give your heart a break ~פרק 26~ ♥

~נקודת מבט אנג'ל מלינסון~.
"מתי את מתכוונת לקום?" קולו העדין של זאין נשמע לי באוזן והעיר אותי משנתי.
"אני רוצה להישאר עוד קצת."אפילו לא פקחתי את עיניי וכיסיתי את ראשי בשמיכה.
"מבחינתי בכיף, אבל יש לך עבודה. את לא רוצה להשאיר רושם רע על היום הראשון שלך נכון?" הוא אמר. שיט!
המילה עבודה עוררה אותי לגמרי.
זינקתי מהמיטה, שמתי את נעלי הבית במהירות ורצתי לשירותים. שמעתי את זאין מגחך מאחורה. הסתכלתי על השעון שעל פרק כף ידי תוך כדי שצחצחתי את שיניי. השעה הייתה 07:15. יש לי רבע שעה להתארגן ועוד חצי שעה של נסיעה.
תוך כדי שצחצחתי את השיניים שלי, חשבתי על איזה בגדים ללבוש. ראיתי בחנות שאין איזה מדים מיוחדים.
נכנסתי חזרה לחדר. זאין לא היה שם כבר.
לקחתי גופיה ומכנס מהארון.
התלבשתי, התאפרתי קלות, הסתרקתי ויצאתי לחדר.
ניתקתי את הפלאפון שלי מהמטען ותחבתי אותו לתוך כיסי.
הסתכלתי בשעון. השעה 07:20. מרשים ביותר.
באתי לרדת למטה, אבל הדלת נפתחה ונתקלתי בזאין.
הוא נכנס עם צלחת ובה חביתה, שתי פרוסות לחם ועם כוס מיץ ביד השנייה.
"בתאבון," אמרתי ולקחתי את הארנק שלי והכנסתי לתיק שלי.
"מה בתאבון? זה בשבילך." הוא אמר.
"באמת?" חייכתי.
"סתם, הייתי רעב." הוא אמר. "ברור שזה בשבילך."
"אני ממש חייבת ללכת," הסתכלתי על השעון שוב.
"יש לך עוד 10 דקות. תאכלי ואז תצאי." הוא ביקש "לא עמלתי לחינם." הוא אמר בחיוך מעושה.
התיישבתי על הספה על ידו. חתכתי את החביתה לחצי ומרחתי מעט גבינה על הפרוסה הקלויה. הוא החל לבהות לי באוכל. צחקקתי מעט.
"עכשיו ברצינות, תביאי לי קצת." הוא אמר נתתי לו את החצי השני יחד עם הפרוסה.
"זה יצא כל כך טעים הפעם! אם הייתי יודע שזה כל כך טעים לא הייתי מביא לך." הוא אמר. גמרנו לאכול, לקחתי את הכלים יחד איתי כדי לשם אותם במטבח.
"תשאירי את זה פה. המנקה באה עוד חצי שעה."
"מנקה?"
"איך את חושבת שהבית הזה כל כך מסודר?" הוא שאל לא מבין למה אני כל כך מופתעת.
"אני יכולה להבין. מסכנה." חייכתי. נתתי לו נשיקה קצרה על שפתיו "ביי. בהצלחה בחזרה." ירדתי ללמטה. נייל ישב בסלון תוך כדי שהיה עם הפלאפון.
"כמה זמן?" נייל רטן ולקח את המפתחות מהשידה. יצאנו למכונית, הוא התיר את הנעילה ונכנסתי פנימה.
חגרתי את עצמי ויצאנו. היה ביני לבין נייל שקט לא ברור כזה. מצד אחד, עזבנו את כל השטויות של הריבים והכעס, אבל עדיין לא חזרתי לדבר איתו כמו קודם. משהו שם מרגיש לי חסר.
“שיט, שיט, שיט!” נייל אמר לפתע כשנעצרנו ליד הרמזור והסיט את ראשו לכיווני.
” מה קרה?” שאלתי והבטתי בו במבט מוזר.
“זאת שברכב לידנו מהצד שלי. המורה שלי לספרות.” הוא הצביע עליה בסתר. הסתכלתי והיא בדיוק הסתכלה אליי. היא חייכה אליי וחייכתי אליה. היא לימדה אותי עד לפני שנתיים.
“אתה לא אוהב אותה?” שאלתי.
"אני מורח אותה כבר חודש עם העבודות שאני צריך להגיש. אני כל פעם בורח ממנה בבית הספר מפחד שהיא תיזכר. אני לא מסוגל לקרוא את הספרים האלו שהיא נתנה ואף אחד, אבל אף אחד בכיתה לא מוכן לתת לי להעתיק. מה כבר ביקשתי?" הוא רטן.
"אתה פשוט נצלן." צחקתי עליו. "נצלן ועצלן." תיקנתי.
"את ראית כמה עמודים יש לספר הזה? והלוואי שהייתה לו עלילה. שעמום." הוא אמר וגלגל את עיניו.
נייל לא הצליח גם להסתיר את פניו ממנה וגם להתרכז בכביש. הוא כמעט לא נתן זכות קדימה בכיכר. למזלו הספיק לבלום בדקה ה-90.
"נייל, תתרכז בכביש! זה יותר חשוב מהעבודה שלך בספרות." אמרתי. "כבר הספיק לי פעם אחת." מלמלתי בשקט.
"מה זאת אומרת?" הוא שאל.
“סתם. לא חשוב.” אמרתי והבטתי בחלון. ניסיתי להתחמק.
“אנג'ל, מה זאת אומרת?" הוא התעקש.
“זה באמת לא כזה משנה.”
“קדימה,”
“סתם.. פשוט.. יש לי היסטוריה עם תאונות דרכים.” נאנחתי.
"ספרי לי." הוא ביקש וגם דרש. אני לא כל כך אוהבת לדבר על זה. זה תמיד מחזיר אותי למחשבות וזה מדכא לי את היום. אולי מדכא זה לא המילה הנכונה להשתמש בה. מעצבן. זאת המילה. הסיפור הזה גורר אחריו מבט מרחם. זה יכול להרתיח אותי. אני לא מסכנה. הייתי פעם מסכנה. היום אני לא שם בשום צורה. למרות שזה עדיין נושא רגיש.
"לפני 5 שנים איבדתי את ההורים שלי בתאונת דרכים. ולפני כמה חודשים אני והאקס שלי נסענו באופנוע שלו כשהיינו שיכורים.” אמרתי בקצרה ובפשטות.
“הוא חי?”קולו מודאג ונחרד מהסיפור שהוא שמע כרגע.
“בנס.” אמרתי “ביום שהכרנו אתכם הוא התעורר.”
“אני כל כך מצטער. לא ידעתי אפילו שזה קרה לך.” התגובה שלו הייתה שונה. זו לא הייתה תגובה של רחמים, אלא מבוכה.
“אני לא נוהגת לספר את זה. אני לא אוהבת לחזור לזה כל פעם מחדש.” אמרתי. “בוא פשוט נעביר נושא.” אמרתי. הרגשתי קצת רע על זה שאני נוקשה בעניין הזה, אבל באמת לא הייתי מסוגלת להתקדם לשלב שבו מגיע הרחמים.
"אוקיי. מקבל את זה. מתרגשת?” הוא שאל כשהחנה את הרכב בחנייה על יד המרכז המסחרי שבו הייתה החנות.
“יותר מדיי.” גירדתי בערפי.
“טוב, אז שיהיה לך בהצלחה.” הוא אמר. הוא הביט בי זמן ממושך בלי לומר מילה. ניסיתי לחפש בפניו מה הוא מנסה לומר לי באמצעות המבט הזה. הבטתי בעיניים התכולות שלו. בדרך כלל השקט הזה מביך אותי ואני מנסה לברוח בכל אפשרות כזאת, אבל הפעם פשוט לא רציתי.
"אתה יודע נייל, כל כך הוקל לי שהשארנו את כל המריבות המטופשות שלנו וחזרנו להיות כמו פעם. אני לא יודעת איך להסביר לך כמה אני מאושרת." אמרתי. הוא חיבק אותי כתגובה.
"יום טוב." הוא אמר. יצאתי מהרכב והתקדמתי לעבר החנות.
נעמדתי מול הדלת של החנות. מה כבר יכול להיות כל כך נורא בחנות כלי נגינה קטנה? למה אני כל כך נלחצת?
נשמתי נשימה עמוקה ופתחתי את דלת החנות.
בפנים הכל היה שקט. בכניסה עמד מישהו, על ראשו שיער ג’ינג’י ועיניים כחולות. נמשים רבים היו מתחת לעיניו.
“את העובדת החדשה?” הוא שאל "אשטון," הוא הושיט לי את ידו ללחיצה.
“זמנית,” חייכתי "אנג'ל," לחצתי את ידו.
“איפה אני אוכל להניח את הדברים שלי?” שאלתי.
“על יד הדלפק.” הוא אמר והצביע עליו “שיהיה לך בהצלחה. תמיד מעניין פה.” הוא חייך. מתלבטת אם זה אזהרה או שהוא מנסה להלהיב אותי על העבודה.
הוא התיישב בכניסה לחנות. הבנתי שהוא מאבטח.
התקדמתי אל הדלפק, תליתי את התיק שלי ואת המעיל על המתלה.
“היי אנג’ל,” מייק אמר וחייך. “מוכנה ליום הראשון שלך?”
“מוכנה.”
“אוקיי, אז אני אעשה לך הקדמה קצרה. היילי- קופאית וגם אחראית על כל כלי הנשיפה,ומיתר, מקס- שפגשת אתמול אחראי על התופים ועל הגיטרות חשמליות ובסים והוא יעזור לך היום ביום הראשון שלך, וונסה הקופאית השנייה ואשטון המאבטח. אני בטוח שתתאקלמי פה במהירות. הם אנשים מאוד חברותיים.”
“מקס!” מייק קרא לו. הוא ישב על הכיסא ליד הדלפק והתעסק בפלאפון שלו. הוא הסתכל עלינו ופניו קרנו. ממה שהספקתי לקלוט ממנו- האופי שלו שונה כל כך מהמראה החיצוני שלו.
הוא התקדם אלינו כשידיו בכיסים.
“כן?” הוא הביט בי וחייך. חייכתי לו חזרה.
“מקס תוכל לעשות לי טובה ולהיות איתה להיום כדי שתסתדר פה?”
“בוודאי,” הוא אמר.
"תעשי כל מה שהוא אומר לך. זה ישתלם לך,” הוא טפח על שכמו ונעלם משדה הראיה שלי בכמה שניות.
“הנה הלקוחה הראשונה שלך.” הוא אמר. “בתור התחלה תציעי לה עזרה.” הוא אמר.
נכנסה לתוך החנות נערה לבושה בלבוש גותי. היא לבשה חולצת רשת בצבע שחור, מכנסי עור צמודים. היו נעלה מגפיים גדולות ומגושמות וככל שהתקרבה אליי נעשתה יותר ויותר גבוהה.
השיער שלה היה גזור בצורה חסרת פרופורציה.
היה לה עגיל אחד בגבה ואחד על הלחי. על גופה הייתה כמות נכבדת של קעקועים.
אחד מהחסרונות שלי זה שאני מחליטה מי הבן אדם על סמך מראה חיצוני וישר בודקת אם אני יכולה להתחבר או שרצוי לשמור מרחק.
לצערי, במקרה הזה- דעתי לא נספרת.
יהיה שקר להגיד שהיא לא איימה עליי, אבל היה עליי לספוג את זה.
“תבוא איתי.” ביקשתי בטון של דרישה ממקס. "היא לא כל כך מוצאת חן בעיניי.” לחשתי לו.
“יהיה בסדר.” ידו נגעה בידי השנייה ויצא שהוא עטף את גופי אך לא התקרב יותר מדי. לא הגבתי.
“היי, אפשר לעזור לך?” ניגשתי אליה. היא לא הסתובבה “את צריכה עזרה?” שאלתי בשנית. הפעם בקול יותר גבוה.
היא הסתכלה עליי. המבט שלה היה מזלזל על גבול הנגעל. לא הבנתי מה הסיפור שלה. "לא." היא והמשיכה להסתכל על הגיטרות.
“יופי. שלב ראשון עבר בהצלחה. עכשיו נראה אם היא תפנה אלייך כדי לבקש גיטרה מסוימת.” הוא אמר בשקט.
“אני רוצה את זאת.” היא אמרה והצביעה על גיטרה חשמלית בצבע אדום חזק. הבטתי בגיטרה. גיטרה מיוחדת עם 7 מיתרים. המחיר שלה היה מוצדק ביותר.
“בטח.” אמרתי והורדתי את הגיטרה מהמתלה שלה.
“אני רוצה גם לנסות אותה אז תביאי לי מגבר.” הנהנתי והלכתי עם מקס להביא את המגבר.
"חמודה אה?” הוא אמר וצחק.
"לבבית ומתוקה." גיחכתי.
“הלקוחות שלך לא תמיד יהיו נחמדים כל כך. כדאי להתרגל לזה כבר מההתחלה.” הוא אמר והרים את המגבר מהרצפה. לקחתי את הכבל מאריך והלכתי לצידו.
“איפה היא?” שאלתי. לפתע ראיתי את הגיטרה על הרצפה, הרוסה לגמרי. ראיתי אותה רצה אל מחוץ לחנות. אשטון לא היה במקומו.
"ידעתי!" מקס אמר. אשטון בדיוק יצא מהשירותים. "עוד פעם הם הגיעו!" מקס אמר. אשטון מיד החל לרוץ אחריה.
"אני לא מאמינה למה שקרה כאן עכשיו." אמרתי והעברתי יד בשיערי תוך כדי שהתיישבתי על כיסא. טמנתי את ראשי בין שתי כפות ידי. איך כבר הספקתי לפשל ככה?
“זו לא אשמתך, את לא ידעת שהיא תעשה את זה,” קולו של מקס מנסה לנחם אותי. הוא העביר יד על גבי בחמימות.
“מייק יהרוג אותי. זה היום הראשון שלי ותראה לאיזה צרות גרמתי.” אמרתי. “זהו. אני מפוטרת.” קבעתי.
“דווקא לא. כל פעם בשבוע האחרון מגיע לפה מישהו כזה והורס פה משהו חדש. למייק יש סיפור לא סגור עם הקהילה הזו. בגלל זה אשטון כאן כרגע ובעיקר בגלל זה מעבירים את החנות מקום.” אמרתי.
“מה כל הרעש?” מייק התקרב.
"שוב פעם הם הגיעו.” מקס הסביר.
“עוד פעם הבני זונות האלו! פעם חמישית שהם הורסים לי ציוד כאן!” קולו רותח.
“איפה אשטון? איך הוא לא מנע את זה?” הוא שאל.
“הלך לרדוף אחריה. הוא בדיוק היה בשירותים. הם ידעו בדיוק מתי להיכנס.” מקס השיב.
"טוב. תמשיכו לעבוד.” הוא אמר וחזר למשרדו.
"למה הוא פשוט לא מזמין משטרה?" שאלתי.
"אני גם לא הצלחתי כל כך להבין." הוא השיב.
“הנה הלקוחה השנייה שלך. אל תלחצי. הפעם הזאת אני בטוח שיהיה בסדר." הוא אמר. "תנשמי עמוק והכל יהיה בסדר."
“איך אפשר לעזור לך?” נאנחתי מעט.
“אני אשמח לכינור.” היא אמרה והביטה לצדדיה.
שמתי לב שהיא כל הזמן מסתכלת לצדדים, כנראה מוודאת שאף אחד לא רואה אותה. הורדתי לה מהמתלה כינור מאיפה שמקס אמר לי להוציא ממנה. באתי לתת לה אך היא משכה אותי הצידה וסימנה לי להיות בשקט. לחנות נכנסה חבורת נערים, בערך בני גילי. הם התרשמו ממערכת התופים שהייתה שם, מהגיטרות החשמליות.
“מה קורה פה?” שאלתי לא מבינה.
“חברים שלי פה.” היא אמרה. “אסור שהם ידעו שאני מנגנת בכינור.” היא אמרה.
“למה?” שאלתי לא מבינה.
"אם הם יגלו שאני מנגנת בכינור הם יעיפו אותי מהלהקה,” היא הסבירה. “אני מנגנת על תופים ואני לא סובלת את זה. אני עושה את זה כדי להיות איתם. חשבתי לקנות כינור כדי שאוכל להתאמן בבית ” היא אמרה.
“את מודעת לכך שזה בסך הכל כלי נגינה. אפשר לנגן על שניים.” אמרתי.
“את לא מבינה,” היא אמרה ונאנחה. " יש להם קודים מטופשים שהם הולכים על פיהם. הם לא מוכנים שהנגנים שלהם ינגנו על כלים של מוזיקה קלאסית. אמרתי להם שאני לא סובלת מוזיקה קלאסית רק כדי שיקבלו אותי ללהקה. זו להקת רוק. אם הם יגלו ששיקרתי להם הם לא רק יעיפו אותי מהלהקה הם גם ידחו אותי.” אמרתי.
“אני מצטערת אבל לא תוכלי להסתתר מפניהם כל החיים את יודעת.” אמרתי. תמיד אני איכשהו נקלעת למצב שאני מתערבת בחיים של אנשים שאני לא מכירה. כלומר, מה אכפת לי מה קורה בחיים שלה? יש משהו בי שפשוט לא נותן לי להניח לדברים לקרות. "אם האנשים שאת מסתובבת איתם לא נותנים לך לעשות את מה שאת רוצה- לא יודעת אם הייתי ממשיכה להסתובב איתם. פשוט תנגני על מה שאת אוהבת ותשמעי איזו מוזיקה שאת רק אוהבת ותסתובבי עם אנשים שאוהבים אותך באמת.” אמרתי. ראיתי את היילי מתקרבת אלינו.
"היא תעזור לך עכשיו. תחשבי על מה שאמרתי." אמרתי והלכנו אל הדלפק.
"אין ספק שזה היה נאום מרגש ביותר." מקס צחק עליי.
"היי, אל תזלזל. קשה לבנות ככה בספונטניות נאום.” אמרתי וצחקתי גם אני.
***
~נקודת מבט זאין מאליק~
“אני אשמח לביגבורגר, צ’יפס וקולה.” נייל אמר לבחורה שעמדה מולנו.
“היית חייב בדיוק עכשיו אספקת אוכל?” שאלתי ועיסיתי את רקותיי.
“אם אתה רוצה אתה יכול ללכת להשתעשע אצל אנג’ל. היא במרחק שתי חניות מפה.” הוא אמר והתיישב על יד השולחן.
יצאתי לבחוץ והתיישבתי על הספסל היחידי שהיה פנוי על יד מישהי שנראתה בערך בת גילי.
חיפשתי בכיסיי את המצית. שיט היא ברכב. החזרתי את הסיגריה לחפיסה.
“צריך אש?” היא שאלה והושיטה לי מצית.
באתי להדליק את הסיגריה “רוצה?”שאלתי אותה והושטתי לה את החפיסה.
“לא,תודה אני לא מעשנת.”היא אמרה.
“אז למה יש לך מצית?”שאלתי. יופי מפגר. כאילו שלמצית יש רק שימוש לסיגריות.
“לקחתי את זה מאחי הקטן, הוא התעסק עם אש. “היא אמרה.
“אני צריכה לחזור.” היא החלה לאסוף את חפציה.
“את עובדת פה?” הוא שאלה.
“כן ממש ממול.” היא אמרה.
“אה גם חברה שלי עובדת כאן.” אמרתי.
“וונסה?” היא שאלה.
“לא, אנג’ל.”
“היא העובדת החדשה וודאי,” היא אמרה. "בחורה נחמדה."
"בגלל זה אני יוצא איתה." אמרתי בחיוך. היא כבר פנתה ללכת. היה נחמד לדבר איתך,” חייכתי והיא הלכה.
מה אכפת לה? אתה יכול להיות יותר אידיוט מזה?

-הגרסה הישנה-
#יום למחרת#
"תגידי בא לך לקום מתי שהוא ?"זאיין אמר פקחתי עין אחת וראיתי את זאיין מחייך "יש לי עבודה"אמרתי וקמתי בזריזות רצתי לשירותים שבתוך החדר וצחצחתי שיינים הוצאתי מהארון את הבגדים (הבגדים ברציתי להוסיף)ונכנסתי להתקלח וכשיצאתי זאיין היה במיטה עם מגש קטן ובו אוכל "אוי זה בישבילי?"אמרתי הורדתי את המגבת מהשיער וניגבתי אותו "לא זה בישבילי" הוא אמר ועשיתי פרצוף לא מבין "סתם בייב זה בשבילך"הוא אמר ונתן לי נשיקה "ממ פעם ראישונה שאתה קורה לי בייב"אמרתי ולקחתי וחתכתי את החביתה "עכשיו ברצינות תביאי לי קצת"הוא אמר בוהה בחביתה שהוא הכין לקחתי את המזלג שלי נעצתי בחביתה והכנסתי לו לפה "אוי זה טעים אם הייתי יודע שזה כול כך טעים לא הייתי נותן לך את זה"הוא אמר וציחקקתי "אז נתחלק זה שלך וזה שלי"אמרתי וחתכתי את החביתה לחצי "אתה כשגמרנו לכול זאיין אמר "תשאירי את זה פה במילה המנקה מנקת פה היום" "יש לכם מנקה ?!"אמרתי בשוק מהפינוק שלהם "כן איך את חושבת שהבית כול כך נקי בלעדיה הבית היה כמו רפת"הוא אמר "טוב אז אני יוצאת נייל מחכה לי "אמרתי "טוב ביי מתוקה"הוא אמר ונתן לי נשיקה וחזר לישון "כמה זמן"הוא אמר ולקח את המפתחות של האוטו מהשידה "כמה זמן יש לך רישיון?"שאלתי אותו "אממ שנתיים שלוש ככה"הוא אמר "טוב"אמרתי ונכנסתי לאוטו
“למה מה כול כך חשוב לך לדעת?”הוא שאל אותי “סתם פעם עברתי תאונה”אמרתי ונכנסתי לאוטו “מה קרה מי עשה לך את זה אני יכסח אותו”הוא אמר ונכנס לאוטו במהירות”אין צורך הוא מכוסח בבית חולים”אמרתי והשפלתי את מבטי הייתי עצובה שזה מה שקרה לו “אהה הבנתי אני מטומטם”הוא אמר ונתן לעצמו כאפה קטנה כזאת “סתם מה שקרה זה שאני והאקס שלי נסענו באופנוע שלו והואהיה רק חודש עם רשיון ונתקענו בעמוד זהו לא יותר מזה אתה נתקע כול יום בעמודים,נכון?”שאלתי “לרוב אני נתקע בעמודים…..העמודים שהמורה נתנה לנו לחופש הם מזה קשים עשית אותם?”הוא אמר אבל הוא אמר ברצינות לא בתור בדיחה “חחח כן אני יתן לך להעתיק”אמרתי “תודה את מצילה אותי”הוא אמר “מה כול כך דחוף בזה?שאני ‘מצילה אותך’?”שאלתי “כלום המורה אמרה שהיא שמה עליי עין יותר מכול התלמידים”הוא אמר “איזו מורה?”שאלתי “מורה עם הפלולה הגדולה על האף?דרך אגב את יודעת שצומח לה שם שערות?”הוא אמר “חחחח אתה כול כך משועמם בשיעורים שלהשאתה בוחן את השיערות שלה ועוד בפלולה?”אמרתי “חחח לא היא מתכופפת כדי לראות את מה שכתבתי במחברת כי היא לא רואה הבנת יש לה משקפיים והיא לא רואה אז לא משנה כמה אני מנסה להתרחק היא מנסה להתקרב”הוא אמר “מי מנסה להתקרב המורה?”שאלתי “הפלולה זה כיאלו היא קפצה מהאף שלה ומנסה לגעת בי”הוא אמר “אז אולי היא דיירקשנית מנסה לגעת בך”אמרתי וקרצתי לו “לספר לך מקרה שקרה למורה(גבר כי אין ניקוד ואי אפשר להבדיל:]) ומורה אחת?,כול הכיתה הייתה בחוץ בלי ששניהם ראו המורה הייתה בטלפון ופתאום המורה מתקרב במסדרון אתה רואה אותו עובר במסדרון נותן לה פליק כזה לתחת והיא כזה 0_0ואנחנו מתפוצצים מצחוק ואחריי זה פיטרו אותו ומסיבה שונה גם אותה פיטרו נחש מה הם היום?”אמרתי “מה?”הוא שאל “נשואים עם חמישה ילדים”אמרתי “בואנה רק אצלנו יכול לקרות דברים כאלה…
“מתרגשת?”נייל שאל “יותר מידי”השבתי “טוב אז שיהיה לך בהצלחה הוא אמר וחיבק אותי “תודה”אמרתי והתנתקתי מימנו עמדתי על פתח הכניסה שואפת אוויר ונושפת באיטיות רבה דווקא עכשיו החלטות אם לעשות את זה או לא האם אני מוכנה או לא “נוו תיכנסי כבר הכול יהיה בסדר” נייל צרח לי “טוב אתה מלחיץ אותי עוד יותר!”אמרתי ופתחתי את הדלת באיטיות רבה חוששת מהצעד הראשון שיכול להוביל אותי או לדבר נורא או לטוב הבטתי לאחור ראיתי את נייל מהנהן כיאלו לסמן לי שאני עושה את הדבר הטוב ביותר בישבילי הוא חייך חיוך גדול ורחב ות’אמת זה מה שדחף אותי לעשות את זה בלי נוכחותו לא הייתי עושה את זה “שלום”אמרתי “אהלן” דני(המנהל) אמר שמתי את הדברים שלי מתחת לדלפק הקופה ונכנסתי לחנות “מוכנה ליום הראשון שלך?”הוא שאל “מוכנה ומזומנה”אמרתי “אוקי תכירי אלה העובדים שרית היא הקופאית היילי היא אחראית על כלי נשיפה מקס שאת מכירה ואשטון המאבטח”הוא אמר
#STOP#
שם:אשטון
גיל:21
תיאור חיצוני:ג’ינג’י עם עיניים תכולות כמו השמיים ועם טיפה נמשים />אופי:רגיש אבל מסתיר את רגישותו עם שריריו רציני ומהיר

שם:וונסה
גיל:19

יפה עיניים בצבע חום דבש
שער בצבע שטני בלונדיני עם גוונים טבעי עיניים גדולות וריסים ארוכים מאוד
לא נמוכה ולא גבוהה בינונית
חברמנית מצחיקה

לא רזה ולא שמנה

שם:היילי
גיל:18
שיער גלי בצבע חום עיניים חום-ירוק.
אוהבת ללכת לקניון ויש לה חולשה לצבע ורוד..

#PLAY#
“הנה הלקוחה הראשונה שלך”מקס אמר וחייך “היי את אפשר לראות את הגיטרות?”היא שאלה בחוצפה “כן בואי”היא התקדמה מלפנינו “היא לא כול כך מוצאת חן בעייני”לחשתי למקס “אל תדאגי”הוא אמר “אני מקווה שאתה צודק”אמרתי היה אפשר לראות עליה שהיא גותית כזאת לפי הבגדים השחורים והעגילים בכול מקום והקעקועים”איזה סוג של גיטרה את מעונינת בה?”שאלתי אותה “חשמלית”היא אמרה הובלתי אותה לכיוון הגיטרות החשמליות לא עברה שניה וכבר ראיתי אותה רצה לכיוון גיטרה בצורת גולגולת “אני רוצה לנסות עכשיו!!”היא אמרה “טוב”אמרתי והלכתי עם מקס להביא את המגבר מהמחסן כעור חמש דקות שהתעקבנו קצת ראיתי את הגיטרה הרובה מכול כיוון וראינו אותה בורחת מהחנות הסתכלתי על מקס והוא עליי במבט פליאה “אשטון תרדוף אחרי הילדה הזאת”אמרתי לו וכך הוא עשה ואני שמרתי על העמדה שלו “אני לא מאמינה”אמרתי וטמנתי את ראשי בשתי ידי “אל תדאגי כול יום מגיע לפה אחד מהחבורה הזו והורס משהו דני כבר רגיל לזה הוא לא יכעס עלייך..”קטעתי אותו באמצע “סליחה יש לי טלפון”אמרתי ועניתי זה היה מזאיין “היי זאיין”אמרתי בקצת עצב “מה קרה?”הוא שאל ושמעו בקולו שהוא מודאג “אל תשאל חרא של יום”אמרתי “מה כבר פוטרת?הוא שאל “לא”אמרתי “את יודעת למה יום חרא בגלל שלא ראית את היופי שלי הרבה זמן”הוא אמר “יכול להיות שאתה צודק”אמרתי לו “אנחנו גמרנו פה אנחנו הולכים למסעדה ואז אני יבוא לקחת אותך?”הוא שאל “יאאפ”אמרתי “טוב יאאלה עוד חצי שעה \שעה תיהיי מוכנה”הוא אמר “טוב ביי”אמרתי “ביי”הוא אמר
>~נקודת מבט זאיין~
“נייל השמו הזה לעולם לא יפסיק לאכול הוא הזמין את כול המסעדה !! בחיי “טוב אני שבע הלכתי לעשן”אמרתי והוצאתי את החבילה מכיסי “לא באלך להפסיק?!”לואי שאל “מממממ…..לא! ביי”אמרתי התיישבתי על הספסל ליד בחורה שאכלה כריך חיפשתי בכיסי את המצית שייט שכחתי אותה בבית “צריך אש?”היא שאלה “כן תודה”אמרתי והיא הושיטה לי את המצית הדלקתי את הסייגריה “רוצה?”שאלתי אותה והגשתי לה את חבילה “לא תודה אני לא מעשנת”היא אמרה “אז איך זה שיש לך מצית?”שאלתי “לקחתי את זה מאחי הקטן הוא התחיל להתעסק עם האש”היא אמרה “אהה שכחתי זאיין”אמרתי “היילי” היא אמרה והושיטה יד ללחיצה לחצתי את ידה ואמרתי “את לא מזהה אותי?”שאלתי בפליאה “כן אתה זאיין מוואן דיירקשן אחותי חולה עלייכם”היא אמרה אני לא יודע אבל אני מרגיש משהו חזק איתה בדיוק מה שקרה לי עם אנג’ל אבל עכשיו זה שונה “אעאאעאאאעאעאעאע”מישהו צרח ראיתי את אנג’ל שם צורחת ורצתי לחנות ושירז איתי…

~נקודת מבט אנג’ל~
ראיתי את זאיין והיילי ביחדזה לא כול כך מצא חן בעייני ת’אמת אני מתחילה להרגיש שהוא מתאהב בה “מה קרה”זאיין רץ וצרח וקטע אותי ממחשבותיי “ג’סטין ביבר פה!!!!!”צרחתי “איפה?!”ראיתי את נייל רץ לחנות “ממש כאן”אמרתי בהתרגשות “אוי ואבוי עוד התקף בליבריות פה לשניהם נו באמת!!”הארי אמר וזאיין רק נאנח “טוב אנחנו צריכים ללכת נתראה”הוא אמר והם יצאו שניהם מחובקים “ביי ביי ג’סטין”אני ונייל נופפנו לג’סטין והוא בחזרה “ניל נחש מה? למי יש את המספר שלו ?!למי?! ליייי!!!”אמרתי מאושרת “נוו זזים?”לואי שאל “יאאפ”אמרתי לקחת את התיק ויצאנו.