Confident- פרק 2 (עולם דרך עיניים אדומות) ❤️

פרק 2-

״אז מה פשוט בעלת על דעתך לה..״ קטעתי את דבריו. ״לטבוע? כן.״ ״את סתומה״ חתם בשפתיו. ״ישלך דרך למות בדרך פחות כואבת?״ שאלתי מגחכת ״גם שאת במצוקה את צינית בחיי שאין דברים כמוך. ובכל מקרה אחרי כמה דקות היית מאבדת חמצן והוא היה עולה לך למוח, והיית נחנקת שזה די לא נעים. וכן עם שחכתי לציין את לא יודעת לשחות מה שעושה את המוות איטי וכואב. ולא תוכלי לבחור אחרת, כי נחשי מה? את לא יודעת לשחות!״ גיחך באכזבה. ״ אתה חופר דילן. באמת שאני לא יודעת מה הסיפור״ עניתי אדישה מתמיד. ״באמת? שום סיבה בעולם לא שווה מוות של אדם. מה חסר לך בחיים?״ צעק. ״אהבה של הורים דילן, לך יש אתזה אז אותי אל תשפוט. כי גם ככה לא תבין.״ נשענתי על החלום תוחבת אוזניות אל אוזני ומתנתקת מהעולם. מתנתקת מדילן. אהבה של הורים זה משהו שכולם זקוקים לו. ואני לא מתארת את החיים של דילן בלי הפינוקים של אמא שלו או היחס של אביו. אני לא מתארת איך הוא יהיה בלי הדייג שאביו לוקח אותו אליו כל 20 לחודש. או את הפיקניק המישפחתי שמתקיים כל שנה ב12 לפברואר. או אל בית החוץ בקיץ. תמיד קינאתי בדילן שברגע שכף רגלו תדרוך בבית בשולחן תיהיה ארוחה חמה שמחכה רק לו. אבא שמחכה בקוצר רוח שדילן יבוא הביתה והם יצפו בקבוצת הכדורגל האהובה עליהם. שאני נכנסת אל ביתי מה שמחכה לי על השולחן זהו פתק ובכל פתק רשום אותו משפט עלוב וקר. "אוכל קפוא במקפיא, תחממי אותו.״ אבל אפשר להבין את הורי. הם אנשים חשובים ונחשבים מי אני שתהרוס להם עבודה של שנים? כלום, אויר. "אמילי? אמלי!״ דילן דקר את מותני מסמן לי שהגענו. כרגיל פניה של אמנדה, אימו של דילן הביטה לחלון חייכה ונעלמה. כנראה רצה לפתוח את דלת הכניסה. עוד לפני שדילן נקש בדלת היא נפתחה. ודמות חמה ואהובה חייכה אלינו. ״היי אמא״ דילן נישק את לחיה ונכנס אל תוך הבית. ״היי אמנדה״ חייכתי וחיבקתי אותה. ״ילדים האוכל על השולחן״ אמנדה תמיד נהגה לקרוא לנו ילדים,לומרות שאנחנו לא אבל העיניין שזה בכלל לא הפריע לי. עם מישהו אחר יגיד אתזה אני לא אקבל אתזה ברוח טובה, אבל האופן שאמנדה אמרה אתזה זה לא נשמע רע. זה פשוט נשמע כאילו כל החיים עוד לפנינו. אהבתי אותה היא הייתה אישה ביתית מאוד לעומת אימי. הבית של דילן הוא ברחוב שלי, למעשה הוא שתי בתים אחרי. וכך גם הכרנו למעשה. זה היה שהייתי בת 8. שעברנו לארץ אחרת שהודיעו לאבי שמעברים את משרדו מאנגליה לקליפורניה. המעבר היה קשה. בתור ילדה בת שמונה ביישנית הייתי חסרת ביטחון שמגיע באמצע השנה. ביום הראשון ללימודים הכריחו אותי לקום לומרות שאני לא אשקר שיום לפני בארוחת הערב המשפחתית רציתי להחנק מעגבניית שרי קטנה. פתטי. חיכיתי בתחנה שהאוטובוס יגיע. גשם מבול סופות המשיכו מהלילה וכרגיל הורי לא היו בבית בשביל לפתוח לי ולהשאר בבית. בתחנה איתי היו שתי ילדים. שניהם היו בנים, אחד גדול אני משערת שהוא היה בן 16-17 והשני בגודל של צימוק משתעל ללא הפסקה ובידו פלאפון. לא עברו כמה דקות ואישה בעלת תלתלים מושלמים ובגדים מכובדים באה לעבר הילד חיבקה אותו והכניסה אותו לרכב. כלכך רציתי להיות הוא באותו רגע שזה כאב. האישה פנתה לעבר צד השני של המכונית כדי להתיישב במושב הנהג ולפתע עיניה נעצרו על פני. היא הביטה כמה דקות ואז ניגשה אליי. ״מתוקה את מחכה להוריך?״ שאלה בחמימות. קולה היה עדין ורך כלכך. הנהנתי בראשי לשלילה. ״אז למי את מחכה?״ שאלה במבט מודאג. ״לאוטובוס של בית הספר״ פלטתי מתוך שכבות המעיל. ״מתוקה, הלימודים התבטלו עקב הסערה״ חייכה מלטפת את ראשי. ״ההורים שלי לא היו עד הלילה״ השפלתי מבט מפוחדת. בראשי הרצתי סיפור עצוב על ילדה שהאישה עוזבת אותה מסיעה את בנה הביתה ומכינה לו שוקו חם ומכסה אותו בשמיכות נוחות וחמימות. וילדה הקטנה נשארת קופאת מקור ומתה. פאניקה של ילדה בת שמונה. אך במקום זה, האישה שהתגלה שמה כאמנדה לקחתי אותי לביתה עם בנה, דילן. חיממה לנו שוקו ונתנה שקית מרשמלו צבעוני וכיסתה אותנו ואז הלכה לעבודתה. דילן ואני צחקנו ודיברנו על הכול ומאותו יום דילן בראון ואני הפכנו להיות החברים הכי טובים. להורי אין בדיוק את ההזדמנות לזה אבי הוא אחד המנכ״לים החשובים ביותר של הנשיא. והוא מחויב להיות בכל פגישה של הנשיא. הוא טס הרבה. אמי היא מהנדסת בין לאומית. זאת אומרת שהיא גם מהנדסת מקומות ציבוריים לארצות אחרות.
*
אחרי שאכלנו עלינו לחדר של דילן והוא כרגיל התיישב מול המחשב. נשכבתי על המיטה מביטה לתיקרה הלבנה וחושבת.
״דיל?״
״הא?״
״הוא הזמין אותי למסיבה שהוא מארגן״ אמרתי. הוא הסיט את מבטו מהמחשב והביט בי כאילו הוא מצפה שאני המשיך. ״ומ..מה את חושבת עלזה?״ גימגם. ״עם להיות כנה, אני לא ממש יודעת…״ אמרתי. ״את רוצה ללכת? ישלך תוכניות אחרות?״ שאל תוקע מבטים מצליבים בעיניי. ״לא האמת שאין שום מסיבה בסוף השבוע הזה. אבל אני לא רוצה לבד דיל. אני מפחדת.״ אמרתי. ״אני הבוא איתך אמילי , את יודעת אתזה.״ אמר ״טוב אני צריכה לישון עלזה אני אחשוב עם מתאים לי ללכת למסיבה של בחור שהכרתי לפני שעתיים. אמנדה שמה את בגדיי למייבש והם היו יבשים לגמרי לבשתי אותם. והלכתי לכיוון הבית. התקלחתי והחלפתי לפיג׳מה של הלו קיטי ורודה. ניסיתי לשכב לישון אבל כל היום ההזוי הזה מריץ את עצמו מחדש בראשי ולא עוזב אותי במנוחה… תמיד שהרגשתי בודדה הייתי יוצאת מהחלון של החדר ועולה לגג. היה אפשר לראות את הים. ואפילו את הרחוב שלי, ועוד כמה אחריו את האמת. ניגשתי לכיוון החלון ויצאתי דרכו מתיישבת על הגג. תמיד שמחשבות רדפו אותי הייתי מתיישבת כאן ונרגעת. כל רחוב וולפרד שקט וחתול לא עבר בו. בצדק 3 לפנות בוקר. לפתע נער עם כובע גרב שהתאימה לו בצורה מושלמת עבר מעבר לביתי. הוא לבש מכנס גינס רופף ונעלי סופרה זהובות. זיהיתי את פניו שעבר על יד פנס הרחוב הקרוב. זה אותו בחור בשירותים. אותו בחור שהזמין אותי למסיבה שלו. ״הי״ לפתע צעקתי. ״ תשאיר שם״ פקדתי והבחור הביט לכל כיוון עד שקלט אותי. הוא לא זז ממקומו. ירדתי בכל המדרגות משתדלת לא למעוד וליפול. פתחתי את הדלת והוא עמד בדיוק באותו מקום. התקרבתי אליו וחיוך נחשף על פניו. ״היי בייב״ אמר. עיניו אדומות כדם ומבט מנותק ״מ..מה עשית..?״ גימגמתי פחד שטף אותי והוא רק חייך חיוך עייף וקלוש…….