Bound סיפור מתורגם על הארי סטיילס – פרק 3

פרק 3 – לוחמת

-נקודת המבט של קלסי-

להיות בת 19 ולאבד את שני ההורים שלי לא היה משהו שדמיינתי שיקרה לי. אבא שלי נהרג לפני כמה שנים בתאונת דרכים ועכשיו אמא שלי ובדרך הכי נוראית שיש. היא הפסידה לסרטן, מחלה שתמיד שנאתי ועכשיו אני שונאת עוד יותר.

אמא שלי הייתה בן אדם מאד חזק. כשאבא שלי מת במקום לנעול את עצמה החדר בדיכאון היא עבדה, ניקתה, בישלה ושמרה עליי. היא שמרה על עצמה בשבילי. כשאבא מת הפכתי לעדיפות הראשונה שלה. בשבילי היא הייתה גיבורה. היא הייתה האדם הכי נאמן, אמיתי ויפה שהכרתי בחיי. ועכשיו היא מתה.

הכאב היה בלתי נסבל. זה אכל אותי מבפנים ורק רציתי לבכות. בכיתי ללא הפסקה מאז שמצאתי את אמא שלי מתה על המיטה שלה ורק הזיכרון גורם לי לרצות לבכות שוב. אבל אני יודעת שבשביל אמא שלי אני צריכה להיות חזקה. היא לא תרצה לראות אותי ככה.

" את בסדר?" קול עמוק ומוכר שאל אותי.

הסתובבתי, העיניים הכחולות שלי פוגשות עיניים ירוקות ומודאגות. אפילו הארי דאג לי. לא חשבתי שזה יקרה אבל אני רואה את הדאגה בעיניו הירוקות.

אני מנענעת את ראשי כתשובה לשאלה שלו. "זה אף פעם לא יהיה בסדר" אמרתי ברכות. "אבל אני מניחה שאני אהיה יותר בסדר אחר כך."

הארי נאנח ומסתכל עליי. "אני יודע שכולם אומרים את זה אבל אמא שלך במקום יותר טוב עכשיו" הוא אומר "כשהיא הייתה פה היא חיה בכאב. אני יודע שאת לא רוצה לשמוע את זה אבל זו האמת. היא שכבה במיטה ונלחמה בסרטן. היא הרגישה כאב קלסי, כאב שבחיים לא נבין. עכשיו היא בסדר. היא מתה אבל גם הכאב מת. היא נחה עכשיו ואני יודע שהיא שומרת עלייך מלמעלה."

המוח שלי עיבד את המילים החכמות של הארי. הוא צודק. כשאמא שכבה במיטה זמן קצר לפני שהיא מתה היא הרגישה כאב שבחיים לא נבין. הגוף שלה נחלש מהמלחמה במחלה והכאב היה בלתי נסבל. ועכשיו כשהיא מתה היא רגועה ויכולה לנוח.

"היא מתה כלוחמת" הארי הוסיף.

התחלתי שוב לבכות, היד שלי מנגבת את הדמעות. הסתכלתי על הארי שחייך אליי חיוך קטן. נעמדתי על קצות האצבעות ונתתי לו נשיקה קטנה בלחי.

"תודה" אמרתי ללחי שלו והלכתי. הייתי צריכה לשמוע את זה ועכשיו תודות להארי אני מרגישה יותר טוב.

"את מוכנה?" הארי שאל והנהנתי בהסכמה.

"מתי הטיסה?" שאלתי.

הארי בדק את שעון הרולקס שבידו השמאלית. "עוד שעה" הוא אמר "אבל אנחנו צריכים לצאת עכשיו כדי לא להיתקע בפקקים."

הנהנתי ונשכתי את שפתי. היום הוא היום הגדול. ההלוויה של אמא הייתה לפני יומיים והיא הייתה מלאה בדמעות. נפרדתי מאמא שלי וכמובן שבכיתי. לוגן היה שם והוא סוף סוף פגש את הארי ולא נראה לי שהם מחבבים אחד את השני. לוגן אישר את המחשבות שלי כשנפרדנו אתמול.

*פלאשבק*

"אני אתגעגע אלייך קלס" לוגן אמר וחיבק אותי.

חיבקתי אותו בחזרה, הידיים שלי על צווארו והראש שלי מונח על כתפו. "גם אני אתגעגע אלייך." עניתי. "אני אתקשר מתי שאני אוכל."

כשהתנתקנו מהחיבוק ראיתי את הבחור המתולתל. "קלסי את צריכה לסיים לארוז" הארי אמר.

"חכה רגע. אנחנו נפרדים" לוגן אמר בנימה עצבנית.

הארי מסתכל על לוגן ואני יודעת את שפתי התחתונה. "אני כבר באה" אני אומרת עם חיוך קטן.

הארי מסתכל עליי ונרגע. הוא מהנהן, מסתובב ועולה במדרגות. כשאני מסתכלת על לוגן מבטו עוקב אחר הארי.

"אני לא אוהב אותו" הוא אומר.

אני מרימה גבה. "למה?" אני שואלת.

לוגן נאנח ואומר "סתם."

"זאת לא סיבה הגיונית לוגן" אני מגלגלת את עיניי "חוץ מזה שלא ביקשתי שתאהב אותו, פשוט תכבד אותו."

'לכבד אותו?" לוגן שואל " לא מזמן קראת לו חמור."

"זה לפני שהבנתי כמה מתוק הוא" אני אומרת. "תהיה נחמד אליו בבקשה. הוא בחור ממש נחמד."

לוגן מגלגל את עיניו. "קלסי את שומעת את עצמך? לפני כמה ימים שנאת אותו. מה קרה לזה?"

אני נאנחת. "הוא בעלי לוגן. אני צריכה להתרגל אליו מתישהו. הוא עזר לי עם המוות של אמא שלי. פשוט תתן לו הזדמנות."

"שיהיה" הוא אומר.

אני מעבירה יד בשיערי הקצר. "אני לא רוצה לעזוב את פלורידה כשאתה עצוב. קדימה תחייך בשבילי."

לוגן צוחק. "אני יראה אותך בקרוב קלס" הוא אומר ושוב מחבק אותי.

אני מחייכת ומחבקת את החבר הכי טוב שלי בפעם האחרונה. "נתראה לוגן" אני אומרת.

*סוף פלאשבק*

הגיע הזמן שלי להיפרד ממאימי. החברים שלי היו הדבר היחיד שממנו נפרדתי כי כבר אין לי משפחה פה. אני חושבת שהתחלה חדשה ממש תעזור לי. אני יכולה להתחיל חיים חדשים, לפגוש אנשים חדשים. אני יודעת שזה מה שאמא שלי רוצה שאני אעשה.

"בואי קלסי" הקול של הארי קוטע לי את המחשבות "אנחנו צריכים ללכת."

אני מהנהנת ומסתכלת על הבית. הבית שגדלתי בו. הבית שבו נמצאים כל הזכרונות שלי. הבית שבו מצאתי את הגופה של אמא שלי. הבית שעכשיו יהפוך לזיכרון.

אני נאנחת, מסתכלת על הארי ומהנהנת. "בוא נלך."