He Took Me – פרק 10+11

היי.. אתן בטח ממש כועסות עליי נכון? אני ממש מצטערת, אם להיות כנה, אני כועסת על עצמי, לא יודעת מה קרה לי אבל הלכה לי כל ההשראה שהייתה לי בתחילת הסיפור וכיצד אפשר לכתוב ללא כל טיפת השראה ורעיון? אז חשבתי עם עצמי והרגשתי שאני חייבת להמשיך ויהי מה, וגם עם כל המרץ גם עלו רעיונות חדשים להמשך העלילה שייקחו אותה וישנו לגמרי, אז אני מקווה שתסלחו לי ותאהבו את הפרק, עבדתי על זוג הפרקים הללו ממש קשה אתמול והיום עברתי עליהם ..
אוהבת 3>
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הזכרה לפרקים הקודמים:
ליסה החליטה לברוח מאמה האלכוהליסטית ומחייה הקשים והרדופים בכאב, באלימות וברוע לעיירה קטנה בעיר הרומנטית, לונדון. היא עובדת בעבודה חדשה בבר והכירה חברים חדשים שהם כמו משפחה למענה, ולמרות תנאי המגורים הרעועים שלה באכסנייה היא עדיין מרוצה מכך שברחה מזרועות אמה.. אך בכל האור והטוב, היא פוגשת בנער מסתורי, אגרסיבי, קשוח ואפל שכל העיירה מפחדת מפניו וטוענת כה המון שמועות עליו, קוראים לו הארי סטיילס. אך משום מה ליסה כלל לא מפחדת ממנו והוא אף מציל אותה כשתוקפים אותה, וכשהיא מתעוררת בביתה חולים היא מתרפאת באורח פלא חסר היגיון.
השניים מתחילים להתאהב האחד בשנייה ולמרות החזות הרגועה שהוא משקף לצדה היא בטוחה שקיים משהו אחר בו..

#פרק 10 #

התיישבתי על גבי כיסא העץ הרעוע שעומד להישבר, התבוננתי דרך החלון והשמש הצליפה בפניי וגרמה לעיניי לצרוב ולמצמץ, השפלתי את ראשי במהירות חזרה לכיוון ביצת העין והסלט ירקות הטרי, לא אכלתי דבר מאתמול בערב אך למרות זאת איני חשה כלל תחושת רעב, ההפך… איני חשה דבר. כאילו וממש יש לי חור שחור באמצע בית החזה שלי ואני ריקנית עד הסף, ראשי במעט כאב והסתחרר ובכל רגע יכולתי לאבד את שיווי המשקל ולצנוח בחוסר הכוחות שנגזלו ממני היישר לרצפה המשופשפת, העברתי קצוות שיער סוררת לאחורי אוזני.. היא הייתה במעט לחה מהזיעה הקרה שהצטברה במצחי, נסתי לסדיר את נשימותיי הכבדות אך רעותיי כאש להבה שרפו ולהטו, התפוצצו בתוך תוכי וגרמו לי להפוך בין רגע לפקעת אחת של עצבים, דמי התפרע בעורקיי כתחושת קירעה שתקרע אותי לגזרים והתחושה המורטת עצבים חרבה אותי עד עפר.. יכולתי לראות הכול באופן כה ברור ומוחשי, הכתובת הייתה כתובה על גבי הקיר שממולי, אבל לא ידעתי מה זה. הכול נראה לי כה רחוק וכה קרוב, פחדתי להתרומם מהכיסא, פחדתי לדבר, פחדתי לנשום.. התכווצתי בתוך עצמי וזרקתי את המזלג מהכסף על גבי הרצפה, רק רציתי לברוח מהאכסנייה הזו, לברוח מהעיר הזאת, לברוח מעצמי..
נקישה אחת בדלת הקפיצה את לבי, קפאתי במקומי בין רגע ולבי הלם בחוזקה, ראשי קדח והתרחקתי מהדלת נפשית ופיזית כדבר טבעי, חשתי כיצד חרב מפלחת את נשמתי כלהב החד שבחדים וגורמת לי לדמם בכל כולי.. לעזאזל, עצמתי את עיניי ונסתי להירגע, הוא הרי אף פעם לא מגיע לבקר אותי בלילה.. מדוע אני נמשכת אליו יותר מאי פעם? אתמול, כשזרמתי עמו ועם הנשיקות שלו על גבי הצוואר שלי, כשכככתי את זרועותיי סביב צווארו, אלוהים.. זו לא אני מי שעשתה זו, משהו אחר השתלט עליי.. ככישוף.. הייתי מהופנטת באופן חסר שליטה ומעצורים.. איך? למה?
"ליסה! את ערה?!" צעקו מישל, אנסטסיה וג'וש.. הייתה אתם עוד משהי הסתבר.. לפתע עיניי נקרעו לרווחה, אני שומעת אותם כאילו הם צווחים ממש מרחק של סנטימטר ממני.
"הדלת פתוחה!". קראתי. "היכנסו.."
בין רגע הדלת נפתחה לרווחה ושלושתם עמדו בכניסה, הם ודפני. כיווצתי את כפות ידיי לזוג אגרופים לחים, מה היא עושה כאן לכל הרוחות? מהרגע שבו היא הגיעה אני רק מפלשת.. רק דברים רעים קורים לי.. אין לי מושג מה יש בדפני הזו שגורם לי להתרחק ממנה, כמו מין אינטואיציה שלילית.. אני לא רוצה אותה כאן. "היי חברים.." מלמלתי בקול צרוד, הבלעתי חיוך והצבע חזר לפניי, עיניי אורו ולפתע כלל לא היה חשוב לי מכך שהותקפתי אתמול, או מדפני.. וגם לא מהארי, אור העובדה שהאנשים הללו שלא מכירים אותי זמן רב דואגים לי כל כך פרקה אותי על נשקי ולאזור כוחות על מנת להתרומם ולהתקדם אליהם. "מה אתם עושים כאן..?" השתנקתי.
אנסטסיה נפלה לזרועותיי עם חיבוק אוהב ורך. "כל כך דאגתי ליס'.. איך את מרגישה..?" שאלה ברעד וסקרה את טווי פניי במבט ארוך ונוקב, בוחנת אותי ומנסה לקרוא דרכי, אך איש לא הצליח ולא יצליח לעשות זאת לעולם.. צחקקתי וחייכתי אליה. "אני מרגישה מצוין, באמת". פלטתי במשיכת כתפיים, לבי התכווץ והלם.. זה הכה בי בחוזקה כמכה מענה מתחת לחגורה וחלחל לי כה עמוק, לעולם, בכל חיי, לא דאגו לי כך כה המון אנשים, מאז שהאיש הארור הזה שלצערי הוא גם אבי עזב את הבית וברח, לאחר שאחי הגדול נרצח בידי רוצח אכזר.. המשפחה התפרקה לגורמים, הייתי חייבת לדעת להתבגר מהר ולהרים את אחותי הגדולה ואת אמי, הייתי חייבת לדאוג לעצמי ולכולם.. איני רגילה לכל האהבה הזו והמשפחתיות, הדבר זר ולא מוכר לי כלל.. לא האמנתי שבכלל אי פעם אני אזכה לחוות ולחוש נאהבת, המילים התפוגגו בפי ונעלו כליל.. האוויר נגזל מרעותיי והקרקע התמוטטה מתחתיי.
"ליסה, אני כל כך מצטערת שחווית זאת, את בסדר? בטוחה? מה נוכל לעשות למענך, רק תגידי!". אמרה מישל בתוקף וחבקה אותי גם חיבוק ארוך וממושך, החזרתי לה בחזרה, למרות שהיא יכולה להיות מעט מוזרה לפעמים.. רק בזכותה אני כאן, רק בזכותה הכרתי את כל האנשים הללו, והחלתי לעבוד ויותר מהכול.. פגשתי אותו. "כן מיש', אני מרגישה טוב, אני כל כך מודה לכם חברים.." דמעות עמדו בעיניי, כל אדם שאי פעם התקרב אליי או שהיה חלק מחיי קרה לו דבר מה רע, אני צרה צרורה, אני צלקת שמותירה בכל אחד שקיים בסביבתי.. לעולם לא הייתי נעצרת, או מוקפת בחברים, אפילו המשפחה שלי או מה שנשאר ממנה לפחות.. זה לא יותר מרק דם מסריח וארור שגם את זאת אני מכחישה, התבוננתי בידיי המצולקות, בלעתי את רוקי וזה צרב, מדליק את כל מערכותיי בין רגע.. אני אשמה, אני מי שיצאה משליטה, אני מי שהרשתה לעצמה לרגע אחד להתנהג כמו ילדה מתבגרת ממוצעת, בגללי היא נפלה והשתטחה על גבי האספלט של הכביש המחורבן הזה.. לא מגיע לי כלל אהבה, לא מגיע לי חברים, לא מגיע לי דאגה.. אני לא זקוקה לרחמים, אפילו לא במעט נואשת.. אני לבד בעולם, תמיד הייתי ולא משנה עד כמה אהיה מוקפת באנשים, אני תמיד יחוש לבד, אני תמיד יחוש שצבועים אליי, אני תמיד יחוש אשמה ומותקפת מכל הכיוונים.. למה להתאמץ ולהאמין בבלתי אפשרי?!
"בואי הנה כובשת לבבות שכמוך!". קרא ג'וש בשמחה והרים אותי בעת שחבק אותי בחוזקה, הנחתי את ראשי על גבי השכם שלו ובכיתי חרש, נקשרתי אליו עד מאוד.. לעולם לא האמנתי שאכיר אנשים מדהימים כמוהם, אני כה מעריכה אותם.. אילו והיו יודעים עד כמה זה חשוב לי לחוש במקצת חשובה, אבל עדיף שלא יידעו זאת, עדיף שאף אחד לא ידע. "תודה ג'וש.." לחשתי ונתתי לו נשיקה קטנה על הלחי.
"את חתיכת ילדה מטורפת, למה לא התקשרת אליי?" הוא כעס.
גלגלתי את עיניי וצחקקתי. "איך אני אתקשר לעזאזל מותק? הייתי בבית חולים!".
"אז מהבית חולים טיפשונת". קרץ אליי.
נאנחתי. "אתם רעבים? צמאים?"
"לא, התאמת שאיתן עומד להרוג אותנו על כך שאנחנו לא בעבודה, הוא ממש..-"
לפתע הדלת שלי נפתחה לרווחה ובצעדים מהירים וכבדים שהתקרבו אלינו היה נתן לשמוע את קולו המסור והנאמן של איתן. "הוא שמח לראות כך את הצוות שלו, אני מצטער על הכעס חברים". חייך אליהם ואז התקדם אליי וחבק אותי בחוזקה. "אני כה מצטער שחווית זאת, כיצד את מרגישה?" שאל בדאגה.
העברתי קצוות שיער סוררת לאחורי אוזני וקשרתי את אצבעותיי האחת בשנייה. "אני בסדר.. באמת".
הוא גחך ונשק לקצה ראשי וחבק אותי לעוד רגע אחד קטן. "אם והיה קורה לך משהו.." הוא השתנק ונעצר לרגע, דמי נזל מפניי, מהקרבה והאהבה שהוא מקרין אליי. "לא חשוב. טוב, אני מצטער לקטוע את האירוע הזה, אך יש לנו בר שאמור להפתח כבר לפני שעתיים". קרא לכולם, הם גלגלו את עינהם ורק דפני התקרבה אליי ולחשה באוזני. "אני יודעת מי הציל אותך, אנחנו צריכות לדבר". גלי קור הכו בחוזקה בכל פיסת עור בגופי וגלפו אותי, חדרו כה עמוק ללב ולנפש.. קרביי להטו וכל שריריי התכווצו בפעם אחת מורטת עצבים, מענה ומייסרת, כאלפי הצלפות שהצליפו שוב ושוב על גבי עמוד שדרתי, היא קרצה אליי ויצאה במהירות אחרי כולם, צנחתי על גבי הכורסה וקברתי את ראשי בין ידיי.. גם אני יודעת עליה המון דברים, אבל הבעיה שאיני יודעת מה לעשות אתם.

הגיע הערב, זפזפתי בין הערוצים בטלוויזיה והשיעמום גרם לי לקרוס.. לפתע נעצרתי בערוץ החדשות והכתבה האחרונה שרציתי לראות קרעה אותי שוב.. הכתבה שלה, מדוע עשו מכך אירוע כה גדול? לפתע בלעתי את רוקי וזה צרב, ברור שיעשו מכך אירוע גדול.
נשמעה נקישה על גבי הדלת שלי, אולי חזרו לבקר אותי? המחשבה הזו העלתה לי חיוך. "מי זה?" קראתי והתקדמתי לכיוון הדלת.
"זה אני, הארי, פתחי את הדלת הארורה הזו עכשיו!". הוא קרא בכעס, הקרקע התפוגגה מתחתיי וכל עולמי נדם ונעצר מלכת, לבי התכווץ והלם בחוזקה, דמי התחמם בעורקיי וראשי הסתחרר וכאב כמטען חשמלי טעון בזוג קוביות קרח קפואות, קרביי להטו וכל סערותיי סמרו, חשתי כיצד כפות ידיי רועדות ואני נפרקת על נשקי, נחרבת עד עפר ומנוצחת בגללו.. הייתי חסרת נשימה וחשתי פקעת אחת של עצבים בכל צעד שהתקרבתי לדלת, מכבה את המסך מאחוריי במהירות, בטני התכווצה ונקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, קולו הצרוד והקשוח נגע בי וטלטל את כל כולי, לקח את נשמתי וגרם לכל חלקיק שבגופי לדמם ולהיקרע ככלי שבר, חשתי כיצד אני נמשכת וקרבה לקולו כאילו ונקשר לי סרט סביב האגן ואני נמשכת אליו ללא כל שליטה או יכולת לעצור, משתוקקת, רוצה, צריכה, זקוקה לפגוש בפניו המלאכיות ללא כל חת.. לחוש מוחזקת ושיכורה ממנו, להתמכר אליו בשלמות.. התגעגעתי אליו.
פתחתי את הדלת לרווחה. "תכנס.." מלמלתי כדרך אגב והשפלתי את ראשי, הוא נשם עמוק בהקלה ומהר לכנס לבפנים כאילו ופחד שישנה את דעתי, פלטתי גיחוך, כאילו והוא אי פעם הקשיב לי, אבל למה הוא נקש על גבי הדלת, כשהארי רוצה להכנס לאן שהוא הוא יכנס בלי להמתין ולו שנייה אחת, אולי והוא.. משתנה לטובה? המחשבה הזו גרמה לי להבליע חיוך, התבוננתי בו על רקע ביתי הזנוח, לוגמת, שואפת, חשה אותו בכל כולי.. קרביי להטו ודמי אמר שירה בעורקיי, לבי התכווץ בכאב והלם בחוזקה, הייתה לי תחושה שאפשר לשמוע זאת למרחק של קילומטרים.. הייתי קצרת נשימה והפרפרים קרעו את בטני, חשתי כיצד החרד החדה שבחדות, כלהב מושלם שמפלח את בית החזה שלי וחודר לי כה עמוק, גורם לי לפרפר ולהשתנק כפקעת אחת של עצבים בכל חלקיק וחלקיק בגופי, צווחה מטלטלת ומחרבת הדהדה בכל מערכת, תא ואיבר בגופי וגרמה לי לפלוט אנקת ייאוש, נפרקתי על נשקי.. סרקתי את אליל היופי והחן הזה, מחכה להגיע לעיניו הירוקות כדשא טרי ורענן, עיניים שנדמות כנקודת אור ליופי ולביטחון העצמי, הוא היה לבוש בג'ינס עם קרעים.. ידיו היו מאוגרפות לזוג אגרופים הדוקים וקשוחים… לפתע עיניי נקרעו לרווחה ולסתי התחתונה נשמטה, דמי נזל מפניי וזה הכה והצליף בי, מענה ומייסר.. אלוהים אדירים – הידיים שלו! חתכים, דם ושריטות נקבו בהן.. כאילו והוא היה מעורב בסוג של קרב אכזרי.. לעזאזל, מה זה? "הארי.." לחשתי וסרקתי את הפנים שלו, לסתי התחתונה הייתה פתוחה לרווחה וכך גם גבתו, היה לו פנס קטן מתחת לעינו השמלאית אך זה כלל לא נראה כואב והוא בכל זאת היה מהיר תפיסה וקל דעת. "זה בסדר מותק, זה לא מה שמדאיג אותי עכשיו.." הוא מלמל וקרץ אליי, נושק ללחי שלי ומתקדם במהירות לחלון במטבח שלי, סוקר את השטח שבחוץ, נגעתי במקום שבו נשק על גבי הלחי שלי, כעיקצוץ חשמלי רוטט.. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי והוא הסתובב ופגש בי שוב, הוא זקף את גבתו. "איך את מרגישה?"
"הארי.. מה קרה לך?!" שאלתי בדאגה והתקרבתי אליו בצעדים מדודים, השתדלתי שפניי יהיו חתומות ולא יסגירו כל טיפת רגש, אך זה כלל לא עבד עליו, הוא ראה דרכי באופן ברור. "זה כלום, רבתי, אל תקחי זאת קשה.." משך בכתפיו. "אני.. אני.." הוא העביר יד בשערו במעט כעס ונראה אבוד ומובך למדי בעת ובעונה אחת. "אני יכול להישאר כאן..? עד לפנות בוקר לפחות?"
מצמצתי בעיניי וקרקרפתי עקצצה. "רודפים אחריך? אתה אידיוט?! למה לך להסתבך בכל השטויות הללו ו..-"
"שקט!". הוא מיהר להשתיק אתי והניח את כף ידו על גבי פי, זקפתי גבה בתמיהה, אני לא ילדה קטנה, והחזרתי לו נשיכה קטנה, הוא גחך. "עשי זאת שוב.." לחש לאוזני ונשק לה במקצת. "אני אוהב זאת.." הוסיף כדרך אגב.
הזזתי את ידו ממנו בכעס. "אתה לא נורמלי…" מלמלתי. "מה קרה? אתה מוכן לספר לי?" שאלתי ונסתי כמה שפחות לא להראות עד כמה אני דואגת לו ועד כמה זה לא כואב לי לראות אותו כך פגיע, שלפתי את ערכת העזרה ראשונה מהארון שבמטבח והתיישבתי על גבי הכורסה. "אתה בא?"
"זה יחלים מהר, את לא צריכה לדאוג לי". גחך והתיישב לצדי.
השפלתי את ראשי וחשתי את הסומק מתלהט על גבי לחיי. "אבל אני רוצה לטפל בך, הצלת אותי אתמול, אני חייבת לך לא..?"
"ליסה.. בבקשה, רק תני לי להישאר כאן, בסדר? אם אני באמת חשוב לי, אל תתני לי ללכת".
ולפתע יכולתי לחוש את החשמל שקדח בינינו, את המתח באופן כה מוחשי וברור.. "מה קרה אתמול?" לחשתי. "מה עשית אתמול?"
"לקחתי אותך לבית החולים מתוקה.." פלט ואחז באגני מושך אותי אליו ופשוט לא יכולתי להתנגד לו, נפשית.
הנדתי בראשי לשלילה. "הארי, מה עשית אתמול לפני שלקחת אותי לבית חולים?"
הוא קרע ברגליו על גבי הרצפה. "עזבי זאת, בסדר? הפסקתי את הדימום, נשאתי אותך למכונית שלי ו..זהו, אני מניח".
גלגלתי את עיניי. "שיהיה, אי אפשר לנצח בזה הסתבר". פלטתי בייאוש. "אתה מוכן לספר לי במה הסתבכת לפחות?"
"לא". אמר בקצרה.
כיווצתי את כפות ידיי לאגרופים. "ואם רצחת מישהו, או שמכרת סמים, או שאנסת משהי בכפיה – אני שותפה לפשע!". צעקתי עליו.
"אמרתי לך להיות בשקט לפני שמישהו ישמע!". הוא הרים עליי את קולו שוב וגרם לי להתרחק ממנו בין רגע. "אני לא עשיתי שום דבר רע, בסדר? זו לא את שמדברת עכשיו, את מאמינה בי, זוכרת? את מאמינה שאני טוב.. אל תקחי את התחושה הזו ממני, בסדר?"
השפלתי את ראשי ונשכבתי על גבי הכורסה, מכסה את פניי. "אתה צרה, הארי סטיילס, למרות שאתה טוב, אתה צרה".
"כיצד צרה יכולה להיות טובה?" הוא הדק את לסתותיו.
קפאתי במקומי. "איך אתה.. איך אתה עושה זאת?" שאלתי בתמיהה.
"עושה מה?" גחך.
התיישרתי מחדש. "מהדק ככה את הפנים שלך, יש לך לסת חזקה". הבלעתי חיוך. "אני מצטערת שאני אומרת זאת, אבל הארי.. אני באמת רוצה להאמין שאתה טוב, אבל אתה לא יכול כל פעם מחדש להוכיח לכול אחד שאינך כך..-"
"אין למי להוכיח! אין לי אף אחד! כולם הם כלום למעני, את מבינה זאת?" הוא שאל בכעס.
דמעות עמדו בעיניי. "אני.. אני כלום.."
הוא לפתע התרכך בין רגע. "אין לי לב לאהוב חומד, אבל אני מצטער.. את לא כלום, את הדבר הטוב ביותר שפגשתי זה שנים". הוא נשק לקצה אפי.
גלגלתי את עיניי. "הלוואי שהייתי מבינה אותך, כי הרי.. יש לך לב, שהולם ושהוא חם, יש לך נשמה בפנים שחשה כאב, ויש לה רגשות.. יש לך מוח חכם שחושב ומסיק מסקנות, רק אתה מי שאומר זאת על עצמך הארי, לא אף אחד אחר".
הוא העביר קצוות שיער לאחורי אוזני ומצחו פגש במצחי, עצמתי את עיניי, מתמכרת לתחושת הקרבה המהפנטת והממכרת.. לתחושת האובדן העצמי שלי.. "את לחוצה?" לחש לאוזני.
"מהמון דברים.." לחשתי בחזרה.
הוא זקף גבה. "למשל?" האיץ בי.
ממך! אלוהים אדירים, לכל הרוחות, אני כל כך לחוצה לצדך הארי.. אתה כה משפיע עליי, כל מגע שלך כה מוחשי ונעים, משכר וממכר, נפשי ופיזי.. אני רק מתגעגעת וזקוקה לך, אני כה רוצה לחוש את השפתיים שלך על שלי, לחוש שלמה לצדך.. להתמכר ללא כל דרך חזרה אליך, אילו ורק היית רואה זאת, אילו ורק היית מבין. "זוג אנשים נסו להרוג אותי, יש הלוויה למישהי שאני מכירה עוד מספר שבועות, יש עובדת מוזרה בעבודה שלי ששונאת אותי, יש לי כה המון הארי.. אני לא רוצה להסתבך בצרות נוספות, בסדר?"
הוא הנהנן. "אין עוד משהו חסר ברשימה?" קרץ אליי.
"מה?" שאלתי בבלבול ולבי הלם בחוזקה.
הוא הבליע חיוך. "יותר נכון, מי". נשק לכף ידי, דמי התלהט והתחמם, השתולל באותו מקום, הוא לפתע נעצר ופלט אנקת ייאוש, השתנקות קלה שלא הבנתי מאיפה הביא אותה. "אני.."
"ממך?" צחקתי, אוי, אוי, אוי.. לעזאזל. "באמת, הארי, אנחנו אפילו לא ידידים!".
הוא צחק. "ידידים? עדיין משמשמים בזה בכלל? ואני לא מדבר על הידיד הגיי שלך חומד.." הוא מלמל. "ואת לא.. אהבת את מה שקרה אתמול בערב? התקרבנו אחד לשני, אין כל סיכוי שאת לא חשת זאת, שזה לא הדדי.." הוא פלט בייאוש ומבט של מוות היה בעיניו.
תפסתי את ראשו בין ידיי. "אני לא יודעת למה ואיך זה קרה לי, אבל הגוף שלי לא היה בשליטה.. אולי זה בגלל כל החומרים שהזריקו לי.. ו-"
"אל תדברי שטויות ליסה, את רצית זאת, ורצית באמת". הוא את ידיי מפניו במשיכה אחת. "את.. את לא אוהבת להיות בקשר?"
"אני לא אוהבת אהבה". ירקתי.
הוא חייך. "יופי, משהו אחד שאנחנו דומים בו.." מלמל.
"זהו אינו המשפט הטוב ביותר על מנת להתחיל עם בחורה". פלטתי כדרך אגב.
הוא גחך ועיניו במעט נהיו אפלות. "את רוצה שאני אפתה אותך?"
ולפתע זה הרגיש לי נכון להסכים לו אך משהו אחר עצר אותי מכך. "אני לא רוצה דבר ממך".
"החלטה נכונה, אבל מאז שהכרתי אותך, נהייתי כה אנוכי.." הוא פלט ובא לנשק אותי, עצמתי את עיניי כנכנעת ומשתוקקת לרגע אך הדלת נפתחה במשיכה אחת.. פלטתי צווחה קטנה והארי לפתע נעלם מהכורסה וצנח על גבי הרצפה.. יכולתי לשמוע רדיפות, צלחות נשברו, הכיסא עץ שלי עף על גבי הקיר, הוטח בו ונשבר.. מה.. מה קורה כאן?!
ואז הכול נעצר כשראיתי נער אחד מתנשף, הוא היה גבוה למדי, בעל עיינים שחורות אפלות ושיער שחום כפחם גם, היה לו עור שחום וקורן.. הוא היה יפהפייה. אבל מי הוא? ומה הוא עושה לי בבית?
"מי אתה?" צווחתי עליו והתקדמתי אליו בצעדים מהירים.
הארי לפתע נעמד בינינו. "אל תתקרבי אליו ליס'.." הוא מלמל.
"אז הארי, אני רואה שיש לך כאן..-"
אך הארי פלט נהמה קטנה ודחף אותו במשיכה אחת והתיישב מעליו, תופס את צווארו בין ידיו. "אם תיגע בה או תפגע בה אני נשבע לך, זה יהיה הדבר הארון שתעשה".
"עשיתי אותו, להזכירך מטומטם אחד, אני ואתה כבר ממזמן..-"
הארי הטיח את ראשו ברצפה והיא במעט נשברה סביבו. "לך מכאן! לא כאן! לא עכשיו.. אני נצחתי בזירה, תתמודד עם כך".
"רימית" הוא ירק.
הארי התרומם ממנו. "לא, לא רימיתי, אני גבר עם כבוד, לא כמוך, עכשיו כך את עצמך ותסתלק מכאן" הוא ירק לעברו.
הנער השפיל את ראשו וקרץ אליי. "את יפה מידי וטיפשה מידי, זה מושלם בשבילי".
"מי אתה חושב שאתה?!" צעקתי עליו.
הוא צחק. "לא מפחדת, אה?"
הדקתי את כפות ידיי לאגרופים הדוקים ובלעתי את רוקי. "צא מביתי".
"זהו אינו באמת הבית שלך.." מלמל.
עיניו של הארי נקרעו לרווחה. "זאין, אני מבטיח לך, התקיים קרב חוזר, בסדר?"
"אתה לא מפחד?"
"לא! רק לך מכאן!" הארי נראה כעומד לאבד את העשתונות.
זאין הנהנן. "מוסכם" ויצא מהבית טורק את הדלת מאחוריו.
נפלתי על גבי הרצפה והארי מהר לנשוא אותי לעבר הכורסה בחזרה, הוא הגיש לי כוס מים צוננים ולטף את שערי. "אני מצטער ש..-"
"אל תצטער, דבר, עכשיו". לחשתי.
הוא השפיל את ראשו. "את לא מפחדת לעזאזל?"
"לא, לא ממך לפחות". אמרתי ברכות שכלל לא הראתה את סערת הרגשות שהחלתי בתוכי, הייתי מחרישה להדהים בתוכי אך שקטה להחריד מבחוץ, חומות הפלדה חנקו אותי מבפנים וגרמו לזיוף להשתלט עליי שוב.
"את צריכה לפחד.." הוא לחש. "זה לא הגיוני".
ירקתי את המים עליו בפרצוף וזה גרם לו לצחוק. "להסביר לך מה לא הגיוני כאן סטיילס? הכול! הוא פשוט נכנס לבית שלי הזאין הזה או איך שלא קוראים לו ופשוט מתאבק אתך ושובר לי את הבית, ומה שהכי מוזר שבקושי יכולתי לראות את המתרחש ותמיד הייתה לי את הראייה הטובה ביותר, אז אני לא ממש בטוחה מה מצבי הנפשי אבל פיזית, אני דורשת הסברים, כאן ועכשיו, אם לא, אני מסלקת אותך מהבית שלי ומהחיים שלי". התנשמתי. "ו.. אתה.. אתה מתאבק..?" לחשתי, תמיד פחדתי ממתאבקים, פחדתי מקרבות, מדם, וממכות.
אך מאז שהארי נכנס לחיי, אני רק מוקפת בזה.

# פרק 11 #

הוא תפס את ראשו בין ידיו. "ליסה… יש רק מילה אחת שתסביר לך הכול.. אני..אני..-"
אך לפתע הדלת נפתחה במהירות ודפני נכנסה דרכה. "מה הוא עושה כאן לעזאזל?!"
"דפני?" שאלתי בבלבול.
הארי הדק את ידיו לאגרופים. "חתיכת חרא כתום, מה את עושה כאן?!"
"אל תקרא לי כך חתיכת.." אך היא מיהרה לעצור את עצמה. "ליס', מותק, את בסדר?" היא רצה אליי ואמצה אותי לחיקה.
הנהנתי ברעד. "אני.. אני לא יודעת, מאיפה את מכירה אותו?"
"דפני, בבקשה, לא.." הארי לחש ונראה אבוד.
היא עצמה את עיניה והתבוננה בי במבט חתום. "גרשי אותו מכאן". היא לחשה. "את לא רוצה אותו בבית שלך, האמיני לי".
"ליסה, את חייבת להקשיב לי, יש משהו שאני רק רוצה לספר לך מהרגע הראשון אבל זה לא קל!". הארי השתנק והיה נדמה לי שהוא עומד לרדת על ברכיו.
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי. "נשבר לי. אני רוצה ששניכם תצאו מכאן, הארי, דפני – צאו מביתי".
הארי לפתע קפא והלך אחורה במבט חתום, הוא הדק את לסתו. "רק רגע.. ליסה, בבקשה.." הוא אמר בקול רועד כאילו והוא אינו יודע לדבר.
"אני מגרשת אותך!". צעקתי עליו והוא פשוט נפל מכל המדרגות והדלת נסגרה מאחוריו, מצמצתי בעיניי, התבוננתי בדפני. "לא מעניין אותי מי את, ומה את קשורה בדיוק לכל השיט הזה, אבל אני רק רוצה לישון ולשכוח מכל מה שחוויתי עכשיו, אז אם אכפת לך ממני.. את לא תקשי על הלב שלי יותר ותצאי מכאן".
היא הנהנה בראשה. "כרצונך, אני רק שמחה שאת בטוחה, ידעתי שהוא יבוא לכאן, והזאין הארור הזה יהיה אחריו.. שיהיה, לילה טוב". היא נשקה ללחי שלי ויצאה במהירות מבעד דלת ביתי טורקת את הדלת מאחוריה.
תפסתי את ראשי בין ידיי, נתתי לו ללכת.

היום עבר במהירות, עבדתי קצת בבר, הלכתי לקנות דברים חדשים לבית המאולתר שלי, רצתי ריצה קלילה, הערב כבר ירד ואני וכולם התיישבנו במכונית של אנסטסיה והקשבנו לשירים בעוצמה המוגברת ביותר. "מעניין איפה דפני.." מלמלתי כדרך אגב ובמעט נימת דאגה.
כולם התבוננו בי מוכה הלם. "מפתיע לשמוע זאת ממך". פלטה מישל.
"היי, אני לא עד כידי כך שונאת אותה!". נסתי להישמע קלילה אך הדבר היה בלתי אפשרי, לא שנאתי אותה כלל עכשיו, לא היה לי דבר אליה.. היא רק סקרנה אותה והדאיגה, היא נעלמה מאתמול בערב.. אולי הארי פגע בו או השני..? הייתי קצרת נשימה וקפאתי במקומי, הייתי חייבת לחשוב על דבר אחר. "לאן נוסעים?" שאלתי בקצרה.
אנסטסיה קפצה במקומה בהתרגשות. "למועדון ענק מחוץ לעיר!" גלגלתי את עיניי, זה כה מאפיין אותה.
"אני מרחמת עם החבר של אנה, ברצינות". גחכתי והיא קרצה אליי.
"אתם יודעים שהיום אומרים שזה מזל רע לצאת.." מלמל ג'וש.
מישל זקפה את גבתה. "למה?" שאלה בתימהון ובסקרנות.
הוא משך בכתפיו. "זה סיפור די דפוק.."
"אז הוא כלל לא מעניין!". מהרתי לקטוע אותו, רציתי רק לרגע שחיי יהיו פחות דפוקים ממה שהם.
מישל מהרה להשתיק אותי. "חדלי מלדבר שטויות, קדימה ג'וש, תתחיל לדבר שטויות מצחיקות".
אנסטסיה גלגלה את עיניה. "את כה חסרת היגיון.." ירתה לעברה.
"מספרים שבתאריך הזה, ה- 24.6 נערה בת 15 ברחה מביתה עם החברים שלה, הם היו שיכורים למדי ולא ראו בעיניים דבר, השעה הייתה חצות בדיוק, אותה נערה שהייתה מבולבלת והקיא עמד בגרונה יצאה מהמועדון על מנת לנשום אוויר צח אך היא אבדה את נשמתה ופגשה במה שמכנים, 'מפלצת הלילה'.. " מלמל במסתוריות ועיניו אורו.
רק השם מפלצת גרם לבטני להקשר באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח ולדמי לנזול מעיניי, הארי קורא לעצמו מפלצת. "למה אתה מתכוון.. מפלצת הלילה?" שאלתי ברעד ולא יכולתי להשתלט על כפות ידיי המזיעות מהלחץ והמתח האדיר.
"ערפד" הוא אמר במילה אחת. "היא טענה היו לו זוג שיניים קדמיות חדות וצרות למדי, היה לו מבט של מוות ושל רצח בעיניים אך למרות הכול הוא היה יפהפייה ומושך.. היא אבדה שליטה לצדו ונמשכה אליו, כל דבר בו כשף ורתק אותה אליו, היא יכלה להישבע שהיא ראתה אותו לוגם מצווארה של אישה מסוימת… עד שאבדה את חייה.. כמובן שהילדה ברחה במהירות.. אך הוא השיג אותה ותקף אותה, הוא גרם לצלקת חמורה בגבה ולאיבוד העשתונות והאנושיות שבה.." הסביר באותו קול מצמרר. "קראו לה מרי, והיא חיה היום בבית משוגעים באותה העיירה שאנחנו נוסעים אליה עכשיו, היא תמיד מזהירה מהתאריך הזה.. וכפי שאתן שמעתן בנות, אם ואתן עוקבות אחרי החדשות, תמיד קורה משהו רע בתאריך הזה בעיר הזו.." סיים.
"זה בולשיט!". פלטה מישל בכעס. "וזה כלל לא מצחיק, זה מפחיד ומוזר".
לעזאזל, תמיד ליד הארי, למרות שיש לי את כל הסיבות שבעולם לפחד ממנו, איני יכולה לעצור את עצמי מהמשיכה שלי אליו, וכשהוא כועס, יש לו את המבט האפל.. את המבט של המוות בעיניים.. אפילו מהיופי של זאין נפרקתי על נשקי ולא יכולתי לצרוח כשהתבוננתי בו… עצמתי את עיניי וחבקתי את עצמי, זה רק שטויות, זו מעשייה של נערה משוגעת, אין דברים כאלו ערפדים.. לא, פשוט.. פשוט לא.
מישל עצרה את המכונית. "הגענו חברים, בואו תראו מה זו מפלצת הלילה האמתית!". קראה באושר.
"את מתכוונת אליי". גחכה אנסטסיה ויצאה אחריה, ג'וש אחז בידי ועזר לי לצאת מהטנדר הגדול, הוא סקר את טויי פניי בדאגה וזקף את גבתו. "את נראית זוועה". פלט.
הבלעתי חיוך. "תודה, אתה גם נראה לא רע".
"אני.. אני מתכוון.. את נראית נחרדת". סינן בארסיות. "זה בגלל הסיפור שלי?" לא יכולתי לענות לו. "ליס', זה רק סיפור מפגר של נערה משוגעת, באמת.. את לא מאמינה בשטויות הללו, כמו שמישל אמרה, זה בולשיט" חבק אותי וגרר אותי למועדון. הבלעתי חיוך ונאנחתי, אולי הוא צודק.. פלטתי אנקת ייאוש, ולפתע זה חלחל לי כה עמוק כמכה מענה ולא הוגנת מתחת לחגורה, הלוואי שהארי היה כאן.. הלוואי שהייתי יודעת שהוא בסדר.
"בקרתם כאן אי פעם?" שאלתי את אנסטסיה שנראתה במקצת מודאגת.
היא סמנה בראשה לשלילה. "לא, גם אף אחד מהחברים שלי לא היה כאן אף פעם.. אבל למה לא? זה סך הכול מועדון רגיל". היא משכה בכתפיה.
"אני מתה עליכם אבל אתם מפגרים, לכו תדעו מי שם!". צעקתי עליהם.
מישל גחכה וגלגלה את עיניה. "את מושפעת מסיפורים, אה?"
"אני לא מתכוונת ל.. לזה.." משום מה, לא יכולתי לומר את המילה הזו, אפילו לא במחשבות שלי.
הם התקדמו לכניסה והאישה שבכניסה עצרה בעדנו. "זו בדיחה חולנית?" ירתה בכעס, היא הייתה לבושה בשמלה קצרצרה ואדומה למדי, נעלי עקב חדות וארוכות היו נעולות לרגליה, שערה הארוך והזהוב נחת בשחרור על גבי שכמותיה, היא הייתה צרה למדי וגבוהה להחריד, שפתיה היו מלאות למדי והאדום האדום כדם רק הדגיש אותן יותר, עיניה הכחולות כקרח לא שקפו כל טיפת רחמים ורגש… מבטה נעצר עליי, רגליי צרבו ורק רציתי לברוח מכאן.
"אנחנו מעל גיל 18 טכנית". צחקקה אנסטסיה. "את רוצה לראות תעודת זהות או משהו כזה?" פשפשה בתקה.
האישה עצרה בעדה. "אתם צוחקים עליי". ירקה אלינו. "טוב, קחו את עצמכם ולכו".
"לא נסענו את כל המרחק הזה בשביל ללכת, תני לנו להכנס!". הגביהה מישל את קולה.
עיני האישה נקרעו לרווחה וגרמה לכולנו להשתתק. "קחו את עצמכם מכאן ברגע זה!!". צווחה עלינו.
"אני לא חושב מותק". שלב ג'וש את זרועותיו בקשיחות. "אני אולי הומו אבל כשאני רוצה משהו אני מקבל אותו.."
ולפתע עיניה התבוננו בשל כולנו, היא נשמה עמוק ונראתה שלווה מידי. "אתם עכשיו תסתמו את הפה ותכנסו למכונית, אתם תסעו מכאן בלי לחשוב או לדבר, אתם תשכחו מהמקום הזה וממני.." ולפתע כולם נראו שבויים שלה, מהופנטים, לא אנושיים, חסרי דעת, ערך, שפיות או חיים.. נראו כבובות, כשפוטים.. מה.. מה קרה להם..? ולאחר רגע הם הסתובבו והלכו משם. "לאן אתם הולכים?!" צעקתי אליהם, אך הם נכנסו למכונית ואפילו לא חכו לי, פשוט נסעו במהירות במבטים חתומים, ניטראלים, לא מסגירים כל טיפת רגש.
"איך.. איך זה ייתכן..?" היא שאלה מוכת הלם.
זקפתי גבה. "מי את?"
"מי אני?" צחקה. "מי את בדיוק? את.. את אנושית".
לסתי נשמטה. "כן, בפעם האחרונה שבדקתי אני אנושית, מה עשית לחברים שלי?"
"אני.. אני הגנתי אליהם! הצלתי אותם ואת היית גם חלק מהתכנית, אבל..-"
לפתע קול נוקשה תקף אותי מאחור. "מה את עושה כאן לכל הרוחות?!" לעזאזל, שיט, זה הארי.
הסתובבתי אליו וחייכתי, הוא כלל לא נראה שמח לראות אותי. "אני..-"
"ועוד לבדך? את השתגעת לגמרי?" צעק עליי.
מצמצתי בעיניי וקרקרפתי עקצצה. "הייתי עם כל החברים שלי אבל האישה המוזרה הזו פשוט סלקה אותם!".
"וגם אותך הייתי אמורה, הארי, אתה מכיר את הילדה הזו?" היא שאלה אותו ברוע.
הוא הנהנן. "כן, והיא שלי, את לא מתקרבת אליה".
"בפעם המאה, אני לא שלך". ירקתי לעברו.
הוא התבונן בי בעיניו וחשתי אבודה. "עוד פעם אחת תאמרי זאת אני אנשק אותך".
"ומה כל כך רע בזה?" פלטתי ולפתע השתתקתי, הייתי חלולה לגמרי והוא רק חייך.
האישה התבוננה בו. "היא אתך?"
הוא הנהן."כן.."
"שמור עליה, אנחנו לא צריכים להסתבך עוד פעם". היא ירקה כדרך אגב והותירה לנו להיכנס, חשתי פחד וכדבר טבעי כרככתי את זרועי סביב זרועו של הארי, חשתי כה בטוחה ומוגנת לצדו. "מי זו..?" שאלתי ברעד.
"קוראים לה מרני, היא העוזרת של בעל המקום.." ירק הארי וגרר אותי לאחד השולחנות ובחן אותי. "את נראית טרף מושלם בשמלה הזו שלך, היית חייבת ללבוש מחשוף?"
עיניי נקרעו לרווחה. "הארי, זה חצוף מצדך!".
הוא צחקק. "אז.. אם את כבר כאן ואני שומר עלייך..-"
"אני לא צריכה שישמרו עליי, זה היה טעות לבוא לכאן מלכתחילה". מהרתי לקטוע אותו.
הוא גלגל את עיניו. "רקדי אתי.." לחש לאוזני ומשך אותי לרחבת הריקודים, הנחתי את ידיי על גבי כתפיו החזקות והשריריות, הארוכות והגבריות, הוא היה מושך ויפהפייה באופן כואב.
וכשידיו היו מונחות על גבי אגני חשתי כיצד המקום רוטט, כיצד אני עש שנמשך ללא כל שליטה לאש היוקדת ואני נצרבת, נשרפת בתוך תוכי בכל חלקיק ארור בגופי ואני מי שמתקרבת אליו, הוא השפיל את ראשו והחל ברצף של נשיקות במעלה צווארי, גורם לכל מערכותיי לדלוק בין רגע, נסתי להיסחף לתחושה הזו אך לא יכולתי.. אלפי זוגות עיניים התבוננו בי במבטים רעבים וצמאים.. מדוע? "הארי, מסתכלים.."
"שיסתכלו, אף אחד לא יתקרב אלייך, את. שלי". נסה להבהיר לי זאת וידיו חבקו את כל גבי, מלטפים את עורי החשוף מארוך כאלפי הצלפות מענגות ומרטיטות, הקרקע נקרה מתחתיי ונהפכתי לבין רגע לפקעת אחת של עצבים.. כרככתי את זרועותיי סביב צווארו והרשיתי לאצבעותיי לפרוע את צווארו, השפלתי את ראשי והבלעתי חיוך, הרגע הזה הרגיש לי כה נכון ואמתי, הוא חבר אותנו וגרם לכל העולם לההתנתק יותר מכל ספק.
"את חשה זאת גם..?" לחש.
הנהנתי. "למה אני חשה כך..?"
"כי זה נועד להיות". צחקק ובחן את שפתיי ואני את שלו. "אני כל כך רוצה להתפרק לך על השפתיים הללו.." הוא השתנק.
חשתי שאבדתי פשוט את שיווי המשקל. "דאגתי לך אתמול, פחדתי שהסתבכת עם מה שמו.."
"אני לא רוצה להדאיג או להסתיר ממך דברים, אבל המה שמו הזה, נמצא כאן, הוא מנהל המקום".
עיניי נקרעו לרווחה. "מה?!"
הוא הנהנן. "שכחי ממנו, הוא לא יגע בך..-"
"כי אני שלך, הבנתי זאת" ולפתע הדרך שבה זה החליק בשלמות ובקלילות על גבי לשוני הפתיע אותי, הוא חייך חצי חיוך, אצבעותיי קפאו וזרועותיי צנחו מידיו. "אל תפסיקי". השתנק.
"הארי, מי אתה..?" לחשתי.
הוא נאנח. "את צמאה?"
הנהנתי, אני אזדקק למשקה הלילה, זה בטוח. "אני אשמח לוויסקי".
הוא צחקק ומשך בידי וגרר אותנו לכיוון הברמן. "כוס וויסקי אחת".
"אתה לא צמא?" הבלעתי חיוך.
הוא קפא במקומו. "לא, לא תודה.." מלמל.
הברמן צחק ונראה כמבין דבר. "בבקשה, מתוקנת" הגיש לי. "על חשבון הבית רק בגלל שאת של הארי".
גלגלתי את עיניי. "תודה.." לחשתי והלכתי אחרי הארי לשולחנות. "אז, אתה מתאבק?"
הוא הנהנן. "כן, אני מתאבק בקרבות".
קפאתי במקומי. "איך.. איך אתה יכול? זה לא מפחיד אותך?"
"אני לא מפחד מכלום". ירק. "זה.. זה עוזר לי להשתחרר, לפרוק את כל הכעסים שלי… אני לא יודע איך להסביר זה פשוט עושה לי טוב".
הנהנתי ואחזתי בידו, לא האמנתי שאני אומרת זאת. "אני לא רוצה שתילחם הארי, ראית מה קרה אתמול..-"
"אל תטיפי לי מוסר אהובה, אני יכול לדאוג לעצמי".
נאנחתי. "חדל מלהתגונן מפני כל העולם ולסחוב את כולם על הגב שלך, אני דואגת לך, מה רע בזה?!"
"את.. את דואגת לי.?" הוא גחך.
הנהנתי ."ואתה לי, אז אנחנו שווים בעוד משהו, לא?"
הוא צחקק. "אני מצטער, דבר לא יעצור אותי מלהתאבק".
עצמתי את עיניי, לכל הרוחות. "אבל הארי, אתה.. אתה נפגעת".
"כבר נפגעתי ממזמן, ואת ראית, נרפאתי!". הוא הראה לי את ידיו, בלעתי את רוקי וזה הדליק את כל מערכותיי בין רגע, נכון.. "איך.?" השתנקתי.
"אני מתרפא מהר, זה בדם שלי". קרץ. "בכל מקרה, אני לא רוצה לדבר על כך, אולי נדבר עלייך". חייך.
זקפתי גבה. "אין על מה לדבר עליי.." לחשתי.
"אני די בטוח שיש, למשל, ספרי לי על המשפחה שלך".
קפאתי במקומי. "זה אישי!". ירקתי.
הוא נראה אבוד ולפתע מרני הופיע מאחוריו. "זאין קורה לך, לשניכם, בחוץ". היא פלטה.
הארי השתנק. "מה הוא רוצה?"
"פשוט בוא". היא ירקה בחוסר חשק והלכה משם גוררת זוג גברים שנראו הכי טבעי שם לשירותים.
תהיתי ביני לבין עצמי. "למה יש כאן כה המון אנשים, ורק אותי ואת החברים שלי היא לא הכניסה?"
הוא תחב את ידיו בשערו. "את אוהבת לשאול , אה?" גחך. "בואי" הוא משך בידי.
יצאנו החוצה וזאין עמד שם, הוא התבונן בהארי וזקף את גבתו. "אתה לא אוהב אותה, אה?"
"שתוק זאין". פלט.
הוא גלגל את עיניו. "מה חשבת לעצמך שהבאת אותה לכאן?!" בסדר, כבר מאוד נמאס לי מכאן, הוא נראה יפהפייה אך איני יכולה לסבול זאת עוד. "מה הבעיה שלכם אתי?!" צעקתי עליו.
הוא חייך והתקרב אליי וחשתי כיצד עיניו מכות בי בחוזקה, הוא ליטף את הלחי שלי והשפיל את ראשו, המגע שלו גרם לי לרטוט במקומי ולהיהפך בין רגע לפקעת אחת של עצבים. "את זאת לא אני אספר לך".
"אל תגע בה". הארי דחף אותו ממני ועמד בינינו. "אתה רוצה לסגור את הקרב הזה עכשיו, זה באמת כל כך כואב לך?"
"לא, אני רוצה משהו אחר.. משהו ששייך לך.." הוא התבונן בי, זה הכה בי בחוזקה כדלי מלא מי קרח קפואים, לבי נדם מלכת ובטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, זיעה קרה של פחד שטפה את מצחי ודמי התחמם והתפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, מה.. מה הוא רוצה ממני..? "היא מושלמת ל…-"
"לא! בהחלט לא!". צעק עליו הארי. "אני לא אתן לה לסכן את עצמה בשבילנו.. היא אפילו לא..-"
לסתי רעדה. "מה קורה כאן..?" לחשתי.
"אתה יודע שדפני ההיא לא הייתה טובה מספיק, אבל לכל הרוחות, היא המפתח המושלם" מחה זאין. "אתה מוכן לחשוב פעם אחת עלינו מאשר על הלב שלך?" כעס עליו.
התכווצתי בכאב וזה חלחל לי כה עמוק, אפילו הבלעתי חיוך.. הלב שלו.. "אמרתי לא!" קטע הארי את מחשבותיי וקטף אותי חזרה למציאות, יש לו לב.. "אתה מי שתמיד חשב על הבחורה שלו, אני מי שסכן הכול! אז עד שמגיע משהו טוב שחשוב לי, אני לא יכול לשמור וליהנות ממנו?"
"באמת, אתה אפילו לא פעם אחת נשקת אותה!". גלגל זאין את עיניו.
הדקתי את כפות ידיי לאגרופים. "אני כאן, לא צריך לדבר אליי בגוף שלישי!". צעקתי עליהם. "מה בדיוק רצונך זאין ומה הקשר שלך לדפני?"
זאין חייך חיוך שבע רצון. "יופי חומד, אז כך.. אכפת לך, להושיט לי את היד שלך..?" הוא שאל ומשום מה, בטחתי בו והושתתי לו את ידי בלי להסביב, הוא לקק את שפתו העליונה ומשך את זרועי אל פיו, מתמקד בעורק שלי..
"אמרתי שהיא שלי!". צעק הארי ועיניו נהיו ירוקות יותר מתמיד ואפלות להחריד, פניו נהיו חלקות ולבנות כסיד, כל שריריו בלטו והבעת טירוף השתלטה עליו, הוא דחף את זאין והעיף אותו מעבר למכוניות אפילו.. אך מה שגרם לי לצווח את צווחת חיי הייתה אור העובדה שזוג ניבים נשלפו מפיו.. הארי, הוא.. הוא מפלצת. הוא ערפד.