Do you remember those times …?-הארי סטיילס- פרק שתיים-עשרה

הי !
טוב דבר ראשון לפני שאתם קוראים את זה כדי לקרא את פרק 11 כי ארכתי כמה שינויים ..והורדתי קטע וזה …אז קיצר , עדיף לקרא את הפרק הקודם לפני שאתם קוראים את זה …

עכשיו …
טוב כפי שאתם יודעים אני נמצאת בשדרות כרגע ואתם יכולים בשמחה לתפוס מונית או אוטובוס או רכבת או מה שאתם רוצים ולבוא בחמולה זועמת עם לפידים וקלשונים ולהרוג אותי …כי , שוב אכזבתי אתכם !
אני כ"כ מצטערת אמרתי שאני יעלה את הפרק השבוע ולא העלתי אבל ….. הייתי חולה ! …וסורי שלא העלת ולא התעדכנתי ואני פשוט ………סוריסוריסוריסוריסוריסוריסוריסוריסורי !
אז כמו שאמרתי אתם מוזמנים לבוא עלי בחמולה נשתה תה, כפה בירה , וודקה (בצחוק כן ? XXX) ככה מה שבאלכם …נראה MTV ככה כמה קליפים של וואןדי ואז נעביר צחוקים …חוויות וזה ..נוסטלגיות …. ואז תרצחו אותי בשמחה !
חחחח טוב סתם ממש מצטערת (שוב) ואני אוהבת אתכם ..
אז בלי הקדמות נוספות …קבלו …סוף סוף ….באמת הגיעה הזמן … פרק 12 !
אה ותקראו את הרציתי להוסיף אחר-כך <3 <3 <3

~למחרת~
התעוררתי משינה ארוכה נטולת חלומות , עדיין כבולה לתוך מיטת בית החולים השטוחה. עדיין נדקרת במחטים של אינפוזיה . עדיין מכוסה בתחבושות לבנות כשלג . עדיין פצועה כמו יונה שלפני רגע פגע בה חץ של צייד . עדיין מתוסכלת , עדיין לא רואה את קרוביי, עדיין לא זזה ועדיין לא מדברת . צמצמתי שוב את עיני מנסה להרגיל אותם לאור הנדלק ברגע שאחות אדומת השיער נכנסה לחדרי . בכוחות עצומים הצלחתי לפתוח את עיני הכבדות , כאילו סלעים ישבו עליהם . היא חייכה חיוך חינני וניגשה לשולחן שליד מיטתי , מלא בעוד מחטים ,תרופות ,מים …ועוד כל מיני דברים..אני צריכה לשבת כאן בזמן שחיי טלואים בכוסות מים ,כדורים ומחטים ….אז בשבילי, הדברים האלו מלאים סבל ואני שונאת אותם. "איך את מרגישה " אדומת השיער שלה בזמן שמתעסקת עם אחד המחטים , היא הפנתה את פניה עלי . חייכתי . היא חזרה למחט "ג'ו יקירה , זה טיפה יכאב " היא אמרה פונה עלי ומתיישבת , מנגבת את ידי בחומר המרוח על צמר גפן לבן שדומה מאוד לגבס שעל ידי . נזכרתי , זאת האחות שהגיעה אתמול עם עוד אחות בעלת שיער זהוב ….וגם , היה את הפרופסור , רופוס קראו לו ….מעניין איפה הוא …וככה המשיכו כל אירועי האתמול לזרום לראשי ואיתם גם הזיכרונות המטושטשים. "את מוכנה " האחות שאלה מאירה אותי ממחשבתי . מכיוון שלדבר עדיין לא העזתי , הנהנתי לחיוב . היא שוב הסתכלה על המחט ואז חייכה עלי ואז דקירה קטנה וכואבת זרמה בזרוע שלי … עצמתי את עיני בחוזקה ונשכתי את שפתי התחתונה . הבטתי עליה שוב כשהכאב עבר , היא הוציאה את המחט וחייכה ."יופי " היא אמרה . אני מחבבת אותה …מאוד . שמתי לב למחברת ולעט שהיו על השידה שליד המיטה שלי . הזזתי את ידי כדי לקבל את צומת ליבה של האחות "מה קרה ?" היא שאלה . הזזתי את ראשי מעט לכיוון השידה , כאב חד עבר בעצמות שבצווארי כשהזזתי את ראשי לצד . "המחברת והעט? " היא שאלה , הנהנתי קלות לחיוב . היא חייכה , הניחה את המחברת על ברכי ועזרה לי למקם את ידי בדרך שתהיה לי נוחה לכתוב . "מה קרה לי , למה אני לא מדברת , למה כל הגוף שלי בתחבושות? למה אני לא יכולה לראות את הקרובים שלי ? למה אני בבית החולים ? למה אני לא מדברת ?" כתבתי . טרילירד שאלות הסתובבו לי בראש אבל בחרתי את העיקריות ביותר וכתבתי אותם על הדף . "חמודה שלי …" אדומת השיער אמרה ברחמנות וליטפה את לחיי . "את תביני את הכל עוד מאת ….מבטיחה לך " היא נשקה למצחי ויצאה . נאנחתי ….אני לא יודעת כמעת כלום על עצמי ….אני מכירה עכשיו רק איזה 3 אנשים….אני בקושי זוכרת משהו על העבר שלי ….וכל מה שנשאר לי לעשות הוא להביט על הקיר הלבן שמולי בתקווה שמשהו יקרא .
דקה אחת ….שתי דקות …שמונה דקות …שום דבר לא קורה ….חמש-עשרה דקות …עשרים וחמש דקות …מביטה על הקיר .
לקחתי שוב את העת לידי .
"White is a color, basic color …. Almost everywhere have white color… For some reason I do not like white…. Maybe because it is white (?) this color shows happiness…. How can you paint in white a hospital? White… positive…. why to paint in white color a hospital? There's … horrible things in hospitals….. Why did you not paint the hospital in black…black color that says dark/bad/hate/death …. whose was that goofy idea to paint the hospital in white color?! White….if you want appositive color so why don’t you paint it in pink … Why don’t they paint it in black brown or gray…. You know what even gray and brown should not fit…. Black only black can fit this horrible place….
לבן זה צבע , צבע בסיסי ….כמעת בכל מקום מופיע צבע לבן …משום מה אני לא אוהבת את הצבע הזה …אולי בגלל שזה לבן (?) אולי בגלל שהצבע הזה מראה שמחה (אושר…איך שתרצו) איך אפשר לצבוע בית חולים בלבן ….לבן…חיוביות (שמחה אושר …איך שתרצו)….למה לצבוע בית חולים בלבן ? …קוראים במקום הזה דברים נוראיים ….למה לא לצבוע בית חולים בשחור …שחור …צבע שאומר …חושך , רועה ,שנאה, מוות . של מי היה הרעיון הטיפשי הזה לצבוע את בית החולים בלבן ….עם כבר צבע חיובי למה לא ורוד ?! ….למה לא לצבוע את המקום הזה בחום אפור או שחור…לא , גם חום ואפור לא מתאים …..רק שחור מתאים למקום הנורא הזה .
אני שונאת את המקום הזה , אולי שונאת זאת מילה חזקה אבל אני מתכוונת עליה באופן הכי ישיר שיש. אני כ"כ רוצה לצאת מכאן . אני רוצה לברוח ! ….לא רוצה לראות את המחטים את המכונות את האחיות את ריח התרופות את התחבושות …פתחתי את פי ורציתי לצעוק …לא הצלחתי ….למה אני לא יכולה לדבר ….מה קורה כאן ?!! ….למה ?! …הזזתי את רגליי ואת ידי בכוח אפילו שהם כמעת לא זזו אבל הזיזו את החוטים שעליהם רגל ימין שלי ויד ימין שלי היו טלואים …ראשי הסתחרר "תוציאו אותי מפה ! תנו לי ללכת " שמעתי את קולי שלי שאותו אני בקושי זוכרת מהדהד בראשי , אבל במציאות הכל היה שקט שומדבר לא זז…המכונה שהייתה מול המיטה שלי שצינורות חיברו ביני לבינה התחילה להשמיע קולות ולהראות קווים ירוקים …מה קורה כאן !? ….כאב צורם חלחל בגופי הלבן …שוב לבן , אפילו אני לבנה ….החדר התחיל להסתובב…צבע הקירות נמרח על כל שדה הראיה שלי …ואז קולות של צעקות נשמעו ….ראיתי את האחות האדמונית ….רופא …כולם צעקו …."חומר הרדמה " "מספרים " ….עוד שם של חומר לא מובן …. התחילו לגרור אותי לאנשהו ….לפחת זה מה שהרגשתי …"ג'ו" "ג'ו " קול של נערה בקע ממקום מסוים …..זה השם שלי , אני ג'ו ! …..מי זאת ? מה היא רוצה ? למה היא קוראת לי ? "ג'ו , אל תעזבי אותי " למה שאני יעזוב ? לאן אני יעזוב ? למה שאני לא יעזוב אותה ? אני אפילו לא מכירה אותה !. "מה קורה לה ? " בחור צעק …מי זה ? למה הוא דואג לי ? למה שניהם דואגים לי ?

פתחתי את עיניי ברפרוף , הרגשה של משקולות נחות על עיני תקפה אותי ….אותו מצב שבו הייתי שוקעה אתמול רק שעכשיו במקום האחות האדמונית נמצא רופוס הפסיכולוג או מה שזה לא יהיה ….הוא באותה חליפה שלבש בפעם הקודמת שנפגשנו . חליפה חומה עניבה אפורה בעלת פסים חומים כחולים מעטרים את הג'קט החום המהודר שלו , שיערו המועט בגבני לבן אפור מסורק לצד ומשקפיים מרובעות עומדות לאפו הדקיק בעל מעט קמטים של בנאדם בגיל לא צעיר . "שלום ג'ו יקירה " הוא מחייך , כן אני זוכרת את החיוך החינני שלו . "איך את מרגישה היום , שמעתי על התקרית הקטנה של אתמול " הוא אמר מעביר עלי את המחברת והעט .תקרית קטנה …(?) . חיפשתי את אותו העמוד שבו כתבתי לאחות האדמונית אתמול.
"מה קרה לי , למה אני לא מדברת , למה כל הגוף שלי בתחבושות? למה אני לא יכולה לראות את הקרובים שלי ? למה אני בבית החולים ? למה אני לא מדברת ?"
"ג'ו חמודה , בשביל זה אני כאן …הכל יתפרש לפנייך עכשיו " הוא מחייך ומיד מוציא מתיקיה עבה וחומה תיקיה שקופה מלאה בתמונות . "אז ככה ג'ו , את זוכרת שלפני יומיים ביקשתי ממך לנסות להיזכר באירועים שונים מהעבר הלא רחוק שלך " הוא שואל , עדיין מחטט בתיקיה . הנהנתי . "מעולה ! בואי נראה עד כמה זה עזר ואיך זה עזר …. אני מראה לך תמונות של , מקומות …עם את זוכרת אותם תרימי את היד , אבל לא יותר מידי …אני יודע שזה עדיין קשה וכואב " הוא עוצר לרגע , נותן לי לקלוט את המידע . "ועם את לא זוכרת תשאירי את היד כמו שהיא ….בסדר ?" . אני מהנהנת קלות . "מצוין , אז נתחיל " .
"תמונה ראשונה " הוא אומר ומסובב עלי את התמונה , חדר קטן …טוב לא כ"כ קטן , בינוני …צבוע בצבעי בז' וסגול …ארונית לא מיוחדת צבועה בסגול . ארון לא גדול במיוחד בצבע בז' , מיטה זוגית עם סדינים המתאימים לצבעי החדר –הכרית בצבע בז' עדין והשמיכה העבה שמתאימה לימי החורף הקרים צבועה בסגול- .. בנוסף למיטה לארוןן ולארוני יש גם חפצים בסיסיים כגון מחשב מדפסת שטיח טלוויזיה , אני רואה שאת הקיר מעטרות כמה תמונות גזורות שלי ושל עוד אנשים , אני לא רואה את פניהם .
"יש משהו ?" רופוס שואל . אני מהנהנת לשלילה ."זאת אומרת שאת לא זוכרת דבר מהמקום ?" הוא שואל שוב .ומכיוון שאין בכוחי להנהן שוב , אני מסתכלת על היד שלי שלא זזה ממקומה , להראות לו שאני לא מזיזה אותה ופועלת בהוראותיו ולא מזיזה את היד כשאני לא זוכרת . "בסדר …" הוא אומר ולוקח תמונה נוספת .
"תמונה שנייה " הא מחייך ומציג לפני מקום הצבוע ברבו בירוק ..מסביבו יש לגואים עם סוג של אישה ירוקה ששוטה כוס קפה או משהו …יש ספות חמימות וירוקות בצידי המקום , אני מנחשת זו חנות בגלל הכופות …ובאמצע יש שולחנות וכיסאות חומים וירוקים ….זהו זה חייב להיות …הסטארבקס ! ….המקום שבו עבדתי !
הרמתי את ידי קצת ומיד התפרש חיוך על פניו של רופוס . "את זוכרת ?" הוא שואל ליתר ביטחון . הנהנתי . "מה את זוכרת מהמקום הזה ?" הוא שואל . לקחתי את העט ואת המחברת . "זה סטארבקס , בית קפה …אני , עבדתי במקום הזה …נכון ?" .
"כן ג'ו , זה נכון …זהו המקום שבו עבדת …בסדר , מצוין , נעבור הלאה " הוא מחייך ומוציא עוד תמונה מהתיקייה השקופה .
"תמונה שלישית " …. וככה המשיך רצף התמונות הצפות והעולות כנגד עיני …לאחר שעה , זכרתי 6 תמונות מתוך 12 …ככה שזה אומר שאני זוכרת חצי כן וחצי לא .
"בסדר ג'ו …סיימנו עם המקומות …עכשיו אני רוצה שתיתני לי קצת מידע על עצמך . כגון , מה הצבע האהוב עלייך מה הצבע השנא עלייך , תאריך הלידה שלך , תחביבים , איפה את גרה , באיזה בית ספר למדת…ועם את רוצה משהו על העבר הרחוק שאת זוכרת , דברים כאלו ……זה בסדר מבחינתך " . הוא שואל מביט עלי במבט חוקר טיפה .
"אני יכולה לקבל כמה דקות , לחשוב על זה …" אני כותבת ומביטה עליו . "בסדר , 5 דקות מתחילות עכשיו " הוא מחייך וממשיך להתעסק בתיקייה שלו ובספר אפור ובלוי , אני מניחה שזה סוג של יומן מעקב .
בסדר ג'ו , תנשמי עמוק ….תסדרי לעצמך את המידע ….
"ג'ו ג'יין . בת 18 . מערב לונדון . יתומה מהורים אבל אימצו אותי כשהייתי בת שנתיים . התיכון אלקון במערב לונדון . הדבר שאני מרבה לעסוק בו הוא כתיבת מוזיקה –לכתוב ולהלחין אותה- לנגן ולשיר אותה . אני לא זוכרת מה הוא הצבע האהוב עלי . וורוד הוא הצבע השנא עלי . אני לא זוכרת את הרחוב שבוא אני גרה . אני לא זוכרת את תאריך הלידה שלי .
הגשתי לרופוס את המחברת לאחר שסיימתי לכתוב . "יופי סיימת …" הוא אומר ועובר על המידע הכתוב . "בסדר , לא זכרת כמה דברים…אבל את הרוב ידעת , בסדר זה טוב " .
"אוקי ג'ו…. הרעת לי מקומות שאת מכירה , סיפרת לי על עצמך …..עכשיו בואי נעבור לאנשים שאת מכירה " הוא אומר ומוציא תיקייה נוספת . "מוכנה ?" הוא שואל בחיוך . הנהנתי ."עם את זוכרת הרימי יד ועם לא אז השאירי אותה כך …מובן ?" . שוב הנהנתי …אני מקווה שבשלב מסוים הוא יבי שאני לא קשת הבנה ואני מבינה מה הוא דורש ממני לעשות ואין שום צורך להסביר את ז כל פעם מחדש .
"מי …זאת ?" הוא סובב למולי תמונה של נערה . שערה הברונטי נופף קצת באוויר עיניה החומות מביטות לצד ולא למצלמה ,משקפי שמש יושבים לראשה …..אלינור ! ….אלינור קלדר ! אחת החברות שלי ! אלינור ! .
הרמתי קצת את ידי . "את זוכרת ! …מי זאת ? " הוא שואל . תפסתי ביד שמאל את העט בכחול וייצבתי את המחברת בנוחות על רגליי . "אלינור קלדר , אחת החברות שלי " . הוא הביט בכתוב וחייך . "יופי " .
"נעבור הלאה …" הוא אומר ומסובב עוד תמונה . בחור , בלונדיני . שערו בלונדיני , קרוב למחומצן מה שמראה שהוא לא בלונדיני טבעי אך מה שעוזר לעיני לגלות שהוא בעצם ברונטי הוא פסים חומים המגעים מקצה ראשו . עיניו הכחולות כ"כ עמוקות שאני מרגישה כאילו הבחור הלא מוכר עומד ממש כאן ומסתכל עלי . חיוך חינני מתפרש על שפתיו הורדרדות וברזל כמעת שקוף ובלתי נראה מעטר את שיניו . אני לא יודעת מי זה ולא מוצאת אותו בזיכרוני , אבל הוא יפיפה . אני כמעת מתקשה להפסיק להביט בתמונה .
"אני לא יודעת מי זה …" סובבתי לרופוס את הכתוב במחברת . הוא עיקם את שפתיו . "עם כך ילדתי , זהו נייל הורן ….אחד מתוך חמשת חברייך הטובים ביותר , צר לי שאינך זוכרת אותו " הוא חייך חיוך עצוב למדי .
"בסדר יקירה הבא נעבור לתמונה הבאה " הוא מנסה למחוק את מה שקרה עכשיו בעזרת חיוך נחמד יותר , ואני מקבלת זאת בברכה ….לא רוצה לחשוב על איך אומר לנייל שלפי דברי רופוס הוא אחת מחבריי הטובים ביותר שאיני זוכרת אותו .
בחורה , בת 18 …כנראה . שערה הבלונדיני נופל על כתפיה , עיניה הכחולות נוטות לצידי פניה . לחייה מודגשות בעזרת סומק ורוד . שפתיה מלאות בחיוך יפיפה המתכסה בגלוס נוצץ . זאת …..זאת…..אחותי ! ….ושמה ….שמה ….טרו ! …. אחותי , התאומה ….שנינו אומצנו על-ידי זוג הורים …
"טרו , טרו ג'יין ….אחותי , אחותי התאומה …." חייכתי לעצמי בזמן שאני מחליקה את העט הכחול על גבי דף השורות הלבן . עוד חלק מזיכרוני הוחזר לראשי .
"כן ג'ו , כן זו היא טרו ! …." הוא חייך .
אחרי שעתיים נוספות של תמונות סיימנו בכל .
אלינור קאלדר
טרו מונטז
לוסי ג'יין (אמא של ג'ו)
רובי ג'יין (אבא של ג'ו)
הארי סטיילס
ליאם פיין
נינה לוק
אלנה דאג
(מי שלא זוכרת …נינה ואלנה הם חברותיה של ג'ו בעבודה)
מנדי ויילד
זאין מאליק
….אלו הם האנשים שאותם אני זוכרת .
דניאל פיזר
נייל הורן
לואי טומלינסון
אמה ווסט
(חברה של ג'ו מהעבודה)
אלכס ארין (מנהל סניף הסטארבקס שבו ג'ו עובדת)
אנדרו ג'יין
וכאן מסתיימת רשימת האנשים שאני לא זוכרת .
אני לא מאמינה ששכחתי מי הם חברי הכי טובים , שחכתי את המנהל שלי , שחכתי את אחי !
רגשות אשמה הציפו את ליבי , דמעות נצצו מבעד לעיני .
"ג'ו יקירה , אני מבין שזה כואב לך , אבל זאת אינה אשמתך ….חברייך וקרובייך ששכחת אולי יצאו מראשך אבל תמיד יישארו בליבך , עם הם חשובים לך כ"כ , הם תמיד יישארו שם " הוא חייך .
"ג'ו , את רוצה לדעת ….מה קרה ?" רופוס שאל אחרי כמה דקות של שתיקה . הנהנתי , הדבר שרציתי יותר מכל…סוף -סוף הגיעה , מי שהכניס אותי למצב הזה , מה שקרה , למה אני חבושה למה אני לא מדברת למה אני לא רואה א קרוביי ולא זוכרת את חלקם ….הכל התגלה ….עכשיו .