Dark Blood #פרק 4 – אומנות ריאליסטית.

~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
הלכתי במסדרונות בית הספר כשריי לידיי והוא מכריח אותי לגלות לו מה אני מתכננת ללבוש למסיבה.
השמלה לא מיוחדת מדיי וגם לא היה לי אכפת כל כך להגיד לו, אבל זה היה משעשע מספיק לראות אותו מתחנן כדי לקבל פיסת מידע כדי שלא אגלה לו.
הוא התנהג כמו ילד בחנות שרוצה ממש את הממתק הזה עכשיו.
כל בית ספר מדבר על המסיבה היום. הפכו את זה לאירוע של ממש.
באירלנד מעולם לא הייתה לנו מסיבת סיום של הסמסטר או מסיבה כלשהי שהתלמידים מארגנים.
בכל אופן, הסמסטר שלי רק התחיל לו.
"ליאן, מה אני מבקש ממך? בבקשה תגלי לי מה קנית!" הקול שלו כמעט מעורר רחמים "אני מתחנן!" הוא תפס בידי, עצר אותי וסובב אותי אליו.
דיי אהבתי את משחק התפקידים הזה.
אני קשוחה ומסתורית והוא ילדותי ומתחנן.
"ריי, אמרתי לך בפעם האלף, אתה תראה מחר בערב." אמרתי. את החיוך שעל פניי לא הצלחתי להסתיר.
הרגשתי מלכה כשהייתי בסביבה של ריי.
בריג'ט לא התקרבה אליי, אף אחד לא צחק עליי, לא קראו לי עוד ילדת הקמח. הייתי אחת מן המניין.
האמת שריי פשוט גרם לי להרגיש ככה.
המחמאות המתונות שלו, הדיבור שלו, המגע שלו, הביטחון שהוא השרה לי.
כשדיברנו הוא נתן לי את התחושה כאילו אני האדם היחיד בחדר.
לא הרגשתי את התחושות האלו מעולם.
"ואם אני לא יכול להתאפק? אני אומר לך, אני אגיע אלייך הביתה ואני אחפש!" הוא ניסה להישמע מאיים, אך ללא כל הצלחה.
"זה איום?" צחקקתי בפשטות ומשכתי בכתפי.
"יודעת מה? אני גם לא מספר לך." הוא אמר והוציא לשון בחיוך מנצח.
"בסדר גמור." אמרתי ומשכתי בכתפיי.
הרגשתי רטט בכיס החצאית שלי. קיבלתי הודעת טקסט. זה היה מאמא.
היא ביקשה ממני להגיד לאשטון שהיא בדרך אליו ושיענה לה.
תמיד אני המזכירה של השניים האלו.
"ריי, אתה חייב לראות את זה!" כמה מהחברים של ריי קראו לו. ראיתי בקצה המסדרון את אשטון מכניס דברים אל הארונית שלו.
הוא הביט בי לאישור. "אני הולכת לאשטון," הודעתי לו והתקדמתי אל אשטון.
"למה אתה לא זמין כבר למעלה מארבע שעות?"
"הוא כבה לי." הוא הסביר.
"עוד חמש דקות אמא מגיעה לקחת אותך. יש לך רופא," הזכרתי לו.
"שכחתי מזה לגמרי. אין לי כוח." הוא נאנח בייאוש וטרק את דלת הברזל של הארונית שלו.
"יש סיכוי בבקשה שתוכל להקפיץ אותי ואת נייל למסיבה של כיתות י"א? הרכב שלו במוסך." אם היה צריך- הייתי גם כורעת ברך כדי להתחנן.
ככה זה עובד עם אשטון. הוא אוהב להרגיש עליונות.
"ליאן? ליאן לי ברנס? את? מסיבה? יש לך חום?" הוא התאפק לא לצחוק. גלגלתי את עיניי. כשהבין שלא צחקתי יחד איתו הוא הפסיק. "שיהיה בדיוק בזמן אצלנו. אם לא אני דוחף אותו בתא מטען לכל הנסיעה."
צחקקתי והלכתי לכיוון כיתת אומנות לקראת השיעור הבא.
בדרך כלל אני אוהבת להגיע לפני הזמן כדי לתפוס מקום טוב לשבת בו בשיעור. הפעם לא כל כך יצא לי, אבל למזלי עדיין נותרו מקומות פנויים.
כשהלכתי למקומי עברתי דרך הבחור עם הקעקועים שעזר לי להגיע לכיתה.
עברו ימים והוא עדיין שידר לי פחד וקרירות.
הוא אפילו לא הסתכל לכיווני. לא שציפיתי יותר מדיי, אבל אנחנו לומדים באותה כיתה. מדרכי הנימוס להגיד שלום, לחייך, אפילו להנהן לכיוון, אבל כלום ושום דבר. כנראה שרק אצלי קיימים הנימוסים האלו.
הוא דחף את ראשו אל המחברת.
התיישבתי על יד השולחן הפנוי שהיה באלכסון אליו והנחתי את דבריי על השולחן.
הכיתה החלה להתמלא, אבל עדיין נותר מקום אחד פנוי על ידי ועל ידו.
נכנסה לכיתה מישהי בעלת שיער חום בגובה בינוני. היא הייתה גבוהה ורזה.
היא הביטה בי, ואז בו מתלבטת על יד מי לשבת.
היה לי ברור ליד מי היא תבחר לשבת. בנות אוהבות בחורים כמוהו מסיבה לא ברור. לא המשכתי להסתכל עליה כדי לא ליצור מצב מביך כשהיא לא תבחר לשבת על ידי.
אך למרבה הפלא היא התקרבה אליי.
"אפשר לשבת לידך?" היא שאלה עם חיוך קטן מובך.
"אממ..כן, בטח." הייתי מופתעת. פיניתי את התיק שלי מהכיסא שהיה על ידי.
"אני ניקול," היא אמרה בחיוך.
"ליאן." השבתי חיוך.
"כן, אני יודעת. תחנת הקמח." היא אמרה וחייכה במבוכה. החלטתי לא להתרגש מהעובדה שיש לי כבר כינוי שמופץ ברחבי בית הספר. הדרך שאמרה את הכינוי שלי לא הרגיש מתוך רצון להעליב אותי, אלא מתוך תמימות מיוחדת. "באת מאירלנד?"
"כן, איך ידעת?" שאלתי מופתעת.
"יש לך קצת מבטא,"
מוזר. נולדתי באנגליה וגדלתי בה.
מוזר שהמבטא האירי השפיע עליי בזמן היחסית קצר הזה שגרתי שם.
המורה שנכנס קטע את שיחתנו. הוא היה גבוה, שיער זהוב, עצמות לחיים שיכולות לחתוך נייר וקצת זיפים. הוא נאה. נאה ביותר.
הנוכחות שלו בחדר יצרה אווירה של מתח מיני.
אני חושבת שאף אחד לא ציפה שהמורה לאומנות יהיה כל כך יפה.
הוא לקח את הגיר וכתב את שמו על הלוח הירוק.
'מר. טרנר'
כל כך הרבה שמועות רצו סביבו.
היה שהוא גרוש, אלמן, רווק. רוב הבנים טענו שהוא הומו.
הם אמרו את זה נטו כדי לסמן טריטוריה. שחלילה המורה החתיך לא ייקח להן את הבחורות למסיבת סיום הסמסטר.
טיפת הגיון אין להם בראש.
כל הבנות בהו בו. אני מאמינה שהן פנטזו על ההזדמנות לדבר איתו או לגעת בו. הרגיש כאילו הוא מודע לכך שהבנות מעריצות אותו עוד לפני שפתח את הפה שלו.
אין ספק שזה הולך להיות השיעור האהוב עליהם.
אני לא אומרת שהוא לא יפה. הוא בהחלט יפה.
אבל אני מצליחה לסגור את הפה ולא להזיל ריר על המחברת.
"מצטער על האיחור, צהריים טובים. קוראים לי נואל טרנר ואני אחליף את אוליביה בעקבות תאונת הדרכים המצערת שקרתה לה." ברגע שהוא פתח את פיו הוא רק הוסיף סיבה לבנות הכיתה להשתגע במקום.
הקול שלו היה מחוספס ועמוק. הקול שלו היה כמו אגם שהן רק מתות לקפוץ לתוכו. המבטא הבריטי-סקוטי הכבד שלו לא תרם לסיפור.
ניקול העבירה לי דף והיה כתוב בו;
'ההוא שמאחורייך, נועץ בך עיניים.'
הסתובבתי קצת כדי לראות על מה היא מדברת והוא מיד העביר את מבטו אל מר טרנר.
'את סתם הוזה.' כתבתי לה בחזרה.
היא משכה בכתפיה וחזרה להסתכל לכיוון הלוח.
"הבנתי מאוליביה שבשיעור הקודם עסקתם בריאליזם. היא נתנה לכם מטלה לצייר ציור ריאליסטי. מי רוצה להציג את העבודה שלו ראשון?" כולם הצביעו. יותר נכון, כולן הצביעו.
רק אני לא הצבעתי כי עוד לא למדנו על ריאליזם בבית הספר הקודם שלי.
"ליאן. תרצי להראות לנו?" הוא שאל אותי מבין כל האצבעות שהורמו.
האם יש מעליי שלט שכתוב עליו 'תבחר בי בבקשה'?
אומנם אומנות זה הצד החזק ביותר שלי, אבל לא רציתי לשתף עם הכיתה את האומנות שלי, בייחוד כשאני בטוחה שבריג'ט שנמצאת בכיתה תהפוך כל דבר לבדיחה מהלכת.
הוא הרים את רגלו על הכיסא, נשען על הרגל והביט בי במבט מלא סבלנות.
"אממ.." התחלתי לגמגם. כל הכיתה חיכתה בשקט. הרגשתי את הלחיים שלי בוערות.
למזלי היו לי כמה ציורים שציירתי והם נמצאים בקלסר שלי. פתחתי את הקלסר והוצאתי את אחד מהציורים שלי. "אומנם לא עשיתי את הציור כאן, אבל מהמעט שאני יודעת זה יכול להיקרא כציור ריאליסטי."
"הציור הוא בהשראת סרט שראיתי שעוסק ברעב שהיה באירלנד במאה ה-18 אם אני זוכרת נכון."
"במאה ה-19." הבחור מהמסדרון אמר. הופתעתי שיש לו מושג בעניין. הוא אפילו לא הרים את מבטו מן המחברת.
"האמת שאני דווקא זוכרת שזה התחיל בין השנים 1746 ל-" אמרתי אך הוא קטע אותי.
"מאה שנה קדימה. בוודאות." הוא התעקש. הייתי כל כך מופתעת.
לא ציפיתי ממנו שידע על זה. אני מאמינה שגם רוב הכיתה הייתה בהלם.
"אוקיי. אז אפשר לראות בציור אישה שאוחזת בילדיה בזמן הרעב, כשלצידה תפוחי האדמה המקולקלים."
"עם מה השתמשת כדי לצייר את זה?" הוא שאל וקירב אליו את הציור.
" עיפרון B4 ופחם." השבתי.
"אני רואה שאירלנד וההיסטוריה שלה זה נושא שמעסיק אותך." הוא אמר. זה היה מדויק. איך הוא הבין את זה מציור אחד ופשוט?
"אני באה מאירלנד. אני מאוד אוהבת את המדינה הזו." גירדתי בעורפי במבוכה.
"כלומר, ראיתי עבודות קודמות שלך. רובן עוסקות באירלנד ובאירועים היסטוריים שלה. זה הראה לי עד כמה את מתעניינת בה. זה לא נפוץ אצל נערים בני גילך. אני מאוד מעריך את זה." יכולתי לראות את העיניים של בנות הכיתה נתלשות מהמקום אחרי המילים 'אני מאוד מעריך את זה.'
הוא סימן לי לחזור למקומי. התיישבתי בחזרה וניקול חייכה אליי.
"ובכן, מי רוצה להציג עכשיו?" המורה שאל. נער מקצה הכיתה הצביע בהססנות.
"קדימה, בוא." הוא אמר. הוא הידק את משקפיו והלך לשם. "מה ציירת לנו?"
"אני ציירתי קרב בין אנשי זאב לערפדים." הוא מלמל והציג את הציור שלו.
הצחקוקים מיהרו להגיע. הבחור הזה גמור.
"המורה ביקש ציור ריאליסטי." נער אחד אמר והדגיש את המילה ריאליסטי.
"אתה צוחק עליי נכון? אתה לא באמת חושב שהיצורים האלו קיימים?" הבחור המקועקע מהמסדרון שאל כשהוא פולט גיחוך קל לאוויר.
"אני במקומך לא הייתי מזלזל בקיומם." הוא אמר כשלחייו הופכות במהרה לגוון אדמדם. "הם יכולים לחיות כאן בינינו."
"אתה באמת חושב שיש יצורים כאלו ששותים דם מאנשים והופכים לזאבים באמצע ירח מלא? אתה חייב להפסיק לראות סרטים אחי." הוא אמר.
"חברים, אני מצטער. הוא חשף אותי. אני ערפד." נער אחר התלוצץ.
"המיתולוגיה הוכיחה את עצמה במהלך השנים. יש עדויות לקיום של הערפדים." הוא אמר ברעד. הוא נזהר בכל מילה שהוא מוציא מפיו.
"תשמע, אתה הוזה." הבחור מהמסדרון קבע.
המורה התערב כשהרגיש שיורדים עליו יותר מדיי.
"תשמע. הציור שלך מרשים ביותר. גם אם ערפדים ואנשי זאב קיימים, אין ספק שהוא לא עונה על ההגדרה של ריאליסטי." מר טרנר אמר והצלצול הגיע.