Dark Blood #פרק 7 – הצעד הבא.

~נקודת מבט זאין (ג'וואד) מאליק~
היום שאני עובר כרגע, שונה לחלוטין מכל הימים שידעתי.
אני הולך ברחבי בית הספר, מביט סביבי ופתאום כל הדברים שאני רואה, כל האנשים שאני רואה, כל הרצון להיות חלק טבעי מזה, כל הרצון להיות אנושי, להכחיש את מה שאני, נראה כל כך מגוחך ותלוש מהמציאות.
אני מרגיש חלל שחור וכבד בבית החזה שלי. תחושת ריקנות קשה ממלאת אותי.
המחשבה על החיסרון של ריי בחלל הזה גורמים לי לכאב הנפשי להפוך לפיזי.
כל השאיפות שלי, כל המחשבות על חיים שגרתיים מתנפצים להם בן רגע כשריי לא נוכח כאן לידי.
אני מרגיש איך כל האידיאלים שלי נמסים במהירות מסביב לרגליי ואיך כל התאוות והתשוקות הבלתי נשלטות שלי מתחילות לכבול את הידיים שלי.
ריי היה היחידי שהאמין שאנחנו מסוגלים לשנות את החיים שלנו, לשבור ולצאת כנגד חוקי הטבע. הוא זה שדחף אותי להסתער על המטרה כשהייתי אבוד כל כך ובזמן שהשאר עשו מאיתנו צחוק. הם בטוחים שזו מלחמה אבודה וחסרת כל סיכוי.
כל כך רצינו לעזוב את העולם החשוך הזה ששקענו בתוכו, החיים בצללים, החיים חסרי המצפון, רודפי ההנאות.
זו הסיבה שלשמה התחלנו ללמוד בבית הספר, מתוך המחשבה שלהיטמע בחברה של אנושיים תגרום לכל דרך החיים שלנו לדעוך ובכך נוכל לנטוש את ההרגלים שלנו ולפתוח דף חדש בחיינו וככה הצרות הקודמות שלנו יהפכו לצרות, לדאגות, שמחות, הנאות של אנושיים.
אני משחזר את האירועים שקרו. אני רואה אותי נועץ את הקרש בגבו של ריי, הדם שלו ניתז על בגדיי ופניי.
אני משחזר את המבט על עורו המתקשה והמחוויר וצופה בו נושם את נשימתו האחרונה בעולם לפני שהוא צונח על הרצפה ללא רוח חיים.
שלולית הדם שלו מתמלאת במהירות סביב גופתו.
בדמיון אני מרים את מבטי ורואה את ליאן עומדת למולי, קפואה.
הפרצוף שלי מתעוות בכעס על המחשבה שהגעתי למצב הזה בגללה.
אני הרגתי את החבר הכי טוב שלי בשבילה.
בשביל הילדה המפונקת, ההזויה הזו שאני בכלל לא מכיר.
אני רואה אותה הולכת במסדרון לבדה והיא כולה מנותקת. היא נראית כמרחפת באוויר, מלאה במחשבות.
הזוי איך לאף אחד אין מושג מה קורה לה מלבדי.
לפעמים עדיף לדעת מה קרה לפרטי פרטים מאשר להימחק.
התחושה הנוראית הזו שיש לך חללים ריקים ושחורים בזיכרון יכולים להביא לשיגעון.
אני מסתכל עליה ומייחל שמישהו יוכל לתת לי דו"ח מדויק ובו מפורט למה לעזאזל עשיתי את זה.
ועכשיו המבטים שלי מתחלפים למבטים מרחמים כלפיה.
כל מה שהיא זוכרת זה את המסיבה, שריי הכריח אותה לעשות דברים שהיא לא רצתה והטעות הנוראית היא שלא השכחתי ממנה את זה שאני הוא זה שהרג אותו.
המבטים שלנו נפגשים ואני מרגיש שהיא נרתעת.
ליאן יכולה להיות הסיכון הכי גדול שלי. כרגע היא עוד מעכלת את מה שקרה לה והתמונות לא בהירות במיוחד. היא בסוג של טרנס.
ברגע שהיא תתעורר מזה והזיכרונות יתבהרו והחללים הריקים יהפכו לזיכרון אחד היא תהיה בעיה עבורי.
המחשבה למחוק לה שוב את הזיכרון כל הזמן מרצדת במוחי אבל משהו בי לא נותן לי לעשות את זה. נותרו לה עוד פעמיים עד שהיא תאבד את הזיכרון שלה לחלוטין ואני לא מוכן לנצל את זה על הסיפור הזה. אני לא יכול להיות זה שנושא בהשלכות של זה.
להיות אדם שנמחק לו הזיכרון זה כמו להיות מת מהלך. עדיף שאהרוג אותה מאשר שאמחק לה שוב את הזיכרון.
אני ממשיך לחפש את נייל במסדרונות המלאים.
אם ליאן מהווה בעיה בשבילי, נייל הוא צרה גמורה.
הוא היחידי בכל בית הספר שיודע מה אני ומה ריי. הוא גילה את זה רק כשהגענו ומסיבה לא ברורה לא מנעתי ממנו להמשיך לדעת את זה.
נייל הפך להיות צרה עבורי מפני שהוא יודע בדיוק מה קרה והוא משתמש בידע שלו על מנת לסחוט אותי.
הוא מוכן לעשות הכול, להפוך עולמות ולהסתכן בשביל הבחורה הזאת.
מצד אחד אני מגחך בראשי מהמחשבה כמה פתטי הוא יכול להיות שהוא מאוהב עד מעל הראש בבחורה הזאת ושאין לה טיפת מושג.
אני זוכר עוד כשהיינו חברים היינו מדברים עליה כל כך הרבה ותמיד דחפתי אותו להגיד לה מה הוא מרגיש אבל הוא נסוג כל פעם לאחור במחשבה שהוא לא מוכן לסכן את הקשר שלהם בגלל הרגשות שלו.
מצד שני אני מעריך אותו על זה.
בדרך אני נתקל בחבורה שלנו שמביטים בי במבטים לא ברורים.
התירוץ שמצאתי להיעלמות של ריי זה שהמצב בבית שלו הסתבך והוא נאלץ לעבור לגור עם סבתא שלו בצרפת ושלא ינסו ליצור איתו קשר בתקופה הקרובה.
אמנם זה תירוץ דיי הגיוני אבל הם טיפשים מספיק כדי לא לחקור את זה לעומק.
אחרי דקות ארוכות של חיפוש, אני רואה אותו מדבר עם חברים שלו מנבחרת הרוגבי על יד חדר האוכל.
נעלתי את מבטי עליו מאחוריהם, מחכה שהוא ישים לב אליי ויגיע.
לקח לו כמה שניות לקלוט אותי ולהתרחק מהם.
"מה?" הוא מביט בי במבט מתעב.
המבט הזה לעולם לא יסגיר שאני והוא היינו חברים טובים כשרק הגעתי הנה.
"מתברר שאני צריך להבהיר לך שוב את זה שאין מצב בעולם שאתה מאיים עליי שוב." הבטתי היישר בעיניו, דואג להבהיר את האיום שלי. "אני יכול לגמור אותך מבלי למצמץ. אני ברור?" חיכיתי לתגובתו.
"אז גרמת לה לשכוח?" הוא שאל, מתעלם מהאיום שלי.
"כן. בערך."
"מה זאת אומרת בערך? מה אמרת לה?" הוא שאל מבולבל.
"את מה שאמרת לי, השכחתי ממנה את מה שקרה."
"אז איפה מגיע החלק של הבערך?"
"כשבאתי להשכיח ממנה את החלק שבו אני הוא זה שהרג את ריי, אבא שלה פתאום יצא החוצה. הייתי חייב להסתלק משם."
הוא פער זוג עיניים והביט בי המום.
"אתה צוחק עליי נכון?" הוא ממצמץ כמה פעמים כדי לוודא שהוא לא שמע את מה ששמע. "אז עכשיו היא לא יודעת שאתה ערפד אבל היא יודעת שאתה רוצח. מדהים!" הוא תפס את ראשו ומשך בשערותיו.
"מה אתה מעדיף? שאבא שלה היה רואה אותי מהפנט אותה?" שאלתי "אתה יודע שאני יכול למחוק אותה שוב. יש לזה השלכ-"
"השלכות. לעזאזל, אני יודע." הוא פלט אנחת ייאוש. "עזוב. עשית מספיק נזק עד עכשיו. לפחות היא תפחד ממך וככה גם תתרחק ממך."
"זהו, שעל זה בדיוק רציתי לדבר איתך," אמרתי. "חשבתי על דרך שבה לא נצטרך למחוק לה את הזיכרון, אבל מצד שני היא לא תספר לכל מי שתראה מה אני."
"נו," המבט שלו מהוסס, כאילו עומד לשמוע משהו שלא ימצא חן בעיניו. זה נכון.
"אני רוצה שתסדר לי פגישה אחת איתה. ככה אני ארגי-"
"אין שום סיכוי." לא לקח לו יותר משנייה למחות בכל תוקף את ההצעה שלי." אין מצב. עד ליאן. אתה יודע את זה." הוא שילב את ידיו בהסתייגות.
"אני לא אעשה לה כלום. רק להרגיע את מה שהיא חושבת עליי." הסברתי. "אני בצד שלך בעניין הזה. אני רק צריך שאתה זה שתגיד לה על זה. איתי היא לא תהיה מוכנה לדבר."
"ובצדק!" הוא החל לכעוס. "אתה בצד שלי נראה לך? איזה אינטרס יש לך להיות בצד שלי? אתה בכלל לא מכיר אותה. אין לך טיפת מושג מי היא! היא בקושי עברה שבוע כאן ותראה מה קרה לה מהרגע שהיא פגשה אותך. אין מצב שאני מכניס אותה עוד צעד אחד קטן לתוך הטירוף שאתה מביא איתך." הוא הלך מבלי להקשיב לי עוד.
אין בעיה.
אתה לא תהיה זה שיעזור לי?
אני אשיג את זה לבד, כמו שאני משיג כל דבר שאני רק רוצה.

~נקודת מבט כללית~
"לי!" נייל קרא לליאן בזמן שהיא וניקול הלכו לכיוון חדר האוכל.
אחרי השיחה שהייתה לו עם זאין הוא הרגיש שהוא חייב להיות כמה שיותר ליד ליאן ולדאוג לה.
הוא הביט ארוכות בניקול, רומז לה שהוא מעוניין להישאר לבד עם ליאן באמצעות עיניו בלבד.
"אני אפגוש אותך בשיעור." לא לקח לה זמן רב לקלוט את המבטים שלו והיא נכנסה פנימה.
"איך את ליאן? אחרי כל מה שקרה?" קולו מתרכך והוא שואל את השאלה בשקט כשהוא לוקח מגש עבורו ועבורה.
הוא בודק ברגעים אלו אם מה שזאין אמר לו נכון ושהיא באמת שכחה מרוב הדברים.
"אני מרגישה מוזר האמת." היא אמרה וגירדה בעורפה. "יש לי תחושה מוזרה בפנים, הזיכרון שלי מאוד מקוטע ולא רציף." היא הביטה בנייל במבט מבולבל, כאילו בו נמצאות התשובות.
"זה מה שקורה אחרי ששותים בפעם הראשונה." הוא שלף תירוץ מהיר. המחשבה שהוא נאלץ לשקר לה כדי להגן עליה עושה לו רע בכל האיברים.
מפני שזו באמת הפעם הראשונה שהיא חושבת שהיא שתתה, היא קיבלה את זה כתירוץ סביר לאוזן.
"מה איתך? איך הגב שלך?" היא שאלה בהנחה שלהתרסק על ערימת קרשים זה לא פשוט לאף אחד.
"אני לא משותק, זה מה שחשוב כרגע." הוא גיחך. "עכשיו בנושא אחר, את יודעת מה יש עכשיו?" תוך שניות התמלא באנרגיות מהמחשבה על זה.
"מה יש?" היא לא הצליחה להתמלא גם באנרגיות שמילאו אותו.
הוא דחף אליה מודעה שתלש מהלוח.
זה היה דף הרשמה לאודישנים למחזה השנתי של בית הספר.
"אין מצב." ליאן שללה בתוקף עוד לפני שנתנה לנייל להסביר את כוונתו ודחפה לו את הדף חזרה.
לא רק שליאן לא אוהבת את הדברים האלו, נייל יודע שיש לה פחד קהל מטורף.
"אני יודע שאת לא אוהבת את הדברים האלו. זה אני שרוצה להיבחן."
היא הרימה גבה בפליאה וסקרה אותו. "אתה?" נפלט ממנה צחוק חנוק.
המבט שלו בה היה מופתע ומעט נעלב. היא הרגישה צורך להסביר את עצמה במהירות. "ממה שאני זוכרת אתה לא השחקן הכי טוב שיש." היא ניסתה להסתיר את הצחוק שלה כשנזכרה במחזה האחרון שנייל לקח בו תפקיד משמעותי. הוא גמגם בלי הפסקה וכמעט הקיא על הבמה.
"נו באמת, השתפרתי מגיל עשר." הוא רטן וגלגל את עיניו. "בכל אופן, אני רק צריך שתעזרי לי להתכונן. תלמידים שמשתתפים במחזה מגדילים את הסיכויים שלהם לקבל בונוס בציון השנתי ואלוקים, כמה שאני צריך את זה." נייל ידע שליאן טובה בכל הקשור למשחק והציונים שלו לא האירו לו פנים לאחרונה. היא היה צריך לנצל את ההזדמנות הזו וללכת על בטוח.
"על מה המחזה?" היא שאלה מתבוננת שוב בדף שהביא לה, הפעם יותר פתוחה לשמוע על זה.
"צלילי המוזיקה." הוא אמר. הוא ידע שלשמוע את שם המחזה ימנע ממנה לסרב. "האודישנים בעוד יומיים. נזכרתי קצת באיחור. אנחנו צריכים להיכנס לזה חזק. אין מצב שאני לא מקבל את התפקיד של קפטן פון טראפ."
"אוקיי, בסדר. אעזור לך." היא אמרה בחיוך.
בינתיים, זאין יושב לו בחדר האוכל כשגבו מופנה אליהם.
הוא מקשיב לכל מילה שנאמרה על ידם.
הוא קם במהירות והלך לרשום את שמו בדף הרשמה לאודישנים.
הוא כבר תכנן את הצעד הבא שלו בדרך לדבר עם ליאן.