give your heart a break -פרק 1-♥

~נקודת מבט אנג'ל מלינסון~
לבוקר הזה התעוררתי עייפה יותר מכל הבקרים שעברו עליי בתקופה האחרונה. אני מתחילה כל כך למצות את הקונספט הזה של בית הספר. לקום כל בוקר לאותה שגרה משעממת, לאותם שיעורים משעממים. שום דבר מעניין לא קורה שם ואם חשבתי שהחברים שלי הם אלו שיגרמו לי להחזיק מעמד בבית הספר- אז טעיתי.
קילפתי את עצמי מספת היחיד הלא נוחה שבחדרו של תום שכבר הפכה למיטה הכמעט קבועה שלי בתקופה האחרונה. מתחתי את הגב התפוס שלי ושחררתי אותו.
הבטתי בתום, בגוף המאובן שלו שבאותו מצב כבר יותר מדיי זמן. נאנחתי אנחה כבדה והרמתי את עצמי אל השירותים.
הבטתי בעצמי במראה. דמות זרה משתקפת למולי. שיערי החום פרוע, העיניים אדומות וצורבות ספק מבכי ספק מעייפות. השענתי את גופי על השיש הלבן, שוב פולטת אנחת ייאוש כבדה. זה לא בריא לי כל המצב הזה.
אני מתחילה לחשוב שאולי אני צריכה איזו הפסקה קטנה מכל הלילות שאני מבלה אצלו.
ניגבתי את פניי העייפות מהמים והתנחמתי בעובדה שבעוד שלושה שבועות אנחנו בחופש. את החופש הזה אני אנצל אחרת.
כשעוד הקצף של משחת שיניים בתוך הפה שלי רצתי אל הנייד שלי כדי להספיק לענות. הסתכלתי על הצג- סם. גלגלתי את עיניי כשגיליתי שרצתי לשווא ועניתי.
"איפה את לעזאזל?" היא צרחה והחרישה את אוזניי.
היא חייבת להפסיק לעשות את זה. במיוחד בבוקר.
ירקתי את המשחה והוצאתי מהתיק שלי את חולצת בית הספר. כמובן שנרדמתי עם הג'ינס של אתמול עליי, אבל זה לא הפריע לי.
"אני מתלבשת," אמרתי ובמהירות החלפתי את החולצה שלבשתי בחולצת בית ספר ירוקה ומכוערת.
"אני מתלבשת." היא חיקתה בקול מגונה. "יש לך זמן להתלבש את חושבת?" היא שוב צעקה.
"מה השעה כבר?" שאלתי מנסה להבין למה היא כל כך לחוצה.
"ממש עוד מעט מתחיל השיעור!" היא אמרה. "להזכיר לך מי התלמידה שבדיוק אתמול הבטיחה למורה שלה שהיא מתחילה להיכנס לעניינים כדי שלא יעיפו אותה מבית הספר?" לפתע כל האיברים שלי קמו לתחייה. התיישבתי במהירות על הספה כשאני מחפשת בתוך התיק את הגרביים שלי.
"שיט! אני יודעת, אני יודעת!" אמרתי ונעלתי מהר את המגפיים השחורות שלי.
"שיט אמרו כשנולדת. רוצי!" היא אמרה וניתקה. אין כמו חברה טובה שתעלה לך את הביטחון העצמי.
הכנסתי במהירות את הנייד אל הכיס האחורי של הג'ינס שלי, שמתי את התיק על כתפי פתחתי את הדלת, מגניבה מבט אחרון בתום שנשאר באותו המצב ויצאתי מחדרו.
–
התחלתי ללכת בהליכה מהירה לכיוון בית ספר. הסתכלתי בשעון והוא לא היה לטובתי. אמרתי לעצמי שאם אני מאחרת וזה הולך להיות היום האחרון שלי בבית הספר- לפחות אני אהנה מהדרך הזו בפעם האחרונה.
שמתי את האוזניות שלי וישר צללתי למחשבות. השירים נועדו כדי להסיט את רעשי הרקע ולתת למחשבות שלי למלא את כל הראש שלי.
אני אוהבת להקשיב למה שיש לי לומר. לפעמים אני לא מעריכה את מה שיש לי להגיד לעצמי. כל כך הרבה דברים בחיים שלי יכולתי למנוע- לו רק הייתי מקשיבה לעצמי.
עיני חלפו על מרכז הקניות השכונתי שהיה נראה עמוס מבדרך כלל. עמדו שם כמויות של אנשים שנראו שמתפזרים חזרה לעיסוקיהם.
מראה שונה כל כך בעיירה שלנו. לרוב אני האדם היחידי שעובר ברחוב בשעה כזו.
המשכתי ללכת במורד הרחוב עד שלפתע מצאתי את עצמי על הרצפה כשכל תכולת התיק שלי מפוזרת סביבי.
ידיי בלמו את הנפילה מלהיות גרועה יותר אבל הג'ינס שלי נקרע והברך שלי החלה לדמם.
2-0 ליום הנפלא הזה.
"תסתכל לאן שאתה רץ, אידיוט!" רטנתי בעצבים אל מי שרץ דרכי.
"א..אני מצטער אני פשוט-" הוא החל לגמגם במבוכה ואסף את הדפים שהתפזרו סביבי. הוא לא הפסיק להסתכל סביבו מעט בלחץ.
התיישבתי על המדרכה, מסתכלת על הנזק שנגרם לברך שלי. הדם החל לזלוג ממנה. "זה נראה כואב." הוא אמר והושיט לי יד לעזרה. כיווצתי את גבותיי והבטתי בו ארוכות במבט ארסי. חשקתי שיניים בקושי רב ומנעתי מעצמי להגיב.
התעלמתי לחלוטין מההצעה וקמתי לבד.
כדאי לך לא להוציא עוד מילה אחת מהפה.
"היי, את גם לומדת בדנוור?" הוא שאל והצביע על הסמל שעל החולצה שלי, בעודי מסדרת אותה חזרה. "איך קוראים לך?" שמתי לב שהחולצה שלי תואמת לשלו.
" פשוט לא ייאמן." חטפתי את הדפים שלי מידו בכעס "אתה גם מפיל אותי וגם מתחיל איתי. אתה פשוט נוראי." קבעתי. זה הזמן שלי ללכת כי יותר מזה- אני לא אצליח להתאפק. פניתי ללכת אבל הוא תפס את ידי.
"לא, לא, אני פשוט תלמיד חדש שם." הוא אמר במבוכה וגירד בעורפו עם היד השניה.
הבטתי ממושכות בידי, מסמנת לו לעזוב אותה. הוא שחרר אותה במהירות. "יופי, תצליח." סיננתי ופניתי ללכת.
"חכי," הוא אמר והסתובבתי שוב.
"מה?" עכשיו אני כבר רותחת. לא מספיק שכואב לי, אני יודעת שככל שאני מתעכבת כאן איתו אני מסתבכת יותר ויותר.
"לפחות תני לי להסיע אותך לבית ספר," הוא ביקש.
"תודה, עשית מספיק."
"בבקשה, באמת לא נעים לי כל המצב." הוא התעקש. סקרתי את גופו מלמעלה למטה, בוחנת אותו, כאילו אגלה על גופו מה הוא זומם.
"בסדר."
"את יכולה להירגע, אני לא איזה רוצח סדרתי." הוא ניסה להקליל את האווירה בדרך אל הרכב.
"כדאי לך ."

*זה המקורי מה שכתבתי כשהתחלתי באתר*

~הקדמה~
היי קוראים לי אנג'ל אני בת 17 וחצי :) שיער חום שחור כזה עיינים חומות אני גרה באנגליה אני רזה אין לי הורים אני זוכרת בטיפת זיכרון שנשארה לי אני זוכרת שישי לי אח אני לא הכי מקובלת שיש אבל אפשר לקרוא לי מקובלת ישלי חברה ממש טובה שקוראים לה סם היא מדהימה ! עניים ירוקות, שיער חום ארוך וגלי, חיוך מקסים וגומות, בגובה ממוצע ורזה.היא: מצחיקה, ביישנית, לוקחת עניינים לידיים, אחראית. התחביבים שלה .. לבשל, לצייר, לרקוד, לשיר ולנגן על פסנתר וכן היא מאוווהבת בוואן דיירקשן !

*פרק ראשון *
התעוררתי בבוקר בגלל צילצול בטלפון שלי
סם: סתוומה איפה את אני מחכה לך פה שנים !
אני:סוורי(?) אמרתי תוך כדיי שאני מצחצחת שיינים
סם:שתיי דקות וצילצול !! ככה את רוצה לאחר ליום הראשון
אני:טוב טוב אני בדרך קרצייה ! יאאלה ביי.
סם:ביי.הלכתי בדרך עם הראש למטה עסוקה בהפלאפון ופתאום נתקעתי במישהו נפלתי מישהו:את בסדר?
אני:כן ניראלי
מישהו:תגידי לי לאיפה את צריכה ללכת ?
אני :לבית ספר "רוקלנד"
מישהו: אז בואי אני יקח אותך.
אני:טוב,תודה :)
מישהו :בכיף.