את מה שאני רואה כשמבטי נפגש במבטו.. אולי הוא היה מבין זאת, רק עצם המחשבה שהוא שונא את עצמו שוברת את לבי ופורקת אותי על נשקי, כה משתוקקת לספוג ולנשק כל דמעה וכאב שלו ולסחוב על גבי, לא אכפת לי כמה כבר נפגעתי, אני לא רוצה שהוא יפגע.. הוא מספיק חי בשקר, חיים סודיים ומחליאים שאיני אבין כיצד זכיתי במזל הרע או הטוב להיות חלק מהם, אבל אני אוהבת זאת ואני אסירת תודה אפילו לאימא.. בזכות כל שרשרת האירועים פגשתי בהארי, בנקודת האור בקצה המנהרה האפלה, עברתי גיהנום והוא השערי גן העדן שלי, אני רק רוצה להאמין לו שכלל לא היה לו דבר עם האישה ההיא, אבל המבט האוהב שלו ושלה.. אלוהים, לעולם לא ראיתי דבר כזה.
"בוא" התעלמתי מכל מה שאמר, משכתי בידו ונעלתי את הדלת מאחוריי.

תומס מסתדר ונאהב עוד ממבט ראשון כמו תמיד, מישל וג'וש לא נוטשים אותו ולו לרגע, איתן שואל כיצד הברים האחרים עובדים, אנסטסיה מנסה כמה שפחות לבלוט לצד ג'ייסון שמחבק אותה מאחור, לבי התכווץ בכאב, מעניין אם היא ספרה לו..
רק דפני מנסה כמה שיותר לתפוס מרחק ממני, מהרגע שנכנסתי דרך דלתות הבר היא מתרחקת ממני ומנסה כמה שפחות ליצור אתי קשר עין, נאנחתי, אני יודעת. הכול.
נשמתי עמוק אל תוך קרביי הלוהטים והשורפים והחלטתי לדבר עמה, בכל צעד שהתקדמתי בטני רק התהפכה יותר, כפות ידיי הזיעו מהמתח והלחץ האדיר ולבי הלם בחוזקה, הידקתי את הצעיף סביב צווארי רק ליתר ביטחון וחשתי כיצד ראשי קודח כמטען חשמלי טעון בזוג קוביות קרח קפואות, המתח והרוע שביני לבינה היה מוחשי עד כאב.. לכל הרוחות, אני והיא חייבות לדבר על כך!
"דפני" חייכתי אליה חיוך רך, "מה שלומך?"
היא מצמצה בעיניה ונראתה מופתעת, "ממתי את מדברת אליי?"
"אנחנו עובדות יחדיו, אני חושבת שהריביות שבינינו לא עושה לי ולך טוב.. את לא חושבת כך?" שאלתי.
היא הנהנה והעבירה קצוות שיער סוררת לאחורי אוזנה, "אני.. אני בסדר, הידיד הזה שלך נחמד ונאה במיוחד" העבירה בתומס מבט זריז וחזרה להתבונן בי.
הנהנתי, "כן, הוא מדהים" משכתי בכתפיי, "דפני.. רק.. רק רציתי להודות לך, על כך שנכנסת לדירה שלי ודאגת לי באותו הלילה..-"
"כן, שכחי מכך!" היא מהרה לומר, "את לא ראית אותי שם לעולם, בסדר?"
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "אני יודעת הכול.." לחשתי.
היא קפאה במקומה, "סלחי לי?" שאלה בבלבול וברעד.
מיץ מרה עלה בגרוני, "שתינו יודעות על מה אני מדברת… את תמיד לובשת ארוך בגלל הסימנים?" התקרבתי אליה בצעדים מדודים והיא רק התרחקה לאחור. "אלו.. אלו סימנים..?" שאלה ודמעות עמדו בעיניה.
קפאתי, היא פוחדת. "אין לך כל סיבה לפחד, אנחנו באותה הסירה.." חייכתי חצי חיוך, "זאין רצה שגם אני אהיה נערת שעשועים.. או מה שזה לא יהיה, לעזאזל, זה מחליא!" ירקתי בהשתנקות.
עיניה נקרעו לרווחה, "את לא הסכמת לכך, נכון?!" שאלה בקול מזועזע.
סמנתי בראשי לשלילה, "לא.. לא ברור שלא.. בזכות הארי.." לחשתי את שמו, כתפילה.
"אני באמת לא מבינה, את.. את יודעת שהם, שיש..-"
הנהנתי. "כן, אני עדיין מוכת הלם ולא מאמינה שבאמת קיימים יצורים כאלו, כיצד לכל הרוחות הגעת אליהם והסתבכת אתם כך?!" שאלתי ונסתי להשתלט על קולי.
היא סמנה לי להיות בשקט ומשכה את ידי לכיוון החדר של איתן וסגרה את הדלת מאחוריה, "כיצד את גילית?" שאלה במהירות, "פשוט הפעלת סוף כל סוף את השכל וחברת את חלקי הפאזל הארורים ו..-"
"לא, פשוט ראיתי זאת, ראיתי את שניהם, מחוץ למועדון" קטעתי אותה במהירות, מעולם לא הייתי חזקה בהיגיון ובחשיבה.
"היית במועדון שלהם?!" היא צווחה עליי, "את באמת עד כידי כך דפוקה?!"
מצמצתי בעיניי, "לא ידעתי שזה המועדון שלהם, זו הייתה אמור להיות ערב כיף עם החברים!" פלטתי אנקת ייאוש, "אבל עדיין לא ענית לי על השאלה" שלבתי את ידיי במבט קשוח וחתום.
היא נשמה עמוק וצנחה על גבי הכיסא בצבע חום דהוי, היא נראתה אבודה כעומדת להתעלף, "אני לא יכולה, זה אישי" ירקה.
"לא אכפת לי!" צעקתי עליה.
עיניה נקרעו לרווחה, "אל תצעקי עליי, אני מוכנה שתקללי אותי אבל בבקשה אל תצעקי עליי בנושא הזה!"
נאנחתי והתיישבתי ממולה, הצלחתי איכשהו להבליע חיוך צולע חצי סובל, "דפני.. אני לבד. הארי ואני רבנו, יש ערפד שרוצה שאני אהפוך לנערת השעשועים של העסק המחורבן שלו, אימא שלי סוחטת אותי ויש לי ידיד שמאוהב בי, בבקשה.. אני חייבת חברה, נצבתי בפני כה המון אתגרים ומצבים קשים בחיי אבל לכל הרוחות, לעולם לא חשבתי שאני אצטרך להתמודד בפני סוד שכזה, אני.. אני צריכה אותך דפני, בבקשה" לחשתי בקול מתייסר מלא רחמים וצער.
היא נאנחה ופלטה אנקת ייאוש, היא התבוננה בי בחצי מבט, חלקנו רגע של שתיקה מורטת עצבים, היא נאנחה לבסוף, "בסדר… אני אעזור לך ומתי שתהיה צריכה משהו, רק תדברי אתי, אבל בבקשה.. בלי סודות אישיים ודביקים מידי, בסדר?"
פלטתי גיחוך, "שיהיה" משכתי בתכפיי, "אבל מהיכן איתן מודע לכך שקיימים ערפדים?"
עיניה נקרעו לרווחה, "כיצד את יודעת?!"
האדמתי בין רגע וחשתי כילדה סוררת ונזופה שנתפסה על חם, "אממ.. אפשר לומר שדי.. ציטטתי לכם ביום הראשון שלך כאן.. אני יודעת שזה לא בסדר אבל הייתי די מסוקרנת.. אבל הוא קבל זאת כאילו הוא כבר מכיר זאת, אני לא מבינה, הייתי בטוחה שזה דבר סודי ואני ואת היחידות שיודעות מכך!"
היא נאנחה, "מתוקה, את חיה בסרט" היא מלמלה, "יש המון אנשים שמודעים לכך.. לדוגמא בני זוג, נערות ונערי שעשועים, ברמנים שעובדים במועדון שלהם או חברים הכי טובים שהם גם אנושיים.. כמובן שכולם שומרים זאת בסוד אבל אכן יודעות שהם קיימים"
זה הכה בי כמכה מענה מתחת לחגורה, "וואו.. מי.. מי האמין ש…?"
היא הנהנה במבט מבין ויודע דבר, "נכון" פלטה, "איתן בעבר היה בן זוג של ערפדית, יש לו כה המון נשיכות ממנה בצוואר, בידיים, ברגליים, בבטן.. היא התעללה בו, והוא היה מאוהב בה, מהופנט בזכות היכולת הארורה שלהם, אדם שחווה עינויים.. רואים לו זאת בעיניים, באופן הליכה שלו, בדיבור, וגם הוא פגש בי פעם אחת במקרה.. ישר לאחר, את יודעת, 'העבודה'.. " הסבירה.
עיניי נקרעו לרווחה ולכדתי את שפתי התחתונה בין שיניים, כשחושבים על כך, תמיד איתן נרתע מהארי יותר מכולם, היו לו פעמים שבהם גמגמם, עיניו שחורות ועמוקות עד כאב, אפלות כתהום חסרת מוצא, הליכתו מגושמת במקצת.. והוא תמיד לובש ארוך, זיעה קרה שטפה את מצחי ודמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, הקרקע נשמטה מתחתיי וחשתי כיצד להב חד מפלח את לבי וגורם לי לדמם בכל גופי.. כל מערכותיי רטטו ובטני התכווצה בכאב, לסתי נשמטה וחשתי כיצד אני כושלת ונופלת בישיבה.. קירות חדרו סגרו וחנקו אותי, סחטו עד הסף ופרקו אותי על נשקי, איתן..
"אלוהים.." השתנקתי ונסתי להשתחרר מהצמרמורת שחלחלה לכל אורך גופי, כמכה מענה ומייסרת מתחת לחגורה נשמתי נגזלה ממני, רעותיי בערו וצרבו ככוויה, הערפדים הללו.. הם.. הם באמת מפלצות! ואני מאוהבת, אני כל כך מאוהבת באחד מאותו הסוג שפגעו בשני בני אדם מדהימים.. ופגעו בעוד המון, רצו, זאין רצה – והוא עדיין רוצה – לפגוע בי.
"הארי נשך אותך גם, נכון?" היא לחשה.
הנהנתי והורדתי את הצעיף שלי והיא רק פשטה את הסוודר החום שלה, אלפי צלקות נחרטו על גבי וורדיה, מרפקיה, בית החזה שלה היה סחוט ומקומט מרוב נשיכות ושריטות ציפורניים, בכתפיים שלה היו שקעים – שקעים.. של זוג ניבים, אלפי זוגות ניבים.. דמעות עמדו בעיניי וחשתי כיצד זה יותר מידי בשבילי, פשוט חוללו את גופה כאילו והיא סתם צעצוע, רכוש, משחק, הם שחקו בה ובגוף שלה, בנפש, בלב, בראש שלה.. והארי ראה זאת ולא עשה כלום?! לי רק יש זוג ניבים על גבי הצוואר וזהו.. שגם זה סימן לאהבה, אבל מה שיש לה צווח רוע שמהדהד בכל גופי.
פשוט אחזתי בזרועה ומחצתי אותה לחיבוק. "אני כל כך מצטערת דפני, אני כל כך מצטערת שעברת זאת.. את חזקה, את כל כך חזקה.. אלוהים, מה הם עשו לך.."
היא חייכה חצי חיוך והתנתקה ממני, "זה בסדר.." לחשה. "עברתי את הגיהנום הזה, זה נגמר, זה עבר, וזה חזק אותי.."
"מדהים שאת חושבת כך, אני באמת מעריצה אותך" אמרתי בכנות וזה הדהים כמה שזה היה אמתי, ועוד לדפני, דפני!
היא הנהנה, "אבל את חייבת להספיק לברוח… נשיכה אחת זה בסדר, וגם, זה מתוך אהבה, אבל אני בספק אם הם יודעים באמת לאהוב ולהישאר כך לאורך זמן.. את חייבת לתפוס את עצמך בידיים ולברוח מחזותו!"
הפרפרים פרעו את בטני ולהשתיק אותם נחשבה כמשימה בלתי אפשרית, אבל.. אבל זה בלתי אפשרי, זה הכה בי כמכת ברק ביום בהיר. אני מאוהבת בו. "אבל..-"
"אל תגידי לי שאת אוהבת את המפלצת הזו!" היא השתנקה ועם כל הכבוד לכל הערכה והכבוד שלי אליה, לא הייתי מסוגלת לשמוע אותה אומרת זאת לאדם שהיה משוש חיי כל השנים, רק לו חכתי כל חיי, למלאך שלי, הוא לא מפלצת! "אני לא אוהבת אותו.. הוא מאוד מושך ו..-"
"כן, אבל צריך גם יופי פנימי לא כך?" זקפה את גבתה.
יש לו מותק, "כן.." מלמלתי, "אבל הוא הציל אותי.."
"זה מאוד נחמד אבל..-"
"הוא הביא לי לשתות מהדם שלו, הוא נלחם בזאין פעמיים למעני, הוא צעק על מרני ועל כל ערפד שהתבונן בי ואמר שאני שלו, הוא נתן והוא נותן לי עדיין את כל כולו, אני ממש יכולה לחוש זאת, אני יכולה לחוש אותו בעורקים שלי..-"
עיניה נקרעו לרווחה, "לעזאזל, שתית מהדם שלו?!"
הנהנתי, "כן.. למה.. זה.. זה רע?"
היא מצמצה בעיניה ודפקה את ראשה בקיר, "את תמימה מידי, הוא אומנם הציל אותך בכך אבל.. הוא עכשיו יכול לדעת ולחוש מתי שאת מפחדת או בסכנה, אפילו הכי קטנה, והוא ישר ימצא אותך, ואיני רוצה לזלזל אבל את נראית אחת שהצרות רק עורבות לה בפינה ומחכות להסתער"
הנהנתי בצחקוק, "כן, זו בהחלט אני, איך ידעת?!" צחקתי, ולפתע הבנתי זאת, "הוא התקין עליי ג'י-פי-אס שעובד על דם?!"
"ג'י-פי-אס? ברצינות?" היא נאנחה בייאוש, הנהנתי מחכה שתמשיך, "זה לא ג'י-פי-אס, הוא רק מודיע מתי יש תאונה נניח.. או בשפה שלך..-"
"וואז?" הצעתי.
היא גלגלה את עיניה. "את ילדותית שמסתבכת במגרש של הגדולים, אפילו אני ואיתן הסתבכו בדבר שגדול עלינו, וכשאת נכנסת עמוק מידי, אין כל דרך חזרה.. ואת עוד שכבת אתו! מה חשבת לעצמך?!"
שאני אוהבת אותו, ושזה הרגע הטוב ביותר בחיי.. שאני שלמה אתו, שהוא היחיד שיכול לגרום לי לחוש כך, שיכול לגרום ללבי לרטוט ולשיכרון חושים סוחף ופורק, חשתי עד כמה הרגע הזה מרגיש לי אמתי ונכון, כנה, כאילו והוא נועד להיות מעבר לכל ספק שקיים, חשתי וחשבתי רק עליו וכל פרט וחלק בו, מבפנים ומבחוץ.. הערכתי ונתתי את עצמי לו בבטחה ובביטחון, הייתי שלו, הוא היה שלי, לרגעים שנדמו כנצח מושלם, כחלום. "אל תזלזלי בו!" צעקתי עליה.
"אני לא מאמינה שאת מגנה עליו" היא ירתה בכעס.
נאנחתי, "את לא מכירה או יודעת עליו משהו!"
"אני יודעת יותר ממך!" עקצה.
עצמתי את עיניי, "לא, את לא.. להיות נערת שעשועים לא אומר שיש לך בידיים את המילון 'ערפדים- ערפדים- בני אדם' המקורי, בסדר?!"
לסתה נשמטה, "אני לא מאמינה עלייך.." לחשה ויצאה משם ואני בעקבותיה.

הערב ירד ושמעתי צעקות מבחוץ, יצאתי החוצה וראיתי את אנסטסיה וג'ייסון רבים, החלטתי להתחבא מאחורי המחסן הגדול, ידעתי שזה לא בסדר, אבל גם ידעתי שזו אשמתי. היא ספרה לו רק בגלל שאמרתי לה ועכשיו אני אהיה חייבת לתמוך בה!
"מותק, אני כל כך מצטערת, אני לא התכוונתי.. אני אוהבת אותך, אתה הגבר הטוב והמתוק ביותר שאי פעם הייתי אתו בחיי! אתה לא יכול ללכת לי, אתה לא יכול! אני מתחננת, אל תכעס עליי!" אנסטסיה צעקה בייאוש ועוד רגע נפלה על ברכיה, דמעות זלגו בשטף מעיניה כים של דמעות והאיפור השחור והמעושן שלה נמרח על גבי טווי פניה העדינות והרזות וכיסה כמעט את כל כולה, היא נראתה ככלי שבר, רועדת ומכווצת.. מעולם לא ראיתי את אנה כך.. מעולם.
ולפתע משהו חתך את האוויר ונעמד מאחוריי, לבי הלם בחוזקה ועצם העובדה שהוא מאחוריי חלחלה לי כה עמוק וגרמה לי להתכווץ בתחושה מורטת עצבים, הקרקע נשמטה מתחתיי וכמכה מענה מתחת לחגורה לב הלם בחוזקה ובפראות, צווחתי צווחה נרגשת שהרעידה כל מערכת, תא ואיבר בגופי וכלהב חד ומושלם של תשוקה נוטפת אליו פלחה את בית החזה שלי וגרמה לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי, דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, רעותיי צרבו ובערו כאש להבה שהתפוצצה בתוכי וחשתי בין רגע פקעת אחת של עצבים, ראשי הסתחרר בתוקף וחשתי כיצד אני שוב כמעט מאבדת את השיווי משקל, הפרפרים פרעו את כל גופי והרעד, החום והקור הכו והצליפו בי בחוזקה וגלפו את כל כולי.. כפות ידיי הזיעו במקצת ופלטתי אנקת ייאוש.. למה.. למה יש לו השפעה כה גדולה עליי? עדיין לא ראיתי אותו ואני כבר נפרקת על נשקתי ונחרבת עד עפר, ככלי שבר.. זה לא אנושי.. הארי.. רק רציתי להסתובב ולנשק אותו אבל כה כעסתי עליו, "מה אתה עושה כאן?" לחשתי כועסת.
"חומד, את שמחה לראות אותי.." לחש ונשק לאוזני, המקום צרב ורטט כרטט חשמלי עז, ידיו חבקו ואחזו באגני וחשתי כיצד נכרך לי סרט סביב האגן ואני רק נמשכת אליו כעש שנמשך לאש היוקדת.
"עזוב אותי!" פלטתי. "פגעת בי מספיק, וגם התקנת עליי ג'י-פי-אס שעובד על דם, לך מכאן!"
הוא פלט גיחוך, "את מדהימה אותי מתוקה.." נשק לעורף שלי וגרם לדמי לנזול ממוחי.
"אנסטסיה, הניחי לי! כולם אמרו לי שזו טעות להיות בכל סוג של קשר אתך אבל באמת אהבתי אותך, כיצד יכולת לבגוד בי?! כיצד היה לך לב ואומץ להביט לי בפנים?!" ג'ייסון סתר את דעתי.
"לא היה לי, ובגלל זה אני אומרת לך.. תמיד ידעתי שאתה טוב מידי בשבילי אבל לא היה אכפת לי, כי אהבתי אותך ואני עדיין.. אל תוותר על מה שנוצר ביני לבינך, נוצר בין שנינו חיבור וקשר קסום, בוא רק נשכח מכך ונמשיך הלאה ו..-"
"אי אפשר" הוא פלט בקול שבור.
לפתע הארי החזיר את תשומת לבי אליו, "אני מצטער שראית זאת, לא התכוונתי לפגוע בך.. את יודעת שלעולם לא הייתי בוגד בך, רק לחשוב על כך זה מחליא אותי.. את הבחורה היחידה בחיי ליסה, את הדבר הטוב ביותר שנכנס לחיי, איני אוותר עלייך, עלינו – בקלות.. את חייבת להאמין לי..-"
"אבל הדרך שבה התבוננת בה.." לחשתי ונעתי באי נוחות, "הארי, אתה אוהב אותה, כיצד אפשר לאהוב שתי נשים בו זמנית?" ולפתע זה הכה בי בחוזקה, גם שמעתי אותו אומר לה שהוא אוהב אותה, שמעתי עד כמה הם דואגים אחד לשני, לי הוא אפילו לא אמר שהוא אוהב אותי!
"היא היוצרת שלי, ברור שאני אוהב אותה.. אבל המידת רגשות שלי כלפייך שונה ולא משתווה ולו במקצת למה שאני חש אליה, אני אוהב אותה כבת משפחה.. לא כ.. אהובה.." הוא אמר מתחנן שאנסה להבין לפחות.
נאנחתי, משפחה. זה שבר את לבי באופן מוחלט.
"ג'ייסון, אתה אוהב אותי?" לפתע אנסטסיה שוב קטעה את שיחתנו.
הוא התבונן בה. "את יודעת את זה"
"כמה?" היא השתנקה והתבוננה בו במבט משתוקק ומאוהב.
סובבתי את ראשי אל הארי לרגע, "הארי… אתה.. אתה באמת חש אליי משהו..?"
הוא הנהנן, "אין לי מושג איך, אבל 200 שנה ואפילו בשנים שבהם הייתי בן אנוש, אף פעם, הלב שלי, לא הלם כך, לעולם לא רציתי כל כך משהי, חשתי מסוחרר וחסר כל טיפת שליטה מסוימת כשאני רואה אותך, מעולם לא חשתי שלם ומאושר כל כך.. ורק עצם המחשבה שפגעתי בך מרסקת אותי וחותכת את נשמתי כחרב שרק מתגלגלת בעמקי נשמתי האפלה, אני כל כך מצטער שחשבת כך, זה לא מגיע לך, אני רוצה אותך, אני צריך וחייב לדעת שזה הדדי…." התבונן בי במבט ארוך ונוקב גלוי לב.
לכל הרוחות, כיצד קיימת מחוות אהבה יותר גדולה מזו?! והאם הזה הדדי? זה מעבר להדדי! הנהנתי, "לקחת אותי, אתה לקחת את הלב ואת הנשמה שלי מהרגע הראשון שחייכת אליי" השתנקתי, והוא אחז בסנטרי וקרב אותי אליו.
"אני אוהב אותך יותר מכל דבר אחר שקיים" ג'ייסון ענה לך, "אני מוכן לסלוח לך, אני באמת אוהב אותך וכשאוהבים באמת..-"
"כן, זה נכון.." היא מלמלה ורצה אליו והחלה לנשק אותו.
הארי גחך. "את אוהבת לצטט לאנשים?"
"לעזאזל הארי, פשוט שתוק ותנשק אותי!" ושפתיו התרסקו על שלי בנשיקה שטענה כה המון תשוקה ואופל, כוח, אגרסיביות, כאב.. אבל היא הייתה כה רכה ונעימה, רטובה, ארוכה ופשוט.. מושלמת.

נכנסתי לרכב שלו לאחר שנפרדתי מתומס והבאתי לו את המפתחות לדירה שלי.
"מי זה?" שאל הארי בכעס כשנכנסתי לרכב.
גלגלתי את עיניי, "ידיד וותיק שלי.."
לפתע עיניו נקרעו לרווחה וניביו נשפלו, "ש.. שניסה לאנוס אותך?!"
קפאתי, איך הוא.? "הארי, הוא אדם טוב, שכח מכך, בסדר?!"
הוא חבט בהגה, "אני עומד לקרוע אותו לגזרים!"
"לא הארי בבקשה, חכה!" צווחתי ואחזתי בפרק ידו ויכולתי לחוש את הרטט החשמלי והממשי שביני לבינו, כאש להבה יוקדת שבוערת ביני לבינו, עיניו הירוקות והאפלות התבוננו בי וגרמו לנשמתי להיגזל וללבי לרטוט, "הוא.. הוא פגע בך ליסה.."
"הוא לא, הוא השתנה, אני המשכתי הלאה.. יש לי אותך, יש לנו את מה שיש לנו, הכול מושלם, בבקשה אל תהרוס זאת.." אני גם חייבת את תומס, אני חייבת שהוא יעביר לה את הכסף, אבל את זאת איני אספר להארי.
הוא נאנח, "שיהיה".
"הארי, אני רצינית" נאנחתי.
הוא נשם עמוק והחזיר את ניביו, "גם אני, אם הוא באמת עד כידי כך יקר ללבך, אז איני ארצה לפגוע בך".
"הוא אינו יקר ללב המחורבן שלי ולו במקצת!" הגבהתי את קולי, "רק אתה יקר ללב שלי הארי, תומס הוא רק ידיד, אין לי כלל רגשות של אהבה אליו.. בסדר?"
לפתע הוא הבליע חיוך, "יש לך רגשות שכאלו אליי?" התקרב אליי ואצבעותיו הארוכות לטפו את הלחי שלי.
נאנחתי, "כן, כן הארי.. יש לי" כרככתי את זרועותיי סביב כתפיו, "אז, לאן אתה לוקח אותי הלילה?"
"יש לי אימונים לקראת הקרב היאבקות" פלט בקול יבש.
זה הכה בי כמכה מענה מתחת לחגורה, "אבל הארי..-"
"אני מצטער, אבל אני חייב להתאמן, אני בטוח שנוכל לעשות משהו מאוחר יותר או בלילה אחר..-"
קטעתי בכעס, "אני לא רוצה שתיפגע, אמרת בעצמך שלא תמיד יוצאים משם חיים, בבקשה.. הארי, אל תלך לי". רעדתי.
הוא נשק לזווית פי, "זה לעולם לא יקרה".
עצמתי את עיניי, לכל הרוחות. "אני.. אני יכולה לבוא.. לבוא אתך?"
"לאימונים?!" זעק.
הנהנתי. "כן.."
"לא! לא, לא! אני לא רוצה שתחשפי לכך ו..-"
הנחתי את אצבעי על גבי שפתיו והוא נשק לכך מגניב גיחוך שובבי, גלגלתי את עיניי, "הארי, אני רוצה ללכת, אני יודעת שלא יפגעו בי, אתה תהיה שם" חייכתי.
הוא נאנח, "את בטוחה? אני מודאג ממה שתראי שם.."
"אני לא דואגת" קרצתי, "וגם באופן כללי, התקנת עליי ג'י-פי-אס, זוכר?"
הוא גלגל את עיניו, "מאיפה את מביאה את הדימויים הללו? ומאיפה את יודעת שזה מה שהדם שלי גם יכול לעשות?"
"כי.. כי דפני ספרה לי, דברו על כך".
הוא השתנק, "אל תקשיבי לה, היא לוקה בטראומה קשה במיוחד"
"היא לא נשמעה לי עד כידי כך.. עד כידי כך מפוחדת, יותר מזועזעת מכך שאני עדיין בקשר אתך!"
הוא נאנח, "כי היא דואגת לך, אבל.. אבל אני לעולם לא אעשה זאת, את יודעת את זה, נכון? אני לעולם לא אפגע בך"
הנהנתי, "אני יודעת אהוב" נשקתי נשיקה קטנה לשפתיו, "קדימה, תיסע, כי אני לא מתכוונת לתת לך לרוץ שוב, לפחות כשאני אתך".
"הייתי בטוח שדווקא תאהבי זאת!" צחק.
גלגלתי את עיניי, "כן, ואני בטוחה שהבטן והראש שלי פשוט התאהבו בזה!"
"את כל כך עדינה". נאנח.
סמנתי בראשי לשלילה, "לא הארי, אתה פשוט חזק מידי"
"אולי יום אחד נהיה על אותה הסירה". קרץ לעברי.
חייכתי, "רק תן לי משוט ואני אשיג אותך".
"סמכי עליי מותק" קרץ לעברי, חלקנו רגע של שתיקה, "אז הידיד שלך.. הוא ישן אצלך היום?"
הנהנתי, "אתה מקנא?!"
"לא, אין לי סיבה, הוא מי שיאכל את הלב היום"
זקפתי גבה, "כלומר..?"
"את ישנה אצלי, איני ארשה שתשני אתו!".
נחרתי נחירת בוז, "אתה צריך לבטוח בי שאיני..-"
"אני בוטח בך, כל כך.. אבל לא בו" מהר לומר.
נאנחתי, "אפשר להחליף נושא?" שאלתי והוא הנהנן והחל לנסוע, "כמה שנים דפני הייתה.. נערת שעשועים? היא נשמעת כל כך מנוסה בכך כאילו ממש יש לה את המילון 'ערפדים-ערפדים-בני אדם' המקורי!" זעקתי, "והיא מכירה אותך יותר טוב ממני, זה מה שהיא טענה לפחות".
הוא צחק, "אני אוהב את הכיוניים שלך, הם גורמים לדברים קשים להישמע קלילים.." זרק כדרך אגב, "והיא אומרת זאת כי.. כי היא מכירה את כל הערפדים במצבים האפלים והמסוכנים ביותר שלהם".
נחרתי נחירת בוז, "זה בלתי אפשרי מתוק"
הוא זקף גבה, "למה את מתכוונת?"
"כי לא קיים בך צד אפל, אין לי מושג מי הכניס לך זאת לראש, אבל תוציא זאת, אתה.. אתה המלאך שלי". חייכתי אליו, "אתה קרן האור ליופי ולביטחון העצמי, אינך רואה כיצד אתה מתנהג וחושב וכיצד כל השאר?!"
הוא נאנח, "אני לא יודע.. אבל כשאני אתך.. אני.." הוא השתתק, "אני מאמין רק לרגע שאני יכול להיות טוב". לחש.
"ואני לא אתן לכך להיעלם לעולם" חייכתי וכך המשכנו לנסוע לאימונים של הארי.