give your heart a break ~פרק 39~♥

~נקודת מבט לואי טומלינסון~
"אנחנו צריכים לדבר עם אמא שלי. אני רוצה לדעת מה הסיפור שם." יש בי צד שאומר- עזוב את זה. יש לך משפחה. המשפחה שלי מאז ומעולם הייתה קרש ההצלה שלי. הדבר הכי בטוח בחיי. אני לא יודע איך אני אתמודד עם האמת הזו. אמא שלי היא כל עולמי, אני חייב לה כל כך הרבה ואני מפחד שעכשיו מערכת היחסים בינינו תשתנה.
"בסדר." היא מלמלה. "נוכל לצאת מחר בבוקר." היא נראתה מותשת מכל המאורעות של היום.
"את באמת מסוגלת להישאר בחוסר ידיעה הזו ולחכות למחר בבוקר?" הבטתי בה במבט של האם היא רצינית. היא מצליחה להישאר כל כך אדישה לנסיבות.
"היא וודאי ישנה עכשיו,מאוחר מאוד עכשיו." היא אמרה וכיסתה את פניה שוב בשמיכה.
"אנג'ל את צוחקת עליי? עכשיו 19:00." אמרתי. "מה קורה? את לא רוצה לבדוק אם אולי אמא שלי היא גם אמא שלך?" שאלתי מבולבל והתיישבתי על ידה.
"אני מאוד רוצה." היא אמרה.
"אז מה הבעיה?" שאלתי עוד יותר מבולבל.
"בעוד יומיים זה היום הולדת שלי," היא אמרה בשקט והתרחקה. לא הבנתי מה הקשר. "וזה הפך להיות היום הכי נוראי בשנה שלי."
"מה? למה?" שאלתי אפילו עוד יותר מבולבל. כבר לא הצלחתי להבין לאן היא חותרת.
"ביום ההולדת שלי לפני 5 שנים ההורים שלי נהרגו בתאונת דרכים." היא אמרה והשפילה את מבטה. "מה שאני מנסה להגיד בזה זה שלא רק העולם ישתנה מקצה לקצה אם נגלה את זה. לואי זה גדול עליי. אני יודעת ששיחקתי אותה שלא אכפת לי מה האמת דורשת ושאני הולכת אחריה, אבל זה גדול עליי. יש לי זיכרון אחרון כל כך טוב מההורים שלי. אני לא בטוחה שאני יכולה לגלות שההורים שלי, הדבר שהכי חשוב לי בחיים האלו הסתירו את זה ממני היום האחרון שלהם." היא אמרה. עיניה החלו לנצנץ. הרגשתי שהיא מחזיקה את הדמעות. "במיוחד לא כשהכל כל כך טרי ואני יותר רגישה ביום הזה."
"אני מבין." אמרתי. "כאילו, יודעת מה? הלוואי ויכולתי להבין אותך. אני לא. אני לעולם לא אצליח להבין את ההרגשה הזו ואת הרצון שלך לשמר את הרגעים הטובים האלו ואת החשיבה הטובה שלך לגבי ההורים שלך, אבל אנחנו חיים את הרגע. את העכשיו. את לא יכולה להשאיר את עצמך בסימן שאלה כל כך גדול רק כדי להחזיק בזיכרון ישן. השאלות יצופו, האמת תרצה לפרוץ בדרך זו אחרת. היום או מחר." אמרתי.
"הכל מתפרק לואי. אני לא יודעת אם אצליח להחזיק עוד משהו." היא אמרה. בשלב זה הדמעות כבר צנחו מבעד לעינייה.
"בואי אנג'ל, בואי נפתור את זה. אחר כך נתעסק בלאפס את כל השאר. אני אהיה כאן לסחוב את כל המשא שלך. אני מבטיח." התחננתי. היא שתקה לרגע, בחנה את מה שאמרתי.
"אני ישנה בנסיעה ואנחנו לא מדברים על זה. לא בהלוך ולא בחזור." היא אמרה וקמה מהמיטה וניגבה את דמעותיה בקצה שרוולה.

***
~נקודת מבט אנג'ל מלינסון~
לחצתי על כפתור המעלית.
נכנסו לתוך מסדרון ארוך. לואי נעצר בקצהו. לואי הוציא מכיסו צרור מפתחות וחיפש את המפתח המתאים.
"הודעת לאמא שלך שאנחנו באים?" שאלתי.
"כמובן." לואי פתח את הדלת. הייתי כל כך לחוצה. לא רציתי להגיע למצב הזה של חוסר נעימות. הוא הבטיח שיעזור לי אם אתפרק. מה יקרה אם הוא גם?
"שלום! " הוא קרא כשנכנס. נעמדי מאחוריו בביישנות והחזקתי חזק במכתב מהרופא.
"אהוב שלי! כמה התגעגעתי! "שמעתי את אימו אומרת ומתקרבת. לואי חיבק אותה והיא נישקה אותו בלחי תוך כדי שמחצה את לחיו."מה זה?! מה קרה לך?" היא שאלה והביטה בפניו החבולות.
"תאונת עבודה," הוא צחקק. "תכירי אמא, זו אנג'ל." הוא הציג אותי. פניה היו מבולבלות. חייכתי בביישנות.
"היי אנג'ל. את רוצה לאכול משהו? לשתות?" היא שאלה והנדתי בראשי לשלילה. איך אפשר לשתות, לאכול ולהרגיש בנוח כשמשפחה עומדת להתפרק עכשיו?
"אמא, באנו לדבר איתך על משהו.זה רציני."הוא אמר.
"לואי אתה לא הכנסת אותה להריון נכון?" היא שאלה כשראתה את המעטפה שבידי עם חותמת בית החולים.
"לא!"אמרנו מיד ביחד.
"אז מה העניין?" היא שאלה.
"היינו במועדון. במסיבה של אחד החברים של הלהקה. במהלך המסיבה היה איזה מישהו שהיה נראה שבור מהשתייה. אני ואנג'ל לקחנו אותו לבית חולים. תרמנו לו דם. הרופא זרק לנו לפני שהלכנו משהו על זה שהם מחפשים קרובי משפחה עם נתונים כמו שלנו למחקר." לואי הגיש לה את המעטפה עם התוצאות "בהתחלה הייתי בטוח שזו טעות. לא הייתי מוכן לבדוק את העניין. אנג'ל שכנעה אותי.. מפה לשם..התוצאות בידייך," הוא אמר תוך כדי שדיבר היא עברה על המסמך.
ארשת הפנים שלה השתנתה. נראה שהיא בהלם. מזגתי לה מים הקנקן שהיא הגישה לרשותנו.
"אני סיפרתי לך פעם למה אני ואבא שלך התגרשנו?" היא שאלה. הוא הניד את ראשו לשלילה. "כשאני ואבא שלך היינו בקולג' והחלטנו בטיפשותנו להתחתן מוקדם, הייתה לי חברה מהכיתה.
יום אחד, גיליתי שבערב אחד שאבא שלך והיא עשו סמים הם שכבו. זה שבר לי את הלב. לא ידעתי מה לעשות באותו הרגע.
אבא שלך לחץ עליה שתפיל את התינוק. היא לא רצתה, אבל היא גם לא יכלה להרשות לעצמה לגדל תינוק. במיוחד לא בבית של ההורים השמרנים שלה. " היא שפכה את הסיפור מעליה. נראה שהוא היה נצור בה הרבה שנים.
"לא יודעת מה הביא אותי להחלטה לשמור את התינוק ושאני אגדל אותו. היום אני יודעת שזו ההחלטה הכי נכונה שיכולתי לעשות." היא אמרה וליטפה את פניו של לואי.
הוא היה המום.
"יש לך תמונה של הבחורה הזו?" שאלתי. לא הבנתי איך אבל אני מתחברת לסיפור הזה. איך נוצר פה המצב שאני ולואי אחים?
היא קמה והביאה את התמונה אלינו. הבטתי בתמונה בהלם. זו אמא שלי!
"זו..זו אמא שלי!" הדמעות החלו לעלות ללא שליטה אחת אחרי השנייה. הרבה זמן לא הסתכלתי בתמונה שלה.
"מה איתה היום?" היא שאלה.
"היא נהרגה בתאונת דרכים לפני 5 שנים. יחד עם אבא שלי." אמרתי והשפלתי את מבטי. נראה שהכעס שלה כבר חלף. הוא עבר לחמלה.
"עם השנים למדתי להכיר אותך לואי. היית כל כך מתוק. הייתי כל כך מחוברת אלייך שהרגשתי שאין צורך להכניס אותך לסיפור המסובך והעצוב הזה." היא אמרה. "אתה עדיין הילד שלי. אתה יודע את זה." היא אמרה.
"איזה עולם קטן." מלמלתי. מי היה מאמין? לואי קם ממקומו. הוא לא ממש הצליח להביע מילים. הוא לקח את המפתחות בידו וקם לכיוון הדלת.
"לואי, אני מצטערת שלא סיפרתי לך על זה. רק עכשיו אני מבינה איזה טעות עשיתי. יש לך את כל הזכות שבעולם לדעת מי אתה."היא אמרה וליטפה שוב את פניו. "אני לא ראיתי עד כמה אתה צריך את זה ועד כמה יש צדדים שנפגעים מזה." היא ליוותה אותנו לפתח הדלת.
"אמא אני לא כועס עלייך, אני מבין אותך. אני פשוט צריך לעכל. "הוא אמר נשם נשימה ארוכה ושחרר אותה באנחה.

"עכשיו כשהדברים השתנו, את מוזמנת אלינו לבית. הבית שלי הוא שלך."היא אמרה ופתחה את ידיה לחיבוק. חיבקתי אותה לכמה רגעים ושחררתי."
"תודה." אמרתי בביישנות. אני מניחה שאני השלמתי את הסיפור יותר טוב מלואי.
"טוב אנחנו צריכים לזוז, נתראה."הוא אמר ויצאנו. לואי לחץ על כפתור המעלית ונכנס פנימה.
"שאלה, " אמרתי. "התקשורת. עוד לא יודעת שאנחנו.. אתה יודע.. אחים.. אחים חורגים.." אמרתי. קצת היה לי מוזר להגיד את המילה הזאת.
"ו..?" הוא שאל.
"נשאיר את זה בסוד. כשישאלו- נכחיש או שניתן להם לדעת?" היא שאלה.
"האמת לא חשבתי על זה." הוא גירד בעורפו. "את הסיפור האמיתי נשאיר לנו. לא רוצה שהם יחטטו לנו בחיים יותר מדיי. אם יודע להם לא נכחיש. כל עוד הם לא יודעים- לא נפרסם את העניין. "

-הגרסה הישנה-

תקשיבו מצב התגובות הוא על הפנים אז בבקשה תקראו כי אני רוצה להמשיך אבל אין לי קוראות :(
אז תעשו מאמץ קטן תקראו ותגיבו

"יש. לך אולי תמונה שלא החברה הכי טובה שלך? "שאלתי "בטח "היא אמרה והתקדמה לעבר השידה הקטנה בפינת הבית היא הראתה לי את התמונה "זאת אמא שלי!! עכשיו הכול מובן! "
***************************************************************************************
"לואי אני מצטערת שלא סיפרתי לך על זה אני העדפתי שזה ישאר ככה "היאע אמרה "אמא אני א כועס עלייך אני מבין אותך אבל בישבילי את תמיד תשארי האמא שלי "הוא אמר וחיבק אותה "טוב אז עכשיו את נקראת משפחת טומלינסון לא ?"היא אמרה ופתחה את ידיה לחיבוק "כנראה שכן"אמרתי והתנתקתי מחיבוקה"תוכלי לבוא לפה בכול זמן שתירצי "טוב אנחנו צריכים לזוז נתראה"הוא אמר ויצאנו "אמא שלך ממש חמודה"אמרתי "אמא שלנו"הוא אמר "אמא שלנו"אמרתי וחייכתי
~למחרת בבוקר~
~נקודת מבט סם~
"הכול מאורגן?"לחשתי כולם הנהנו "נייל תפסיק ללקק את העוגה!"הארי אמר ונתן לו כאפה ביד "איה!"הוא אמר פתחתי את הדלת בשקט בשקט "3,4,ו.." אמרתי "מזל טוב!!!!!!!!!!!!!!!!!"צרחנו וזרקנו עליה את הקונפטי היא קמה בבהלה "יום הולדת שמח"אמרנו היא קמה דחפה את כולנו נכנסה לשירותים התחלנו להתלחש אחד עם השני מה עובר עליה יצאה לבושה נייל התקדם לעברה ושאל "מה עובר עלייך?"היא לא ענתה הי דחפה לו את העוגה לפרצוץ ויצאה מהבית הסתכלתי על זאיין הנהנו ויצאנו החוצה רדפנו אחריה
~נקודת מבט אנג'ל~
אני שונאת את היום הולדת שלי ואני עוד יותר שונאת לחגוג אותו. ביום הולדת שלי אני תמיד עושה חשבון נפש וכמו כן מופעיות שאלות :כדאי לי לחיות?אני מועילה בעולם הזה? שמהדהדות במוחי זהו החלטתי אני חותכת אני לא מרגישה מועילה בעולם הזה חתכתי חתך אחד ודם ירד לי מהר כמו הדמעות שזלגו במורד הלחי שלי ועוד אחד יותר קטן ועוד ועוד באתי לחתוך את החתך האחרון וראיתי זאיין מתקרב אליי בריצה אני לא רוצה שיראה אותי בוכה ועם החתכים אני מוצגת כדמות חזקה בעלת אופי קשוח שלא נפגעת מכול דבר אבל הנה אני אנג'ל החלשה .. ניסיתי ללכת אבל המעיל שלי נתקע בין הקרשים "לעזאזל!!"אמרתי ומשכתי אותו בחוזקה הוא יצא זאיין היה ממש ממש קרוב אליי והתחלתי לרוץ זאיין תפס בידי דאגתי להסתיר ממנו את החתכים ופשוט בכיתי לתוך כתפו הרטבתי לו את כול השרוול "סליחה.."מילמלתי והמשכתי לבכות לתוך כף ידי "למה ברחת?"הוא שאל וליטף את פניי "כי….כי… לא מגיע לי את כול הטוב הזה לא מגיע לי וחוץ מזה כול רגע שאני איתכם אתם מסתבכים "אמרתי "מה פתאום!! כול רגע שאת איתנו אנחנו מאושרים"הוא אמר "כן בטח! רק לפני חודש חטפו את סם בגללי רק לפני 3 שבועות כמעט מתת בגללי כולכם בסכנה ביגללי"אמרתי וניגבתי את דמעותיי עם השרוול שלי "תפסיקי לדבר שטויוו….."הוא אמר ואז בהה בשרוול שלי שהיה מכוסה בדם "מה זה?!"הוא שאל "מה זה מה?"אמרתי וניסיתי להתחמק "את יודעת על מה אני מדבר מזה הדם הזה?!"הוא שאל "זה….."אמרתי הוא תפס את ידי והרים את השרוול "את…..את…את מבינה מה את עשית??!?!?!"הוא אמר "זאיין….אני….סליחה"אמרתי והשפלתי מבט "תבטיחי לי שלא תעשי את זה שוב ל-ע-ו-ל-ם!!"הוא אמר "מבטיחה"אמרתי "לא שומע"הוא אמר "מבטיחה"אמרתי "עכשיו יותר טוב"הוא אמר וחייך חיוך קטן חייכתי לו בחזרה חיוך מזויף הלכנו הביתה "אנג'ל איפה היית אנחנו צריכים ללכת לקניון לבחור בגדים להיום בערב"אמנדה אמרה "שנייה אני באה"אמרתי ועליתי למעלה לחדר להחליף בגדים
~נקודת מבט זאיין~
"נייל בוא רגע" אמרתי ועלינו למעלה "אה אחי?"הוא שאל ונגס בסנדביץ שלו "תגיד לי אתה שפוי?"שאלתי "מה קרה?"הוא שאל "חברה שלך חתכה ואתה אפילו לא יודע על זה?!אתה לא יודע שהיא עצובה?!איזה מין בנאדם אתה"אמרתי ותפסתי בחולצתו "אחי תירגע"הוא אמר "אתה רוצה שאני ירגע?! אני הבטחתי לעצמי שאני ישמור עליה"אמרתי "אני לא אמרתי את זה"הוא אמר "כמה אגואיסטי אתה יכול להיות?? זאת חברה שלך ! "אהבת חייך"אמרתי "מה אכפת לי"הוא אמר "אני יראה לך איך זה אכפת לי"אמרתי והעפתי לו בוקס התחלנו מכות "מה לעזאזל קורה פה??!"אנג'ל אמרה והפרידה בינינו "מה שקורה זה שאת חותכת ולחבר שלך זה לא אכפת"צעקתי "מה??"לואי אמר ולאחר מכן יצאו הארי סם אביה אמנדה וליאם