Bound סיפור מתורגם על הארי סטיילס – פרק 7

פרק 7 – שיחת עידוד בשירותים

-נקודת המבט של קלסי-

אני לא יודעת למה שפטתי את הארי כל כך מהר. ראיתי דברים שכתבו עליו בתקשורת וישר חשבתי שהוא אגואיסט שאכפת לו רק מעצמו. זו הייתה טעות. בארוחה הוא התנצל כל הזמן על ההתנהגות של הפאפראצי. למרות שזה לא היה בשליטתו ובאשמתו הוא התנצל. זה היה ממש מתוק מצדו.

גם היום הארי היה בסטודיו אז הייתי לבד. ובגלל שהייתי לבד ולא היה לי מה לעשות, התלבשתי ויצאתי החוצה. לבשתי ג'ינס, סוודר גדול ומשקפי שמש ויצאתי. ידעתי שיש סטארבקס בפינת הרחוב אז הלכתי לשם.

למדתי לאהוב את לונדון מאד. הייתי רגילה למזג האוויר החם אבל הקור היה מנחם ואהבתי את זה. בנוסף כששמעתי את המבטא הבריטי זה שימח אותי ורציתי להיות חלק מהם. האנשים פה היו ממש נחמדים, תמיד מחייכים ורוצים לעזור. זה משהו שלא היה בקליפורניה, אלא אם היה למישהו מצב רוח טוב.

כשנכנסתי לבית הקפה הריח חדר לאף שלי וחייכתי. כשהגיע תורי הזמנתי קפה מוקה עם אקסטרה חלב, שילמתי ויצאתי מהקפה. בזמן ששתיתי את המשקה שלי הסתכלתי על האנשים והמכוניות שעברו לידי. ובגלל זה בטעות נתקלתי במישהו.

"אני ממש מצטערת" התנצלתי וידעתי שזה באשמתי.

"זה בסדר" הסתובבתי וראיתי ילדה בגילי או שנה פחות מחייכת אליי. ואז היא כיווצה את עיניה ואחר כך פתחה אותן לרווחה. "את קלסי נכון? אשתו של הארי?"

הייתי בשוק שהילדה זיהתה אותי. "אני…אני.." גמגמתי.

היא חייכה. "זאת את" היא אמרה במבטא בריטי. "אני מעריצה גדולה של וואן דיירקשן. אפשר להצטלם איתך?"

הפה שלי נפתח בהפתעה. "למה את רוצה להצטלם איתי?" שאלתי בבלבול.

"כי את אשתו של הארי" היא אמרה את זה כאילו זה ברור מאליו. אני עדיין לא הייתי רגילה לזה. "בבקשה, רק תמונה אחת?"

אני נושכת את שפתי ומהנהנת. "ברור" אני עונה.

היא נעמדת לידי ומוציאה את האייפון שלה. אני מחייכת והיא מצלמת סלפי שלנו. "תודה רבה" היא אומרת.

" זה בסדר" אני אומרת עדיין מבולבלת מכל הסיטואציה.

"טוב כדאי שאני אלך" היא אומרת ומסתובבת. ואז היא מסתובבת בחזרה ואומרת בקול כנה "אני משתתפת בצערך."

חייכתי אליה והיא הלכה. היא הייתה מעריצה של הבנים והיא הכירה אותי. והיא לא הייתה מגעילה אליי כמו שחשבתי שהמעריצות יהיו. היא הייתה מתוקה והיה נראה שאכפת לה מהמוות של אמא שלי.

כן התחלתי לאהוב את אנגליה.

-נקודת המבט של הארי-

@StefhB: @Harry_styles
בדיוק פגשתי את אשתך. היא מהממת.
Pic.twitter.com/JSKS9392

גלשתי בטוויטר כשראיתי את הציוץ מהמעריצה ולחצתי על התמונה בסקרנות. ראיתי תמונה של קלסי והמעריצה מחייכות. משום מה זה שימח אותי. אני מניח שהבנים שמו לב שאני מחייך לפלאפון שלי כי זאין דיבר.

"הארי אם סיימת לחייך לפלאפון שלך כמו איזה סוטה אתה צריך להקליט את החלק שלך." הוא אמר.

מיד נעלתי את הפלאפון ושמתי אותו בכיס. לואי שם לב לתנועות המהירות שלי והסתכל עליי מוזר. התעלמתי ממנו, נכנסתי לאולפן ושמתי את האוזניות. הבחור האחראי סימן לי להתחיל. המנגינה של השיר החדש שלנו "Best Song Ever" התחילה להתנגן והתחלתי לשיר.

כשסיימתי, יצאתי והתיישבתי על ספת העור ליד נייל. הוא הסתכל עליי. "לא סיפרת לנו איך הייתה הארוחה עם קלסי" הוא אמר.

כולם הסתכלו עליי. "זה היה טוב" אמרתי.

"גילית משהו חדש עליה?" ליאם שאל.

"היא אוהבת לצייר" עניתי במהירות. "היא סיפרה שבבית היא תמיד הייתה הולכת ליער ומציירת שם כי זה הרגיע אותה."

כשאני מסיים כל הבנים מסתכלים עליי בשוק. "נראה שבאמת הכרת אותה" לואי מחייך ואני מגלגל עיניים.

"זו רק ארוחת ערב אחת" עניתי, לא עושה מזה עניין גדול.

זאין הרים גבה. "אז מה?" הוא שאל. "יצאת איתה לארוחת ערב אחת ואתה חושב שזה בסדר לכל החיים?"

"ברור שלא." עניתי, הטון שלי טיפה מגונן למרות שאני לא בטוח למה. "ייקח יותר מארוחת ערב אחת כדי להכיר את קלסי. היא מאד סגורה בעצמה, קשה אפילו לגרום לה לחייך."

"אתה מאשים אותה?" נייל שואל. "היא הרי נשואה לך." הוא צוחק.

אני מסתכל עליו במבט זועף וכל השאר צוחקים. "מה שנייל התכוון." ליאם מתחיל להסביר. "קלסי איבדה את אמא שלה והיא נשואה למישהו שהיא בקושי מכירה. זה משהו שלא קל להתמודד איתו."

"ואתה לא סתם בחור." לואי הוסיף. "אתה הארי סטיילס מוואן דיירקשן. אתה ממש מפורסם והיא צריכה להתרגל לזה שפאפארצי ומעריצים יעקבו אחריה."

נאנחתי, הבנה נוחתת עליי. "שיט השנאה" אני אומר והבנים מסתכלים עליי. "היא הולכת לקבל המון שנאה. דניאל, אלינור ופרי מקבלות שנאה והן רק הבנות זוג שלכם. דמיינו כמה שנאה קלסי תקבל רק כי היא אשתי. במיוחד שלא יצאתי איתה לפני זה. הם הולכים להתפוצץ."

"אתה חייב לעזור לה עם זה." זאין אמר. "היא האחריות שלך עכשיו."

אני נאנח ולואי בא ומתיישב לידי. "קלסי לא כזאת גרועה."

"היא לא." אני אומר וכל הבנים מרימים גבה כאילו שואלים מה הבעיה? "פשוט ממש קשה להגיע אליה. בהתחלה חשבתי שהיא לא אוהבת אותי אבל עכשיו היא פשוט שקטה ולא מדברת."

"ייקח לה זמן להיפתח אלייך הארי." נייל אומר ושם יד על הגב שלי. "תן לה זמן."

פתאום לואי מתחיל לחייך. "מה אם נלך כולנו לארוחת ערב היום?" הוא שואל. "לא משהו מפואר, רק ננדוס. אל ודני גם יבואו."

"גם פרי." זאין מחייך. "היא בעיר."

לואי מחייך. "אז קבענו. ניפגש בננדוס בשמונה בערב. תספרו לחברות שלכם או במקרה של הארי, לאשתו."

השיחה נגמרה עם זה שדחפתי את לואי מהספה.

-נקודת המבט של קלסי-

ארוחת הערב עם כל הבנים היום קצת הלחיצה אותי. אבל העובדה שאלינור ודניאל יהיו שם הרגיעה אותי קצת. וגם פרי, החברה של זאין תהיה שם ואני אפגוש אותה בפעם הראשונה. שמעתי שאנחנו הולכים למסעדה בשם ננדוס ובגלל שלא הכרתי אותה לא ידעתי מה ללבוש.

זה עד שהארי אמר לי להתלבש יום יומי. אז לבשתי סקיני ג'ינס, מגפיים וחולצה ורודה. בגלל שהשיער שלי היה קצר מידי לתסרוקות השארתי אותו פזור בגלים הטבעיים שלו. הארי נכנס לחדר לבוש בג'ינס, נעליים חומות וחולצה מכופתרת שחלק מהכפתורים בה היו פתוחים וחשפו את הקעקועים שעל החזה שלו.

"נלך?" הוא שאל והנהנתי.

נכנסנו לרנג'ר רובר שלו והתחלנו לנסוע. תוך עשר דקות הגענו למסעדה וישר ראינו את החבורה יושבים בשולחן גדול, מדברים וצוחקים בקול רם.

הארי הוביל אותי אליהם ולואי קלט אותנו. "או תראו מי החליט להצטרף אלינו." הוא צחק.

כולם הסתכלו עלינו. הארי חייך אליהם. אלינור ודניאל חייכו אליי והחזרתי להן חיוך. ליד זאין ראיתי בחורה בלונדינית עם עיניים כחולות גדולות ומחייכת. היא הייתה מהממת והרגשתי משועממת לידה. אבל החיוך שלה היה מזמין והיא חייכה אליי כשהתיישבתי בין הארי לדניאל.

"קלסי זאת פרי חברה של זאין." הארי הכיר בינינו. "פרי זאת קלסי."

פרי חייכה אליי. "נעים לפגוש אותך." היא אמרה.

חייכתי בחזרה. "גם אותך."

-נקודת המבט של אלינור-

במשך כל הארוחה ידעתי שקלסי מרגישה לא קשורה. לא משנה כמה דניאל, פרי ואני ניסינו לגרום לה להרגיש שייכת היא לא דיברה. היא רק חייכה והנהנה. הרגשתי רע עבורה. כולנו ידענו כמה זה קשה עבורה, להיזרק לעולם עם אנשים שאת לא מכירה. היא נזרקה לעולם של הארי והיא לא יודעת איך להתמודד עם זה. אני מרגישה נורא לגבי זה כי כל מה שאני רוצה הוא לעזור לה.

בזמן שאכלנו והבנים צחקו ביניהם הסתכלתי על קלסי. היא הסתכלה על האוכל שלה אבל לא אכלה. היא אפילו לא לקחה את המזלג וטעמה משהו. במקום זה היא הסתכלה על העוף שלה.

פתאום קלסי הניחה את המפית שלה ונעמדה. כולם הסתכלו עליה. "תסלחו לי." היא אמרה, דחפה את הכיסא שלה והלכה לשירותים של המסעדה.

הארי הסתכל עליה וראיתי דאגה בעיניים שלו. הוא התכוון ללכת אחריה אבל עצרתי אותו. "תן לי." אמרתי והלכתי לשירותים.

נכנסתי לשירותים בשקט ומיד ראיתי את הבחורה הבלונדינית שנשענה על הכיור. הידיים שלה אחזו בצידי הכיור ושמעתי יבבה בורחת מפיה. מיד נכנסתי והתקרבתי אליה.

"קלסי" אמרתי בשקט ועמדתי לידה. "את בסדר?"

"אני לא יודעת מה אני עושה." היא אמרה והסתכלה עליי וראיתי שהעיניים שלה אדומות. היו לה דמעות, המסקרה שלה נמרחה והאף שלה היה אדום. "אני לא שייכת לפה, זה ברור. אבל הנה אני אוכלת ארוחת ערב עם אנשים שאני לא מכירה ואני מרגישה ממש לבד."

הלב שלי נשבר בשבילה. אם היא מרגישה לבד בארוחה עם כולנו אני לא יכולה אפילו לדמיין מה היא מרגישה כשהיא לבד עם הארי בדירה או כשהוא לא בבית. "קלסי את לא לבד.."

"אבל אני כן." קלסי התעקשה. "אני מרגישה כל כך מוזר כשאני איתך, עם דניאל, עם הבנים ואפילו עם הארי. אני לא שייכת. אני הילדה שנדחפה לכם לחיים, להארי לחיים. הוא היה חייב להתחתן איתי ולאף אחד מאיתנו לא הייתה אפשרות לא להסכים. אני מרגישה כמו טרחה ואין לי מה לעשות לגבי זה. זה נורא."

כשהיא סיימה לדבר היא התחילה לבכות. "או קלסי" אמרתי וחיבקתי אותה. "אף אחד לא חושב שאת טרחה, אפילו לא הארי."

"את לא יודעת את זה." קלסי אמרה והניעה את ראשה.

"את צודקת אני לא." אני אומרת בכנות ושמה ידיים על הכתפיים שלה. "אבל אני מכירה את הארי ואני יודעת שהוא לא יחשוב עלייך כעל טרחה. הוא הבן אדם הכי נחמד שתפגשי. אם מישהו מעליב אותו הוא חושב על משהו נחמד להגיד בחזרה ולא משנה כמה הבן אדם היה מגעיל אליו. הוא מתעצבן רק כשמשהו נוגע בו אישית. ותאמיני לי את לא עצבנת אותו ואת לא טרחה בשבילו."

קלסי נושמת נשימה עמוקה ומנקה את הדמעות. "אני כל כך לא קשורה." היא אומרת.

"לא נכון." אני אומרת לה ומסתכלת לה בעיניים. "ראית אותנו? אנחנו חבורה של ילדים בני עשרים שצוחקים משטויות, אוהבים לאכול ולפעמים גם לשתות." קלסי צוחקת מהתיאור שלי. "אבל אל תדאגי את תהיי בסדר גמור איתנו."

-נקודת המבט של קלסי-

אחרי שיחת העידוד של אלינור, היא עזרה לי לנקות את הדמעות ושכנעה אותי לחזור לשולחן. אבל אמרתי לה שאני אחזור עוד מעט כי אני צריכה לסדר את האיפור. אז היא הלכה ונשארתי לבד בשירותים. הסתכלתי במראה והתאכזבתי למראה עיניי האדומות. כשתיקנתי את הליפ גלוס שלי הדלת נפתחה והופתעתי ממי שנכנס.

"זה שירותי בנות, אני מקווה שאתה יודע את זה." אמרתי בקול שקט.

"אני יודע" הארי אמר וסגר את הדלת. "רק רציתי לוודא שאת בסדר."

אני מחייכת ומהנהנת. "אני בסדר."

הארי מסתכל עליי ואני רואה שהוא מודאג. "את בטוחה?" הוא שואל. "רוצה שנלך הביתה?"

אני מנידה בראשי. "אמרתי לך אני בסדר." אני מתעקשת. "באמת הארי…"

הוא מתקרב אליי ושם את ידיו על הפנים שלי. הידיים שלו גדולות, חמות ורכות ואני מרגישה רעד עובר בתוכי כשהוא נוגע בי. העיניים הירוקות של הארי מסתכלות עליי ואני רואה בהן דאגה.

"בכית?" הקול שלו שקט ועמוק.

אני מרגישה לחץ מהקרבה שלנו והבטן שלי מתהפכת. אני מרגישה את עצמי נאבדת בעיניים שלו ולבסוף אני עונה. "כן אבל אני בסדר עכשיו."

הארי שם יד על הצוואר שלי ומכריח אותי להסתכל עליו. "את לא טרחה."

אני פותחת את עיניי בבהלה. איך הוא….

"שמעתי אותך ואת אלינור מדברות." הוא מחייך ואני מסמיקה. שיט הוא שמע הכל? הוא בטח חושב שאני ממש דרמטית או משהו. "אבל ברצינות" הארי ממשיך ומחייך, הגומות שלא מופיעות וגורמות לי לחייך. "אני חושב שנכנסנו לזה מהר מידי אבל אם נכיר אחד את השני באמת אנחנו נעבור את זה בקלות."

אני נושכת את שפתי והוא ממשיך. "אני יודע שאת לא בדיוק שמחה לגבי זה, להיות תקועה עם מישהו כמוני והכל.. "

"מישהו כמוך?" אני עוצרת אותו והוא מהנהן. "תראה הארי זה לא קשור ספציפית אלייך. אני פשוט מוצפת. זה לא משנה אם מי הייתי מתחתנת. זה פשוט המון דברים להתמודד איתם אתה מבין? אני מבטיחה לך שזה לא קשור אלייך."

הארי נושך את שפתו ואני מחייכת. "אני פשוט אצטרך להתרגל לכל זה. לך, לחיים שלך, לחברים שלך. זה ייקח זמן אבל אני אתרגל בסוף."

פתאום הארי לוקח את ידיי בידיו הגדולות ומוחץ אותן. הוא מחייך אליי ואומר. "קחי את כל הזמן שאת צריכה."