give your heart a break ~פרק 3~ ♥

~נקודת מבט נייל הורן~
שמעתי צרחה מוכרת באוזן-לואי.
כל הלילה לא הצלחתי להירדם. המחשבות האלו שצצות לי לפני כל התחלה חדשה מתישות אותי כל כך.
"קדימה, צריך לקום!" הוא אמר, הדליק את האור ופתח את הוילונות מהחלון הגדול. הייתי כל כך עייף שהעיניים שלי צרבו מהאור שנכנס.
"אני חייב?" שאלתי וכיסיתי את פניי בעזרת הכרית, מסרב להרים את עצמי מהמיטה.
"ברור! זה היום הראשון שלך!" הוא אמר ומשך מעליי את השמיכה.
"למה אתה כל כך מתרגש? בסך הכל בית ספר- המקום המושלם כדי לשעמם אותי." אמרתי וקמתי מהמיטה למצב ישיבה.
"לואי, הבטחת שתעזור לי עם העניבה המזורגגת הזו," הארי אמר תוך כדי שהעיף מעל צווארו את העניבה בעצבים. "למה אי אפשר פשוט לבוא עם גופיה ותחתונים?"
"או שפשוט להישאר במיטה ולהמשיך לישון." אמרתי וזרקתי את עצמי שוב למצב שכיבה.
"אתה צוחק עליי נכון?" הארי אמר ועיניו נצצו. "אני מבין שלא שמעת על כמות הבנות הלוהטות שלומדות בבית הספר הזה," הוא אמר ונשך את שפתו התחתונה.
"ואני בטוח שיופי זה הדבר היחידי שיש להן." אמרתי וקמתי לעבר הארון מעיף ממנו חולצה מכופרת של בית הספר, ג'ינס בהיר וזוג גרביים. "וכל מה שמעניין אותן זה הפרסום והכסף שיש לך בכיס של החולצה."
"מה יש לך?" הארי הביט בי מבולבל. בדרך כלל אני הוא זה שמתניע את הארי בסיטואציות האלו.
"עזוב אותו, הוא לא היה במיטה של אף אחת כבר תקופה ארוכה. בטח הוא לא זוכר איך זה מרגיש." לואי עקץ אותי בחיוך מתגרה והארי צחק כתגובה. העפתי עליו את הכרית שלי.
"זה ממש לא קשור, אני פשוט מציאותי. נמאס לי להתאכזב כל פעם כשעוברים בית ספר שמה שמעניין את כולם שם זה רק המפורסם שאני." אמרתי והלכתי לשירותים כדי לצחצח שיניים.
"לפחות ככה הם לא מגלים את האישיות הנוראית שלך," לואי צחק וזרק עליי חזרה את הכרית.
"לך תזדיין." צחקקתי וסגרתי אחריי את הדלת.
"בקרוב מאוד!" שמעתי אותו צועק מבעדה.
התארגנתי בזריזות, לקחתי את המפתחות של הרכב ויצאתי.
בדרך עברה בי המחשבה ששכחתי לקחת לי משהו לאכול, אז החנתי את הרכב הכי קרוב לסופר מרקט באיזור.
המחשבה על המאבק שהולך להיות לי כשאצא מהחנות עם הצלמים ושלאחר מכן אצטרך להצטלם עם כל הבנות שיתאספו סביבי עייפה אותי ולכן החלטתי להסוות את עצמי עם כובע ומשקפי שמש.
ניסיתי כמה שפחות להתבלט אבל זה לא עזר. בשנייה שיצאתי עם הקניות כבר זיהו אותי כמה אנשים.
"שיט!" הבטתי לצדדים והתחלתי לרוץ לכיוון הרכב
כמה צלמים כבר עמדו וחיכו ליד הרכב שלי. הייתי חייב לחמוק מהם. רצתי במורד הרחוב וקיוותי להצליח להתחמק מהם.
הבטתי לאחור וראיתי אותם מתחילים להתייאש.
לפתע נתקלתי במישהי. היא נפלה מעוצמת ההתנגשות.
"תסתכל לאן שאתה הולך, אידיוט!"
***
~נקודת מבט אנג'ל מלינסון~
נכנסתי לכיתה, המבטים מופנים אליי. הנה אנג'ל, התלמידה הלא יציבה של הכיתה שוב מאחרת ולא עמדה בהבטחה שלה. נדמה שכל הכיתה צופה בסדרה של החיים שלי ורק מחכה לפרק שבו אני מסולקת מבית הספר.
ניסיתי להתחיל להסביר לגברת טסלר את כל מאורעות הבוקר.
"זה לא משנה, הסכם זה הסכם. תגשי אליי בסוף השיעור," היא קטעה אותי בהינף יד והחזירה את תשומת ליבה אל הכיתה. "שבי שם." הצביעה על המקום היחידי הפנוי, על יד נער אחד. גררתי את רגליי בכבוד למקומי החדש, תוהה למה אני טורחת בכלל להיכנס לשיעור אם בסוף השעה הזו אני עומדים להעיף אותי מבית הספר.
"זו הפעם החמישית שאני מבקשת ממך להרים את הראש מהשולחן!" היא פנתה אל הנער שהיה עם הכובע של הסוודר שלו על הראש, זה שאני הולכת לשבת על ידו.
הוא מלמל משהו שלא הצלחתי לשמוע, פלט אנחה וגלגל את עיניו.
התיישבתי על ידו. הוא הוריד את הכובע מעל ראשו וסקר את כולי עם עיניו.
יופי, עכשיו אני תקועה ליד איזה יצור. כן, יצור וסוטה.
מצויין, היום הזה רק הולך ומדרדר.
דאגתי לשמור על מרחק ממנו והתחלתי לקשקש על השולחן.
זה היה הרבה יותר מעניין מהרצאות שהיא נתנה על חשבוני בנושא אחריות אישית, הרצון שלנו לשאוף למצוינות וכו'.
הסוטה שעל ידי יכל להסכים איתי כי הוא לא הסיט לרגע את המבט שלו ממני מציירת.
"אתה צריך ממני משהו?" הפסקתי לצייר והישרתי אליו מבט זועף. ראיתי את הסומק עולה בלחיו, למרות עורו הכהה יחסית לשאר הכיתה.
הלוואי והייתי מצליחה להבין מה מניע אנשים היום להתעלק לי על החיים.
"לא, לא כלום. פשוט להסתכל על הציורים שלך זה מעניין יותר ממנה." הוא אמר. "אני מעריך אומנות," הוא הסביר
"אז אני אשמח שתעריך מישהו אחר." אמרתי והרחקתי את עצמי ממנו עוד קצת. יכולתי לראות מהזווית של העין את החיוך שהתנוסס לו על הפנים. אני לא מצליחה להבין אם היחס שלי אליו רק עושה לו את זה יותר.
"קוראים לי זאין."הוא אמר, מתעלם מהתגובה שלי והושיט את ידו. הבטתי בידו המושטת בודקת מה גורם לו לא להבין רמזים.
"אנג'ל, " עניתי אך לא לחצתי את ידו. הוא החזיר את היד שלו אל מתחת לשולחן, נבוך.
הצלצול נשמע והציל אותי משיחה שלא רציתי שתתקיים.
"מזכירה לכולכם שבשעתיים הבאות יהיה כימיה במקום ביולוגיה. לא לשכוח לקחת את המפתחות החדשים של הלוקרים," חשבתי על לנסות לברוח מהכיתה כמה שיותר מהר אבל גברת טסלר קראה לי בתנועת ידיים.
נעמדתי מולה ולא הוצאתי מילה מהפה, חיכיתי לשמוע את גזר הדין שלי.
"אנג'ל, אני יודעת מה קורה בחיים שלך עכשיו, אני מבינה. אבל יש גבול לכמה שאני יכולה להכיל ולהבין את העניין הזה. אולי את צריכה להפסיק להגיע אליו. אני מרגישה שזה לא עושה לך טוב. יש השלכות למעשים שלך." הנאום האכפתיות הקבוע והצבוע.
גם לי יש אחד כזה-
"אני מבטיחה שזה לא יקרה יותר. אני באמת החלטתי לקחת את עצמי בידיים, אני מבינה את החשיבות של העמידה בכללים, פשוט קשה לי להתנתק ממנו. הוא יקר לי."
"אנג'ל זו באמת הפעם האחרונה שאני מוותרת לך זה לא יחזור על עצמו יותר. מובן?"
הצלחתי.
הנהנתי ויצאתי מהכיתה בחיוך מרוצה.

-הגרסא הישנה-

~נקודת מבט נייל~
אעעאעאעאעאעעאעאעעאע שמעתי מישהו צורח קמתי בבהלה וכרגיל זה היה לואי
לואי:בוקרבוקרבוקרבוקרבוקרבוקר
אני:לואי עוד 3,2,1 מגיע קרב כריות
לואי: אווקי אני מוכן לנצח !! :)
אני+לואי:3,2,1
לאחר קרב כריות מוחץ ומותח פשוט הלכתי באמצע ..
ציחצחתי שיינים שמתי חולצת של בית ספר מכופתרת ועניבה אכלתי ויצאתי לדרך
הלכתי לכיוון האוטו ופתאוום להקה ענקיית של מעריצות מתקרבת אליי בריצה אני רץ כדי להציל אותי נכנסתי לסימטה חשוכה כדי שלא יראו אותי מבחוץ שמעתי קולות
מישהו:איפה הוא ?!
משהו:לאן הוא נעלם ?
מישהו: אווף איזה עצביים !
ראיתי שהם הולכים אז המשכתי גם אני ללכת שמעתי מוזיקה ופתאום נפלתי התנגשתי במישהי
ישר התנצלתי מהרגשה שזה באשמתי היא ניסתה לעמוד אחרי שהרמתי אותה וישר נפלה היא לא הצליחה לעמוד על הרגל אז אמרתי לה
אני:נראלי שנקעת את הרגל קחי את התחבושת שלי
היא:לא לא זה באמת בסדר אני יסתדר
אני:לא לא ממש לא אחר זה יהיו לי רגשות אשמה בבקשה תיקחי …
היא:טוב בסדר …
עטפתי לה את הרגל בתחבושת
והעצתי לה לסוע איתי באוטו
היא :לא נוו זה בסדר עזרת לי ממש הרבה עם הרגל ..!
אני:בבקשה(?)עשיתי לה פאפי פייס :)
היא:חחח אתה לא טוב בלעשות פאפי פייס … שתדע לך
אני:נוו בבקשה
היא:טוב טוב בסדר …
נכנסנו לאוטו לא יכלתי שלא להסתכל עלייה היא ממש יפה החיוך העיניים הכוול פשוט יפה
ראיתי שהיא טיפה מובכת מזה שאני מסתכל עלייה כול הזמן אז שאלתי אותה
אני:אממ איך קוראים לך ?
היא:אנג'ל ולך?
אני:נייל ..
אנג'ל:תגיד בן כמה אתה
אני:עוד חודשיים 18ואת?
אנג'ל:17 וחצי אז אתה פחות או יותר בגיל שלי מגניב :)
אנג'ל:תגיד אתה לא צריך להיות כמוני עכשיו בבית ספר ?
אני:ת'אמת כן אבל לקח לי זמן להינצל …
אנג'ל:ממה ?! היא שאלה עם פרצוץ מודאג
אני:כלום כלום … אמרתי וקרצתי
אנג'ל :אממ תשמע אני טיפה פרנואידית וזה טיפה מלחיץ שאתה עם כובע ומשקפיים אתה נראה כמו סוכן חשאי
אני:עלית עליי ..מלמלתי
אנג'ל : מה ?!?!
אני:חחחח איזה פרצוף היה לך סתם צוחקים איתך בחייך !!
אנג'ל :דפוק
נייל:אני יראה לך את הפנים שלי ברמזור
אנג'ל :טוב היא אמרה והחזירה את הפנים שלה לפאלפון
נייל:הינה :)
היא הסמיקה ראיתי שהיא הסמיקה עכשיו אני רגועה היא מלמלה
ולאחר שתי שניות אני רואה שהיא מתחילה להסתכל עליי ועל הפאלפון ושוב עליי ושוב על הפאלפון שאלתי אותה:קרה משהו?!
אנג'ל:תגיד לי אתה מהלהקה הזאת וואן דיירקשן ?!
אני:כן אמרתי עם פרצוץ מודאג מחשש שהיא מעריצה
אני:את מעריצה ?
אנג'ל:לא …. אהה אז בגלל זה היית צריך להינצל…
אני :אני ממש אוהב את המערצות שלי אבל יש החמודות ויש את הלא מרפות ולדוגמא היום היו את הלא מרפות
אנג'ל:תיזהר לך !
אני:למה ?
אנג'ל:כי חברה שלי היא דיירקשנית ככה אומרים אתזה?
אני:כן ..אבל היא מהחמודות או מהלא מרפות ?
אנג'ל :יש רגעים ככה ויש רגעים ככה ..
צילצול הפלאפון שלה קטע את השיחה
מישהו:איפה את לעזאזל ?!
שמעתי מכיוון הטלפון מישהו צורח ואמרתי לה
אני:תביאי לי רגע את הטלפון ..
אני:אנחנו דקה מגיעים… אמרתי
מה שקרא בשחה כבר לא שמעתי חוץ מזה שהיא אמרה :סתם נו אני יגיד לך אחר כך
החנתי ואמרתי לה :אני סתם?! וניסיתי לעשות פרצוף נעלב ..
אנג'ל: לא ממש לא אמרתי אתזה כי היא סתם תתחיל לשאול שאלות וכאלה ..
אני:טוב אז לי יש שיעור מדעים ולך יש חשבון אז נתראה בהפסקה ? אמרתי וסגרתי את הלוקר
אנג'ל:אוקיי ..היא אמרה וסגרה גם היא את הלוקר
אנג'ל:אממ למה אתה לא הולך ?
אני:כי אני מחכה ..
אנג'ל:למה ?
אני: למספר שלך..:)
אנגל:קח @@#!$@$!
אני:זה שלי !@#$%$%
אנג'ל:אז נדבר בהפסקה ?
אני:כן …

*פרק שני*
~נקודת מבט אנג'ל~
נכנסתי לכיתה והמורה שאלה אותי למה הגעתי כול כך מאוחר הראתי לה את הרגל שלי היא אמרה: זה לא תרוץ אני ידבר איתך בהפסקה על זה ביינתיים שבי שם …
התיישבתי במקום היחיד שהיה פנוי ראיתי שם נער בסביבות הגיל שלי עם קפוצון על ראשו המורה:זאיין תוריד את הקפוצון מעל ראשך ואת הרגליים מהשולחן
זאיין:טוב…
זאיין:תגידי את אוהבת לאחר על היום הראשון של הלימודים הוא קרץ לי
אני:חח לא קרתה לי תאונה קטנה :)
זאיין:טוב אז איך קוראים לך ?
אני:אנג'ל
זאיין:טוב כפי שאת יודעת לי קוראים זאיין …
לפתע נשמע הצילצול ..
המורה:שיעור הבא שעתיים ביולוגיה ישלכם חמש דקות הפסקה ..אנג'ל בואי אליי
המורה :תשמעי האיחור שלך הוא לא מתאים לרוח בית ספר ואם מישהו נפצע צריך להתקשר אני הפעם יוותר לך כי זה היום הריאשון שלך אבל אני יצטרך לדבר עם ההורים שלך התחלתי לבכות ויצאתי מהכיתה המורה הזאת חסרת רגישות היא צריכה לדעת שאין לי הורים לפחות בתור מחנכת המורה:סם למה היא ברחה ככה עם דמעות
סם:אין לה הורים את צריכה לדעת אתזה לפחות בתור מחנכת היא אמרה תוך כדיי ריצה לכיווני התיישבתי על הספסל והתחלתי לבכות סם:אנג'ל אל תשמי על המורה הזאת היא סתם קופה
זאיין:אנג'ל !ראיתי אותו רץ וצועק לי
זאיין :אנג'ל מה קרה לך ??1 הוא שאל מודאג
אני:סם לספר לו ?
סם:כן אם את רוצה …
אני:אז כשהייתי קטנה ההורים שלי מתו אני זוכרת שיש לי אח אבל יותר מזה אני לא זוכרת
זאיין :ואו מסכנה הוא חיבק אותי