He Took Me – פרק 12

הארי הוא.. הוא מפלצת. הוא ערפד. הקרקע התפוגגה מתחתיי וכל מערכותיי דלקו, דמי הלם בעורקיי והתפרע כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, ראשי קדח בחוזקה וכל סערותיי סמרו, בטני התכווצה באגרוף המורט עצבים והארור הזה.. הצמרמורת לפתה את כל גופי עד הסף, זה חלחל לי כה עמוק כמכה מענה מתחת לחגורה נשמתי נגזלה מרעותיי השורפות כאש להבה שמתפוצצת בתוך נשמתי.. לבי פעם למרחק של קילומטרים, המציאות סתרה לי בחוזקה כחרב החדה שבחדות ופלחה את כל גופי, גורמת לי לדמם בכל חלקיק עד זוב דם.. דממתי, עולמי קפא מלכת, צווחתי בעמקי ראשי צווחה מחרידה שהדהדה בכל מערכת, תא ואיבר בגופי וחרבה אותי עד עפר.. אבדתי את שיווי המשקל.. כל מה שהכרתי נגזל ונאבד לי בין רגע, התבוננתי בו.. עיניו האפלות והכהות פגשו בי.. השיניים שלו היו חשופות לרווחה, לסתי נשמתה ופשוט חשתי כיצד אני הולכת ומאבדת את העשתונות.. לא ידעתי מה לעשות או מה לומר, איני יודעת איך אבל ידעתי רק דבר אחד – אני חייבת לברוח ממנו.
דמעות עמדו בעיניי אך לא הרשיתי להן לזלוג, גרוני היה חנוק וזה צרב ככוויה, פשוט הסתובבתי ורצתי משם.. לא מתבוננת לאחור, לא היה אכפת לי כבר מה יקרה להארי או מה הזאין הזה רוצה ממני, רציתי רק לברוח מהמועדון המחליא הזה שרק עכשיו הבנתי שהוא לא יותר מהמועדון של הערפדים, רציתי לברוח ממגרש החנייה המסריח הזה, רציתי לברוח מהמציאות שהכרתי בה בעבר שהייתה גם ככה קשה מנשוא, רציתי לברוח מעצמי.. ויותר מהכול, לברוח מהארי. מותירה את לבי שבור ומנופץ לאלפי רסיסים מאחור, דמעות זלגו מעיניי ופשוט רצתי, לא היה אכפת לי עד כמה תחנת האוטובוס הקרובה רחוקה ממני, ידעתי שאני חייבת להתעשת ולברוח, להציל את עצמי, איני רוצה כל קשר אתו.. קרקרפתי עקצצה וקרביי להטו, מצמצתי בעיניי, לא. לא, לא, לא! אין כל סיכוי שזה באמת מה שקרה עכשיו.. אין דברים כאלו ערפדים? זכיתי לצערי הרב להכיר את כל הצדדים, הטובים, הרעים, האפלים והקשים של החיים, עברתי אותם, הם חרוטים על גבי עורי, בנשמתי, בלבי.. ומעולם לא העליתי ולו לשנייה על דעתי שסיפורי האימה הנדושים באמת מסוגלים להתקיים במציאות.. אני מתכוונת, זה מגוחך לגמרי וחסר כל היגיון. נסתי לשער שאני סך הכול חולמת ומשכחי הכאבים וחומרי ההרדמה שהזריקו לי בבית החולים עדיין במעט בוערים בעורקיי, עצמתי את עיניי ופשוט נפלתי על האדמה הקשה והקרה.. התכווצתי, חסרת כוחות, חסרת ידיעה, חסרת כיוון.. זה לא חלום. זו מציאות. מציאות מחורבנת וארורה שנקלעתי אליה, כיצד לא יכולתי לראות זאת מההתחלה? הקור שלו, אופן הדיבור שלו כאילו הוא מישהו מהמאה הקודמת, המראה שלו, הכוח שלו, החזות שלו, חוסר התיאבון, המהירות.. – הכול.
לפתע פשוט צחקתי, למה שתחשבי כך?! למה שתחשבי שהאדם שהחלת לפתח אליו רגשות הוא.. הוא פאקינג מפלצת?! לפתע השתתקתי וחשתי כיצד זוג זרועות חזקות עוזרות לי להתרומם. "את בסדר..?" שאל בלחש.
קולו האוויר צמרמורת בכל כולי וגרם לי להתכווץ ולפלוט אנקת ייאוש. "הארי, אל תתקרב אליי.." כאב לי והיה לי מוזר להתבונן בו, לדבר אליו, לדעת את קיומו.
"ליסה, אני מבין שאת בהלם אבל אם תתני לי להסביר ולו לרגע, אני מבטיח לך.. את תביני הכול..-"
קטעתי אותו בכעס. "אין מה להבין! יצאו לך זוג סכינים מהפה המגרה הזה שלך, העיניים שלך, העיניים שאני כה אהבתי והערצתי, שהחזיקו אותי, נהיו כהות להחריד.. אני לא מכירה אותך יותר!". ולפתע השתתקתי לא מאמינה שזה באמת נפלט מבעד לפי.. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, לבי הלם בחוזקה, עצמתי את עיניי ורקעתי בכפות רגליי על גבי הקרקע על מנת לנסות להפיג את הנימול, ידיי הזיעו מהלחץ והמתח האדיר, הוא סובב אותי אליו בכזו קלות כאילו אני פיסת נייר חסר כל ערך, עצתי את עיניי והמתח המחשמל, האש להבה הזו הייתה כה מוחשית.
"התבוננתי בי.." האיץ בי בקול עדין ורך.
ולפתע, בטחתי בו, אלוהים אדירים, לכל הרוחות.. כל כך בטחתי בו. "מה הארי? מה אתה עוד רוצה?" שאלתי בקול שבור.
"היי, ליס', חומד, זה עדיין אני.. אותו אחד שהאמנת בו, את לא יכולה לברוח ממני, אני מבטיח שהדבר האחרון שאני אעשה זה לפגוע בך, ההפך.. אני רק רוצה לשמור אותך בטוחה ומוגנת, זה באמת כל כך רע?" הוא שאל בחצי חיוך.
השפלתי את ראשי, המילים הללו חתכו אותי כסכין וכה רציתי רק לוותר לעצמי וליפול לזרועותיו, אך.. אני לא יכולה. "כיצד אני אוכל לבטוח בך? הארי… אתה.. אתה, תביט בעצמך!".
"אני יודע, ואני שונא את עצמי על כך שאני מפלצת, אבל זה מי שאני ואין כל דרך לשנות זאת, אבל כשאני אתך אני רק מנסה להיות הטוב ביותר, אני מנסה להיות יותר אנושי ממה שאפשרי, בבקשה.." הוא לחש ועיניו פרקו אותי על נשקי והמיסו אותי. "אל תוותרי עליי".
זה חדר לוורידיי כחומצה רעילה, תפסתי את ראשי בין ידיי מנסה להסדיר את נשימותיי הכבדות. "זה באמת קורה עכשיו..?" תהיתי ביני לבין עצמי ואז התבוננתי בגבר השבור והמפורק לגורמים, היפהפייה והמהפנט שניצב לצדי. "הארי, אני.. אני לא רוצה.. אני לא חושבת שכדאי שנדבר, אני לא אספר לאיש את הסוד שלך, בסדר? אבל בבקשה, שכח ממני, ואני אשכח ממך..-"
"זה אפשרי?!" הוא הגביהה את קולו וגרם לי לקפוא במקומי, הוא נאנח ולחש קללה אחת. "אני לא יכול לתת לך ללכת ממני ליסה, את היחידה שגרמה לי את הרצון להיות טוב.. את היחידה שאי פעם קבלה אותי וגרמה לי להעריך את עצמי במקצת, תני לי הזדמנות..-"
"אני. לא. חייבת. לך. כלום!". צעקתי עליו בחזרה. "אני.. אני לא שלך..!"
הוא לפתע הבליע חיוך. "את שתית מהדם שלי מותק, את שלי".
עיניי נקרעו לרווחה ומיץ מרה עלה בגרוני, תחושת חלחלה בעבעה בבטני, על מה הוא מדבר לכל הרוחות? ולפתע זה הכה בי כמכת ברק ביום בהיר. "כך הצלת אותי? בכך שנתת לי לשתות מהדם שלך?!"
הוא הנהנן, "לא היית לי כל ברירה, הייתי חייב להציל אותך, את גססת לי בידיים, הייתי חייב לרפא אותך עם הדם שלי.. בגלל זה גם את כה נמשכת אליי, זה היה נחמד". הוא קרץ אליי.
עיניי נקרעו לרווחה. "אני לא מאמינה שאתה חושב על כך שזרמתי אתך עכשיו!". חבקתי את עצמי. "אלוהים, שתיתי.. שתיתי דם.. אני חושבת שאני עומדת להקיא.." זיעה קרה כבשה את מצחי והעולם הסתחרר סביבי, הוא במהירות הניח את ידיו על גבי אגני וקרב אותי אליו מושך אותי לחיבוק, הוא היה קר וקשה כפסל, חסר נשמה… אבל יש לו לב, בכך אני בטוחה. "די, את לא מבינה מה זה עושה לי שאת נגעלת ממני בדרך כזו.." הוא פלט בקול חנוק. "את יכולה לשכוח מכך, אני יכול למחוק לך את הזיכרון והכול יחזור להיות בדיוק כמו ממוקדם!".
"לא היה כלום הארי, אף פעם.. זה היה הכול הדם המחורבן שלך!". רציתי לסתור לו, אבל לא.. כי זה היה כמו לפגוע בעצמי, חשתי מחוברת וקרובה אליו יותר ממה שהייתי לכל בן אנוש בכל חיי, והנה אני מוצאת נחמה, אהבה, שלווה.. עם הדבר הרחוק ביותר מאנושי, אבל לא יכולתי להתנתק ממנו, לא רציתי.. אילו ורק היה יודע שגם בלי הדם שלו אני לא יכולה להפסיק להוציא אותו מראשי.
הוא לפתע התנתק ממני ובעט בפח האשפה המתכתי והשחור שלצדו, מעיף אותו אי שם לתוך היער, קרקרפתי עקצצה ומצמצתי בעיניי. "בעיטה יפה.." לחשתי, מבליעה חיוך.
"את חושבת שזה מצחיק?" הוא שאל בכעס.
שלבתי את ידיי. "הדבר האחרון שאני ארשה לך זה להתעסק במוח שלי עוד יותר ממה שכבר התעסקת, למחוק את הזיכרון שלי? ברצינות?!"
הוא תחב את ידיו בשערו ונראה חסר אונים. "מה את רוצה ליסה..? הלוואי שיכולתי להבין.."
נשמתי עמוק אל תוך קרביי. "אני רוצה הביתה".
"אני יכול לקחת אותך.." הוא הושיט אליי את ידו.
נשמתי נגזלה ממני והתרחקתי ממנו במהירות. "לא..!" קראתי בפחד.
עיניו נקרעו לרווחה. "את מפחדת ממני?"
ראשי היה ריק ממחשבות, הפרפרים פרעו את בטני.. ופשוט נתתי לעצמי לומר את מה שיש לו. "אני לא יודעת, אתה מפחיד אותי הארי.. אתה כל כך הפחדת אותי, אבל אני.. אני עדיין חשה שאני יכולה לבטוח בך".
הוא הבליע חיוך. "זה לא חכם לבטוח בי.." הוא לחש לאוזני. "אבל אני לעולם לא אגרום לך לחשוב אחרת".
השפלתי את ראשי לחזהו והוא טמן את אפו בשערי. "אני מצטערת.." לחשתי. "לא הייתי צריכה לומר לך את מה שאמרתי לך..-"
"זה בסדר מתוקה, אני מבין.. התאמת שרציתי כבר ממזמן לספר לך אבל פחדתי מהתגובה שלך, את לא מבינה כמה אני שמח שאת לא בורחת..-"
"ברחתי.." הזכרתי לו בלחש והתקדמנו לכיוון המכונית שלו, הוא פתח את הדלת שלי לרווחה וסגר מאחוריו, בין רגע הוא התיישב לצדי, עיניי נקרעו לרווחה. "מתי..-?"
"כי נבהלת בהתחלה אבל לא ברחת עכשיו, נכון?" קרץ לעברי. "ואני רץ מהר, את תצטרכי להתרגל לזה".
החלטתי במעט לצנן את האווירה. "מתערבים שבתחרות ריצה אני מנצחת?"
הוא זקף את גבתו וחייך מעצם האתגר, הוא הדליק את הרכב ולחץ על גבי דוושת הגז, דוהר אל תוך הלילה במכוניתו השחורה והחלקה. "זה יכול להיות מעניין, וקל מידי".
צחקקתי. "התאמת, שתמיד היה בך משהו שונה.. אבל לעולם לא העליתי על דעתי שאתה כזה.."
הוא נראה במעט פגוע מעצם הכינוי 'כזה', היה אפשר לראות זאת על גבי טווי פניו, אך הוא התעלם מכך והתבונן בי בסקרנות, לבי התכווץ בכאב.. רעותיי צרבו ושרפו, אני לא רוצה לפגוע בך, ואני לעולם לא אפגע הארי. "כיצד את לא עמדת בפני מרני? כל החברים שלך הופנטו לגמרי אבל את.. את פשוט לא הבנת מה קורה סביבך.. כאילו העלו מחירים בקפטיריה או משהו כזה". הוא אמר.
זקפתי גבה. "אתם יכולים גם להפנט?!"
הוא הנהנן. "אנחנו יכולים לעשות המון דברים, אבל אנחנו גם פגיעים.. כמו אור השמש למשל, או כסף, או יתד מעץ.. אבל לא משום!"
צחקתי. "תמיד הייתי שומעת בסיפורים שאתם נשרפים משום.." לפתע זה הכה בי בחוזקה. "הארי, זו לא בדיחה חולנית או משהו נכון?"
"זה נראה לך כמו בדיחה?" הוא שאל כדרך אגב.
סמנתי בראשי לשלילה. "הארי, אם אתה.. מה שאתה, כיצד אתה מתאבק? אתה מסוגל להרוג כל אחד!". אמרתי בדאגה.
הוא לפתע החל לצחוק בתוקף. "את חושבת שאני מתאבק בקרבות רגילים?!"
הנהנתי בלחש. "אני מתכוונת.. איזה עוד סוג קרבות יש?"
"אני מתאבק בקרב ששייך רק לערפדים, זה עם אותם החוקים רק הרבה יותר מסוכן.. זה מחריד". הוא אמר בארסיות, התכווצתי ודמי הלם בעורקיי, לבי פעם בחוזקה וראשי קדח כמטען חשמלי טעון בזוג קוביות קרח קפואות. "אתה משוגע?!"
"את דואגת לי עד כידי כך? אני מסוגל לשמוע את הפעימות לב שלך.. הן מטורפות כשאת רואה או שומעת אותי, תודה מותק". קרץ לעברי.
לחיי להטו והשפלתי את ראשי מחייכת חצי חיוך נבוך. "אל תביך אותי.." סיננתי.
"מצטער, אבל.. רק חשוב לי שתדעי דבר אחד". הוא אמר לפתע בקול ניטראלי.
התבוננתי בו במבט ארוך וחודר, הוא חקר את שפתיי. "מה..?" לחשתי.
"אלו והיה לי לב, הוא היה הולם כמו שלך, ואולי אפילו פי מיליון.." הוא התקרב אליי במקצת מסית את מבטו מהכביש. "ברגע זה".
התקרבתי אליו במקצת והרשיתי לאצבעותיי לפרוע את שערו, קרביי להטו וחשתי כיצד האדמה נקרעת מתחתיי, אבדתי את שיווי המשקל ועולמי נדם ועצר מלכת, ראשי הסתחרר וחשתי כיצד להב חד ומושלם של תשוקה סוערת מפלח את בית החזה שלי, כמכה מענה מתחת לחגורה זה חודר לכל איבר, מערכת, תא וחלקיק בגופי ומחרב אותי, יורה בלי למצמץ, חשתי כאילו נקשר לי סרט סביב האגן ואני רק נמשכת אליו ללא כל שליטה מסוימת, כעש שנמשך לעמקי האש היוקדת.. ואני משתוקקת לכך, אני רוצה אותו, אני מתאהבת בו ובחזות האפלה שלו.. במי שהוא, בלב שלו.. דמי התפרע כתחושת קריעה בעורקיי וכל שרייריי התכווצו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים. "אתה חייב להפסיק לגרום לי לחוש כך.." נאנקתי ומצחנו נגעו האחד בשני, שפתיו חפשו נואשות אחר שלי אך התנתקי במהירות. "שים לב לדרך".
הוא גלגל את עיניו וחזר להתמקד בכביש. "את יודעת שאני יכול לעשות מספר פעולות ברגע אחד". קרץ לעברי.
גלגלתי את עיניי, ולפתע שאלה אחת מעניינת צצה במוחי. "אתם נושכים אנשים.. רק כשאתם רעבים.. אני מתכוונת.. אתם הרי ניזונים מ..-"
הוא הנהנן. "זה בסדר, את יכולה להגיד את המילה הזו, זה לא אכפת לי". אבל לי כן. "ולא, אנו יכולים לנשוך בשביל ליצור בן אנוש לערפד, וגם כשאנחנו.. אממ.. כשאנחנו.. מאוד.. מאוד משתוקקים וחמים על מישהו.. הניבים פשוט נשלפים ואנו מסוגלים לנשוך, אבל לא לפגוע, זו מין מחוות אהבה.." נסה להסביר.
השפלתי את עיניי. "אז.. אתה צוחק עליי? אין לך כל משיכה אליי? אני לא עושה לך כלום?!" חשתי שפוגעים בכבודי, הוא אינו יכול לדבר כך ולא להראות זאת בדרך שלו.
עיניו נקרעו לרווחה והוא החל לצחוק. "ליסה, את מדהימה אותי.. אני מספר לך שאני עלול לשלוף את הניבים המחורבנים שלי כאן ועכשיו כי הם כבר ממש כואבים וקורעים לי את הפה מבפנים, ואת כועסת שאני לא עושה זאת? את לא תבהלי?" הוא שאל מוכה הלם. "תמיד כשאני רואה אותך הלסת שלי מתהדקת, נכון?" הנהנתי בחולשה. "כי אני.. את משפיעה עליי בין רגע.." הוא לחש.
נשמתי עמוק ועצמתי את עיניי, קשרתי את אצבעותיי האחת בשנייה והתבוננתי בו.. "אתה לא מפחיד אותי הארי, אתה יכול לשלוף אותם.. זה יהיה בסדר, אתה זה מי שאתה, ואין כל דרך או טעם להילחם ולהתכחש לכך".
הוא לפתע היסס אך לפני ששמתי לב פיו נפתח לרווחה שוב וזוג ניבים ארורים מאוד, חדים, לבנים כשלג ועבים נשלפו, הוא נשם עמוק בהקלה ובחן את הבעת פניי, הבלעתי חיוך.. אני משפיעה עליו.. העברתי אצבע רועדת על גבי הניבים שלו. "אני.. אני יכולה..?"
"אני לא אנשוך אותך, זה בסדר" האיץ בי.. העברתי את אצבעי על הניב שלו, מלטפת במקצת, הוא היה כה קר וקשה, העברתי קצוות שיער סוררת לאחורי אוזני והם חזרו למקומם. "את מרגיעה אותי" חייך אליי.
גיחכתי. "הלוואי שיכולתי לומר שזה הדדי".
הוא צחק וחלקנו רגע אחד וקטן של שתיקה, הוא אחז בידי והתבונן בי במבט ארוך ונוקב, בוחן את כל כולי. "את יפהפייה.. אבל, מאיפה הצלקות? הסימנים הללו?"
"למה?" שאלתי בכעס.
הוא מצמץ בעיניו. "אני פשוט רוצה לדעת, את עכשיו יודעת את הסוד הכי גדול שלי.. זה רק נראה לי הוגן". משך בכתפיו.
גלגלתי את עיניי. "אתה אוהב מאוד לשאול, יודע?"
הוא הנהנן. "כן, אבל אני לא היחיד כאן". קרץ לעברי.
פלטתי אנקת ייאוש. "הארי, אני מעריכה את זה.. את הדאגה ואת הכנות שלך.. אבל אני עדיין לא מוכנה לזה.. אני לא ספרתי לאיש מלבד הידיד שלי, שגם הוא בעצמו אנס אותי כמעט, באופן כללי אין לי מזל עם גברים..-"
עיניו נקרעו לרווחה והוא בלם את הרכב הכוח ברמזור האדום והתבונן בי בעיניים רצחניות. "מי זה הידיד המסריח הזה?! אני יהרוג את..-"
"תרגע, בסדר? שמור על קור רוח הארי.. לא משנה מה תעשה, דבר לא יכול לשנות את מה שכבר קרה.. ואני המשכתי הלאה, פשוט איני סומכת עדיין על גברים ואתה.. אתה גבר בשבילי, אני לא רואה אותך כמשהו שונה, למרות שאתה הרבה יותר.. אתה שונה, וזה טוב". לעזאזל, אני גרועה בהסברת רגשות, אילו ורק יכולתי לומר לו שאני מתאהבת בו, שלעולם לא באמת אהבתי מישהו, שחשתי בטוחה ומוגנת לצד מישהו אפילו לא לצד משפחתי, אילו ורק יכולתי לומר לו עד כמה הוא חשוב לי.. עד כמה אני מוצאת שפיות ושקט לצדו, הוא גן העדן שלי, לא הגיהנום, הוא אינו מפלצת, הוא מלאך!
הוא נאנח. "אני אחכה, יש לי את כל הזמן שבעולם"
צחקתי מעצם האירוניה. "אני לא חושבת שזה טוב לחיות לנצח.. אני לא מחכה ליום שאמות, אבל אני מוכנה ושלמה לקראתו… כל דבר צריך להיגמר, זה לא הוגן למען עצמנו לחיות לנצח".
הוא זקף את גבתו. "ערפדים שחיים שבעות שנה לא אומרים זאת, ואת אומרת..?" הוא שאל מוכה הלם, משכתי בכתפיי. "מה אתה חושב על כך?"
"אני חושב שאת צעירה, יפהפייה ולא יותר ממושלמת.. אני לא צריך דבר מלבדך, מאז שפגשתי בך את נותנת לי כוח לקום בבוקר ולשרוד את העולם הארור הזה, אני חי ונושם אותך.. להגן עלייך ולהיות לצדך, אני לא רוצה לשמוע אותך אומרת זאת לעולם.. מגיע לך לחיות, לכל אחד מגיע, אינך צריכה לחשוב על כך.. תחיי את הרגע, כי חיים רק פעם אחת, ואפילו אני, שיש לי את כל הזמן שבעולם.. חושב כך"
גלגלתי את עיניי. "אבל החיים לא יפים הארי! ואני לא מושלמת, בסדר? ובכלל לא יפהפייה, ואיני אומרת זאת בשביל שתחמיא לי, כי איני מאמינה באהבה ובזוגיות.. אני אומרת עובדה, אני צרה, בסדר? אני גרמתי למוות של הבן אנוש היקר לי ביותר בעולם.. מגיע לי למות, מגיע לי להיות תחת האדמה, אולי אף אחד לא יבכה עליי אבל..-"
"אני אמות ברגע שאת תמותי". הוא השתתק. "ואת לא התכוונת, הגורל של אותו אדם היה למות, את חושבת שאנו שולטים בחיים ובמוות? לא! לי לא הייתה בחירה.. הגורל שלי הוא להיות מי שאני, להיות ערפד. אני לא רוצה שתחשבי על המוות, הוא עוד רחוק בשבילך.. בינתיים, את יכולה לכבוש את כל העולם, יש לך כה המון דברים שמחכים לך בחוץ, אם תשבי ותחשבי על המוות לא תוכלי להגשים דבר, וזה ישבור אותך.. אבל אל תדאגי, אני לא אתן לך להישבר.." הוא לחץ בכף ידו על גבי הירך שלי ונשק ללחי שלי. "בואי נפתח דף חדש ביחד, בסדר?"
עצמתי את עיניי ולכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי. "זה מפתה אבל.. בלתי נתן לשכוח את מה שקרה.. לך קל לדבר אתה חי.. די המון שנים, אולי אתה שוכח אבל אני לא אזכה לשכוח לעולם".
הוא מצמץ בעיניו. "תאמיני לי, אני עדיין זוכר הכול כאילו וזה קרה רק אתמול.. אבל חייבים להיות חזקים ולהמשיך הלאה, ואני מאמין בך גם, את אדם טוב, את אדם מיוחד, יש בך אור.. ואני לא רוצה שהוא יכבה.. אל תכבי אותו לעולם"
נאנחתי והבלעתי חיוך. "תודה הארי.." לחשתי.
הוא גחך. "אין על מה חומד"
החלטתי לשנות את הנושא הכבד של המוות שקרב בכל רגע, בכל שנייה שבא אני נושמת, וזה מגיע לי.. מגיע לי לאכול את עצמי ולהיטרף ברגשות אשמה. "הארי, מה הסיפור שלך עם דפני?"
הארי השפיל את ראשו. "היא.. היא הייתה סוג של אשת שעשועים.." הוא מלמל. "עזבי, זה מחליא".
"זאין רצה שאני אהיה אשת שעשועים?! מה זה בכלל?!" זעקתי בהיסטריות.
הוא כרך את זרועו סביב שכמי. "תרגעי ליסה, הוא לעולם לא אזכה לעשות זאת, אני יהרוג אותו בזירה רגע לפני שהוא בכלל יאמר את ההברה האחרונה בחייו..-"
"אתה לא תעשה זאת כי אתה לא הולך להילחם באף אחד". שלבתי את ידיי על גבי החזה שלי בקשיחות.
הוא גלגל את עיניו. "בואי לא נחזור לכך שוב, בסדר?"
נאנחתי. "זה עדיין לא פותר אותך מכך.. אבל מה זו אשת שעשועים לעזאזל?!"
"חרא" הוא השתנק. "היא משעשעת ערפדים, נותנת להם להכות אותה, לשכב עמה, נותנת להם לשתות מדמה.. זה מזעזע, אני לא רוצה אפילו לספר לך עד כמה דפני סבלה… יכולתי לראות את הפחד ואת האימה בעיניה..-" אך לפתע הוא השתתק.
לסתי התחתונה נשמטה. "אתה.. אתה.." לא יכולתי לדבר. "התעסקת אתה גם..?"
עיניו נקרעו לרווחה. "לא! אבל נהגתי לפעמים לשמור שאחד הערפדים לא ישתגע לגמרי, כבר קרה לנו פעם אחת שמשהי מתה מכך.. זו עבודה הרבה יותר קשה, לראות זאת, את הבת אנוש השברירית והמפוחדת הזו שנחלמת על חייה ועובדת בעבודה מבזה שכזו.."
עצמתי את עיניי ויכולתי לראות את דפני הקטנה והרזה נלפתת עד הסף בזרועות ערפד מטורף וסדיסט, כיצד אפשר..? דמעות עמדו בעיניי. "והזאין הדפוק הזה רצה שאני.. יואו זה נורא! ולחשוב שכמעט הסכמתי..-"
"את לא. אני לא רוצה שנדבר על כך בסדר? את לעולם לא תצטרכי לראות או לעשות זאת.. אני מבטיח לך, זאין והעסקים שלו, הם הבעיה שלו, לא שלי ולא שלך!".
הרכב נעצר בביתי, ולפתע שרק הספקתי לנשום הוא אחז בידי והוציא אותי החוצה כשהדלת פתוחה לרווחה.. אלוהים, הוא חייב להפסיק להבהיל אותי כך. "אתה פריק אמיתי"
הוא צחק. "זה הדבר הכי נחמד ועדין שאמרו לי במאתיים שנים האחרונות".
עיניי נקרעו לרווחה. "בן כמה אתה..?" שאלתי בלחש.
"בעיקרון 20, אבל אני חי 200 שנה". דמי נזל מפניי. "זה נחשב צעיר, בסדר?" מהר להרגיע אותי.
זקפתי גבה. "אני לא רוצה לדעת מה זה זקן אצלכם.."
"גם אני לא, אבל אני אגיע ליום הזה.."
לפתע דמעות עמדו בעיניי. "ואתה עדיין.. עדיין תהיה עצמך, בדיוק כמו שאתה עכשיו..-"
"ואת עדיין תהיה יפהפייה, בדיוק כמו שאת עכשיו". הוא חייך אליי ונשק לצווארי עוצר על העורק ופולט אנקת ייאוש. "אתה יכול לשלוף ניבים, זה מחמיא ומלהיט"
וחשתי את הניבים שלו על צווארי אך הוא רק ליקק את העורק והתבונן בי בניבים שלופים לרווחה.
לטפתי את פניו הקרות. "לא אכפת לי מאיך שאתה נראה, כי הלב שלך, הוא הדבר היפה ביותר בעולם.."
"אין לי..-"
"אז גם לי לא, ולמרות זאת, תראה אותנו עכשיו".
הוא צחק ונשא אותי בסגנון כלה עד לדלת ביתי, הוא נשק ללחי שלי ולטף את שערי. "אני אתגעגע אלייך.." הוא לחש.
"אני אהיה כאן, מחר, בערב.. ואני אחכה לך ואחשוב עליך כל שנייה ודקה ביום". כרככתי את זרועותיי סביב צווארו ולפתע חשתי שאני חייבת לומר זאת. "זה לא הדם שלך שמדבר, גם כשאני בלי הדם שלך בגופי, אתה עדיין לא יוצא לי מהראש."
הוא אחז בראשי ונשק למצחי. "לילה טוב, אהובה.." מלמל וכבר הוא והמכונית שלו לא היו שם, מותירים אותי קצרת נשימה על סף דלת ביתי.
נכנסתי פנימה ונפלתי על הכורסה ופשוט חייכתי, צווחת צווחה קטנה של אושר – שכבר יגיע מחר!
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אני יודעת שאמרתי שאני אעלה אתמול אבל היה לי ריב רציני עם המחשב, הוא נדלק.. התחיל קצת לעבוד ואז נכבה, אז אני מדליקה אותו שוב רגועה לא עצבנית, לוקחת את הזמן.. אבל הוא החליט שהוא לא נדלק ואז עד שהוא החליט להידלק בטובו הוא נכבה שוב, אז אני לוחצת בכעס מדליקה אותו ואז העכבר לא עבד וזה כל שנייה יצא ונכנס לי מכל מיני אתרים.. ואני דופקת על המחשב ומרביצה לו והוא כאילו בכוונה מחזיר.. ולבסוף, כמו שאומרים, אם אי אפשר לנצח את האויב, אז להצטרף אליו.. אז כן, וויתרתי.. :(
אוקי, בנימה מוזרה זו, אני מקווה שאהבתן!
אוהבת ומקדישה לכולכן את הפרק!! 3>>>