Dark Blood #פרק 38 – חיים נטולי דרמות.

~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
ג'יי התקרב אל לוח המודעות הענקי שבחדר אוכל ותלה עבור המורה את טופסי ההרשמה לחוגים השנתיים.
אחרי שכולם התנפלו על הלוח כמנהגם, הלכתי אל הלוח ובדקתי איזה חוגים בית הספר מספק.
האמת שבית הספר שלנו ידוע בזה שהוא מספק את המגוון הכי רחב של חוגים בגלל שהם הופכים להיות חלק מהציון השנתי שלך.
סקרתי את כל הדפים, את כל התוכניות.
היה דרמה, שירה, בימוי, בייסבול, אלקטרוניקה, סייף, עידוד ועוד שלל דברים שכבר לא היו רלוונטים עבורי.
החלטתי להפתיע קצת את עצמי. לעשות משהו שונה. משהו שלא ציפיתי מעצמי לעשות.
תמיד הייתי בנאלית. תמיד הלכתי על פי מה שמצפים ממני להיות.
עכשיו נכנסה בי איזו רוח חדשה. רוח שאני לא מכירה בעצמי. רוח של שינוי.
הקשר שלי עם זאין תרם לכך רבות. אמנם אנחנו בקשר מספר מועט של ימים, אבל מהרגע שהכרזתי בפניו את אהבתי אליו, זה שאני 'יצאתי מגדרי'- ההרגשה הטובה כל כך שבאה איתה אחר כך, גרמה לי לרצות להמשיך להיות כזו.
תפסתי את העט שהיה מחובר אל הלוח ועמדתי מול טופס ההרשמה של נבחרת העידוד.
"ממתי את אוהבת עידוד?" זאין נגלה לפתע מאחוריי כשהוא מחבק אותי מאחור ומשעין את ראשו על כתפי. כל העניין הזה היה לי חדש.
"לא כאן." צחקקתי בשקט והתנתקתי ממנו. סיכמנו שניתן לדברים להירגע קצת ונלך לאט לאט. במיוחד לא כשאשטון נמצא סביבי במעקב. "אני רוצה לנסות דברים חדשים." אמרתי. אני מודעת לכך שהקול שלי נשמע מרחף, כאילו אני אדם אחר. הייתי רגילה כבר להיות כל היום במחשבות ובחששות- אבל אני באמת משוחררת כרגע.
"אני אוהב את הגישה הזו." הוא אמר מחויך.
"מאז שנחשפתי למה שאתה אני כל היום מתעסקת בתסביכים, ביצורים עם שיניים, מזרקי ורבנה.. פשוט אני רוצה להיות נערה מתבגרת בגיל הטיפש-עשרה ליום אחד." רשמתי את שמי על הטופס. "אני מציעה לך גם לחשוב על זה בחיוב. לא יזיק לנו קצת מנוחה." אמרתי ונעמדתי על ידו אל מול הקיר.
הגוף שלי כל כך רצה להתקרב אליו ואל היד השרירית שלו אך ידעתי שלא יכולתי.
"איך אני מקיים את חלקי ביום הזה?" הוא שאל, מביט באופציות שיש.
"אתה יכול ללכת על בייסבול, רוגבי, סייף." הצבעתי על הדפים האלו. "שמעתי שאתה גם ממש טוב במשחק." עקצתי בחיוך.
"אלו דברים שלא יחזרו על עצמם." הוא אמר. "רוגבי נשמע נחמד. לפחות את תהיי המעודדת שלי." הוא הביט סביבו, וידא שאף אחד לא מסתכל והגניב לי נשיקה מהירה על השפתיים.
"זאין," לא יכולתי לכעוס על דבר שרציתי כל כך. "יש פה תנאי של חודש בקבוצה. אתה תצטרך להתחייב." הסברתי לו.
"אני בסדר עם זה. הייתי משחק הרבה רוגבי כשהייתי קטן." הוא אמר וכתב גם הוא את שמו. "עכשיו אנחנו זוג בנאלי שעושה דברים בנאלים." את החיוך לא הצלחנו להסתיר עד שראינו את בריג'ט מתקרבת אל הלוח. אוטומטית התרחקנו אחד מהשנייה. זה מה שחסר לנו- הפצת שמועות של בריג'ט. הוא מיד הסתכל עליה במבט מתעב.
האמת שבריג'ט באמת תפסה קצת מרחק בתקופה האחרונה.
"אני קוראת נכון? זה השם שלך מופיע כאן?" בריג'ט אמרה ותלשה מהקיר את הדף והשתדלה בצורה מזויפת לא לפרוץ בצחוק. "אם את שואלת אותי, אני מציעה לך לבחור חוג אחר. חבל שהמוניטין שלך רק יצנח, יותר ממה שהוא עכשיו." והנה במהירות הבזק היא חזרה לעצמה. כמה צפוי.
"ואתה? אתה לא מפסיק לאכזב אותי." היא אמרה והחליקה את ידה על גופו של זאין והלכה עם הרשימה בידה.
נשענתי על הקיר ונאנחתי. כעס אני כבר לא מרגישה כלפיה, כבר עברתי את זה.
אבל אני באמת לא מבינה למה היא נתפסת עליי?
"אני לא מצליחה להבין את הבחורה הזו."
"היא מקנאת בך. זה הכל." הוא הסביר בפשטות.
"למה אבל? מה יש לי שאין לה? היא מקובלת יותר ממני, היא נראית טוב, בנים רודפים אחריה, היא הקפטנית של הנבחרת של המעודדות, יש לה שפוטים! מה היא עוד רוצה?" השאלה הזו נשאלה מתוך ייאוש.
"יש לך משהו אחד שהיא לא מצליחה להשיג." הוא אמר. "אותי." הוא ניסה לרצות אותי קצת ולעודד אותי. הצליח בוודאות.
"ההרשמה לחוגים נסגרה. הבחינות לנבחרת המעודדות מתחילות מיד אחרי הצלצול." נשמע קולה של המורה לספורט בכרוז.
ברגע הזה, ליאן של לפני כמה ימים חזרה לרגע והאומץ שהיה לה נעלם.
כל כך רציתי לרוץ ולמחוק את השם שלי מהרשימה- אבל למזלי האגו גבר על החשש.
הלכתי לשירותים ובמהירות החלפתי לבגדים נוחים יותר מהבגדים שלבשתי ונכנסתי לאולם ספורט.
באולם ישבו לפחות 30 בנות. הן ישבו בחבורות על גבי הספסלים.
חלק מהבנות היו רציניות לחלוטין, עשו תרגילים והתמתחו. להתקבל לחוג הזה חשוב להן כמו שלי חשוב להצליח בלימודים.
חלק מהבנות פשוט ישבו וריכלו אחת עם השנייה על כל בת שנבחנה.
החלטתי לא למשוך תשומת לב מיותרת מהחבורה הענקית של בריג'ט והתיישבתי על אחד מושב בקצה האולם.
"ליאן! מה את עושה כאן?" קת'רין נעמדה מאחוריי.
"מה את עושה כאן?" צחקקתי כשראיתי אותה מולי. כמו שלי לא מתאים להיבחן לחוג הזה- לקת'רין עוד יותר לא מתאים.
אני והיא בעיקר משתדלות לשנוא את כל הבנות שנמצאות בחוג הזה.
"הפסדתי בהתערבות קטנה, לכן אני כאן." היא אמרה והתיישבה על ידי ביאוש. "לאיזה התערבות את הפסדת?" היא שאלה וטפחה על ירכי.
"האמת שאני כאן מרצוני החופשי." חייכתי.
"אני לא מאמינה. ליאן? האם זאת את?" היא טלטלה אותי עם כתפיי.
"התחשק לי לעשות דברים של נערה מתבגרת נורמטיבית." הסברתי את עצמי. היא הרימה גבה. "אפשר להתחרט אחר כך, הכל בסדר." משכתי את כתפיי.
"את מודעת לכך שבריג'ט היא הבוחנת? בעצם, את מודעת לזה שבריג'ט היא הקפטן של הנבחרת? את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה לעצמך?" היא צחקקה והצביעה על בריג'ט שבדיוק צעקה על אחת מהמעודדות שלא הדגימה כמו שצריך את התרגיל.
"כן.. נראה לי שכן. אל תלחיצי אותי יותר ממה שאני." אמרתי.
"ליאן ברנס." בריג'ט קראה בקול אטום ומשועמם.
"תחזיקי לי אצבעות." אמרתי וירדתי למטה אל רחבת המגרש.
"נו, תראי לנו מה את יודעת." היא אמרה "או שגם הפעם את תפרשי באמצע?" היא עקצה.
"האמת שלא. אני באתי מוכנה." חייכתי חיוך מתגרה. אני יודעת שזה לא פתיחה טובה במיוחד אבל אני לא אתן לבריג'ט את התענוג.
אחת המעודדות החלה להדגים כל מיני תרגילים שהייתי צריכה לחזור עליהם.
הודות לחוג התעמלות קרקע שהייתי בו בבית הספר באירלנד יכולתי לבצע את התרגילים ללא כל בעיה.
בריג'ט רתחה בתוכה כשראתה שאני מצליחה הכל. אני רק חייכתי.
זה כל מה שרציתי. להיות בחורה רגילה, שעושה דברים של בנות ובריג'ט וכל החברות שלה- שרק אלו יהיו הצרות שלי.

~נקודת מבט בריג'ט בראון~
"זהו, מספיק בחינות להיום. אני לא יכולה יותר." אמרתי וקמתי מהכיסא.
אני לא יכולה להמשיך יותר לבחון את כל הבנות המטופשות האלו כשהראש שלי מתבלגן מרוב מחשבות. אני רותחת מזעם.
כל מה שעשיתי עם זאין לא עזר בכלל. האיום שלי עם התמונה הלחיץ אותו קצת, לכמה שבועות אבל זה לא מספיק.
הוא מעז להיות איתה בפומבי ועוד יותר גרוע, ליאן מעזה להידחף לדברים שלי.
לא האמנתי שהיא הצליחה לעשות את כל התרגילים. המחשבה הזאת שהיא משיגה את כל הדברים שאני רוצה מוציאה אותי מדעתי. אני חייבת לעצור את זה ועכשיו.
זאין היה במגרש רוגבי והתאמן כדי להתקבל לנבחרת.
התיישבתי על החומה והבטתי בו משחק. הבגדים הלבנים האלו, שמבליטים את צבע העור השזוף שלו את השרירים. כל כך הייתי רוצה להוריד אותם מעליו.
"זאין," קראתי לו בשקט. הוא הרים את מבטו במהירות לשמוע מאיפה הקול.
ידעתי שזה יעבוד.
הוא סקר את כל הסביבה שלו עד שעיניו נעצרו עליי. נופפתי לו לשלום.
יכולתי לראות ממרחקים את גלגול העיניים שלו ואת השנאה שלו אליי.
הוא אמר כמה מילים לזה שעל ידו והתקרב אליי.
"מה את רוצה?" הוא שאל מתנשף. טיפות זיעה קרות נוטפות משיערו השחור.
"אתה לא זוכר את ההסכם הקטן שלנו בייב? אני לא זוכרת שביטלתי אותו."
"אני לא זוכר שזה מעניין אותי כבר." הוא אמר ושילב את ידיו.
"אתה רוצה להגיד לי שאין לך שום בעיה שאחשוף בפני כל בית הספר מה אתה באמת?" שאלתי לא מבינה. אני חייבת להעלות לי בראש תוכנית חלופית.
אין מצב שהבחור הזה לא יהיה שלי.
"אין ספק שהייתי מעדיף שלא, אבל עם תמורה כזו- אני מוכן להסתכן."הוא אמר ופנה ללכת.
"חבל שאתה כל כך עקשן. אתה מוציא ממני דברים שאני לא אוהבת." אמרתי.
שנינו נעצרנו כשראינו את ג'ייקוב מכיתה י"ב מתרסק על הברכיים במהלך המשחק.
נהייתה סביבו המולה גדולה מפני שהוא החל לדמם מהרגל.
ראיתי את זאין סוגר בחוזקה את אגרופיו. נראה שנאבק עם עצמו.
בינגו. זאת נקודת החולשה שלו. העקב אכילס. דם.
מצאתי את הפתרון לבעיה הקטנה שלי.
נעמדתי מאחוריו, השענתי את ידי וראשי על כתפיו הרחבות והבטתי יחד עם המבט הממוקד שלו בג'ייקוב.
"עד כמה אתה יודע לשלוט בתאווה שלך לדם זאין?" שאלתי וידי מטיילת במורד זרועו השרירית. אני מרגישה את כל השרירים שלו דרוכים. הוא מתאפק כל כך חזק לא להסתער על ג'ייקוב. "כלומר, אם נגיד, במקרה, בצורה פתאומית לחלוטין ליאן תיפצע? זה יכול להיות במסדרון, בכיתה, באימון של המעודדות בזמן משחק. אתה חושב שתצליח לשלוט בעצמך?" התגרתי בו. הנשימה שלו הפכה לכבדה ומהירה. לא רק זה שהוא התאפק לא להסתער על ג'ייקוב, הוא התאפק גם לא להסתער עליי.
הוא הסתובב במהירות, תפס את צווארי וחנק אותי תוך כדי שהוא מצמיד אותי לחומה. "אל תאיימי עליי." הוא אמר בשיניים חשוקות, מנסה להסתיר את עיניו הכהות ואת שיניו.
"אתה לא תהרוג אותי מול כולם נכון?" אמרתי בקול חנוק כשאני מחזיקה את ידו ומנסה להוציא אותה מצווארי.
הבטתי הצידה. ראיתי מרחוק את דמותה של ליאן שמתקרבת במהירות אל המגרש. זו ההזדמנות שלי. היא לא תסלח לו על הבגידה הזו.
"עכשיו אתה הולך לנשק אותי, בדיוק כמו שהיית רוצה לנשק את ליאן." לחשתי לאוזנו כשידי תופסת את ראשו. "אנחנו לא רוצים שיקרה לה משהו חלילה.. נכון?" חייכתי אל תוך אוזנו.
שוב, כל שריריו נדרכו ונאטמו. לא הותרתי לו שנייה אחת לערער והסתערתי על שפתיו.
יכולתי לדמיין לי את הפרצוף ההרוס של ליאן.
שימי לב ליאן- ניצחתי.

~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
כל הגוף שלי קפא במקום. פתחתי וסגרתי את העיניים שלי מספר פעמים כדי לוודא שאני רואה כמו שצריך.
אני מנסה לזוז מהמקום אבל אני לא מצליחה. הגוף שלי קפוא אל מול הסיטואציה.
אני לא מצליחה לעכל.
אני רואה את שניהם מולי- אפילו לא מנסים להסתתר.
כל הבוקר הוא מוכר לי קלישאות על כך שאין לה אותו.
אני רואה איך הוא כל כך קשה להשגה.
פשוט לא הצלחתי להאמין שהוא עושה לי את זה.
משהו בחלק האחורי של הראש שלי צועק בקול של נייל 'אמרתי לך!'
אני מנסה להשתיק את המחשבה הזו. לא ייתכן שאני עד כדי כך תמימה וטיפשה. הייתי צריכה להקשיב לו. כמו תמיד. תמיד הוא מרצה אותי, אני בוטחת בו ואז הוא מרסק אותי לחתיכות.
למה יש לו שליטה כל כך חזקה על החיים שלי? למה המבט שלו יכול להמיס אותי בכל פעם מחדש? לא משנה מה הוא יעשה?
למה אני לא מצליחה להסיר אותו מהמחשבות שלי?
למה תמיד מספיק שהוא רק יביט בי בעיניים האלו- העיניים שיכולות להמיס קרחונים בשביל שאני אפול לרגליו?
אני כל כך כועסת על עצמי שכשהוא נוגע בי אני מאבדת את הצפון.
במקום לכעוס עליו אני כועסת על עצמי. כועסת על התמימות, על זה שאני כל פעם נופלת בזה מחדש, שאני כל כך פתטית.
את הדמעות כבר לא הצלחתי לעצור. הן עמדו בשער- רק חיכו להוראה הסופית לצאת.
ברגע אחד השתחררתי מהכפייה של הראש שלי ללא לזוז והתחלתי לרוץ. לרוץ בלי סוף. לרוץ היישר הביתה.
כל מה שאני רוצה כרגע זה לדבר עם נייל.
כנראה שלחיות חיים רגילים ונטולי דרמות זה לא משהו שיקרה לי אי פעם.