…Baby Doll 22

תקשיבו..פשוט כל פעם שאני אצל חברה שלי אני ינסה להעלות פרק..
ורק שתדעו שאני ממשיכה לקרוא את הסיפורים שלכם מהפאלפון..

פרק עשרים ושניים – מפוררת.

"מה?" גבותיו נמשכו אחת לשנייה.

"מה אתה רוצה ממני? אתה רוצה להיות איתי?" המילים נפלטו החוצה לפני שיכולתי לסנן אותן.

"ליה, זה מסובך בגלל-"

"בגלל שאני בייבי דול." השלמתי את המשפט בשבילו. העיניים שלי נשטפו מאכזבה, משהו שלא יכולתי להסתיר.

"אל תגידי את זה." האגודל שלו טייל על שפתי התחתונה.

"בגלל שהכריחו אותי להפוך לזונה." הרגשות שלי הפכו לבלתי נשלטים. הדמעות נשפכו החוצה.

"תפסיקי, טליה." הארי אמר בנוקשות "את לא."

"אבל אני כן. אני זונה שצריכה לתת לך את כל הסיפוק שתרצה." הכאב הבנוי בתוכי גרם לקול שלי לעלות ולרדת. "זה כל מה שאני עושה, לא? אני מגלה מה התשוקות שלך-"

"תפסיקי!" הקול שלו היה חזק, מפחיד. ייאוש היה מרוח על כל תו בפניו, העיניים שלו מתכהות כשהוא צופה בי. הנשימות שלנו התערבבו, שלי יוצאת ונכנסת מהר יותר משלו.

נאבקתי בו כדי לצאת מהאחיזה החזקה שלו בי אבל הוא החזיק אותי במקומי, ממסמר אותי מתחתיו. הידיים שלי רעדו. עצמתי את עיניי בחוזקה, מראה לדמעות שנשארו את הדרך החוצה.

יבבות ובכי מילאו את החדר. הרגשה של פחד, זעם וחוסר אונים השתלטה עליי. הרגשתי את הלב שלי מכה בצלעות שלי כשראשי זז מצד לצד. האצבעות של הארי טיילו על פניי, מנסות להרגיע אותי בכל מקום שנגעו בהן. "תפסיקי, ליה." הוא ציווה אבל התעלמתי ממנו.

"ליה." הארי אמר שוב, חופן את פניי בידיו. הפסקתי לנסות לזוז ממנו, התעייפתי. הנשימות שלי גרמו לגרון שלי להתייבש והחזה שלי עלה וירד בקצב מהיר. הרגשתי אותו נושק לעפעפיים הסגורים שלי. זה באמת גרם לכאב בתוכי להעלם קצת. "תסתכלי עליי." הוא לחש. "בבקשה תסתכלי עליי."

"טליה." הוא קרא בקול הכי נמוך שלו, מעביר קצוות שיער שהיו על פניי אל מאחורי אוזניי. הרמתי אליו את מבטי וראיתי עד כמה העיניים שלו חיפשו, באופן כמעט נואש, את שלי.

"אני – אני יכול לראות את זה." הוא מלמל. "אני יכול לראות עד כמה את עצובה." אצבעו ליטפה את לחיי במעגלים, מייבשת את הלחות הדביקה עליה.

"אני- אני רוצה לעזור לך, ליה." זה כל כך לא נשמע כמו הארי, להגיד את הדברים האלה. אבל הוא נשמע כנה.

"אמא שלי חולה." הקול לשי רעד כשדיברתי "אני צריכה לראות אותה."

"אני חושב שאני אוכל לארגן את זה… אבל אף אחד לא יכול לדעת. לא עכשיו לפחות," הוא אמר. "אני לעולם לא אפגע בך, ליה. אני רוצה שתדעי את זה."

הנהנתי. לא יכולה להאמין למה שקרה הרגע. נתתי לעצמי להישבר, נשפכתי לגמרי מולו. הארי ראה אותי במצב הכי נמוך וחלש שלי ועכשיו הדברים בנינו כבר לא יהיו אותו הדבר. אבל הייתי צריכה הפסקה. הייתי צריכה מישהו שיראה עד כמה אני מדוכאת, מישהו שיבין עד כמה אני מפוררת ומשובשת הייתי מבפנים.

"וזה בסדר לבכות." לקח לי קצת זמן לשים לב שהארי ירד ממני. הוא נשען בגבו על הקיר מאחורי המיטה. התיישבתי, מנקה את הדמעות מעיניי. הוא צפה בי לפני שמתח את ידיו לכיווני, "בואי הנה."

הושטתי לו את ידי והוא הוביל אותי באיטיות לשכיבה על החזה שלו. זה היה דבר כל כך לא נכון לעשות וידעתי שהוא יגרום הרבה כאב אחר כך, אבל זה מה שהייתי צריכה עכשיו. ניסיתי לדחוף את כל המחשבות ההגיוניות אל קצה ראשי.

"אני לא רוצה שתעשי משהו מטומטם כמו… מה שעשית בפעם האחרונה." הוא אמר, משחק בעדינות עם שיערי.

"אני לא." משכתי באפי. "אז אתה… תתן לי לראות את אמא שלי." החזרתי את הנושא שוב.

"בטח." הרגשתי אותו לוחש לשיערי. הוא הרים את ידי אל ידו, מעביר את אצבעו בעדינות על המפרקים שלי.

תהיתי למה הוא עשה לי את זה. זה פשוט לא הגיוני, החתיכות לא מתחברות ביחד. אבל אהבתי את זה. הפתיעה אותי הדרך שבה הארי יכול לגרום לי להרגיש כל כך רגועה ובטוחה בתקופה כל כך קצרה. אבל זה כאב לדעת שהרגשות האלה הם חד-צדדים. הוא לא הרגיש אותו הדבר לגביי ושום דבר לא יכול לפגוע יותר.

הייתי לגמרי חסרת ניסיון כשזה הגיע לדברים האלה. אני לא ידעתי איך דברים אמורים לעבוד אבל הגעתי למסקנה שהארי מרחם עליי. לחשוב שלבחור כמוהו יהיו רגשות לבחורה כמוני זה מטופש.

"אפרופו אמהות, את לא רוצה לדעת קצת על שלי?"

ידעתי שאמא שלו היא כל עולמו. שהיא הדבר הכי חשוב לו. אבל זה היה לי מוזר שהוא פשוט רצה לדבר עליה עכשיו. ממש עכשיו. בכנות, לא רציתי לשמוע עד כמה החיים שלה היו זוהרים ויפים כשאמא שלי נמצאת במצב שבו היא נמצאת עכשיו.

אבל עניתי לו עם הנהון קצר. העדפתי לבלות את שאר היום בהאזנה לסיפור לא מזיק מאשר לשבת עם המחשבות האובדניות שלי. ואני שמחה שהוא לא המשיך בשיחה שהיינו בה לפני שפרצתי בדמעות. לא הייתי יכולה להתמודד עם זה.

"טוב, אמא שלי שודכה לאבא שלי כשהיא הייתה רק בת שמונה-עשרה." הוא התחיל. החלטתי שאני פשוט אקשיב לקול שלו וארגם בזרועותיו.

"אני לא חושב שהם היו מאוהבים בגלל שמעולם לא שמעתי אותם אומרים את זה. הם נפרדו זמן קצר אחרי שנולדתי ואני עברתי לגור עם אמא שלי. את יודעת את זה, נכון?" הוא שאל ואני הנהנתי. משכתי את עצמי עוד קצת למעלה, מחליקה את ידי על הבטן שלו כדי לשכב בתנוחה נוחה יותר.

"טוב, היא יצאה הרבה המון. בעיקר בגלל העבודה. אבל מה שמצחיק זה שהיא תמיד יצאה בלילות והייתה חוזרת מוקדם בבקרים. החברים שלי בבית הספר חשבו שזה מוזר. הם אמרו שאמוש ואבוש לעולם לא יעזבו אותם לבד בבית, במיוחד לא בלילות."

"השאירו אותך לבד בבית? בן כמה היית?" הסיפור של הארי עורר את תשומת ליבי ומצאתי את עצמי רוצה לשמוע את ההמשך.

"הייתי בן שמונה או תשע. לא יכולנו להרשות לעצמנו בייביסיטר או משהו." הוא ענה. "בכל מקרה, בכל פעם ששאלתי אותה על העבודה שלה היא רק אמרה שהיא צריכה לעבוד ממש קשה כדי שאני אוכל להישאר בבית הספר. אבא שלי לא הסתכל עלינו אפילו לא פעם אחת. אבל היא אף פעם לא כעסה עליו, היא אמרה שיש לו את הדברים שלו להתעסק בהם." הייתי סקרנית לדעת מה הוא רוצה לספר לי.

"אז החיים המשיכו ככה, עד שיום אחד, מגיע איזה בחור ודפק בדלת ממש חזק ואמא שלי אמרה לי לעלות לחדר שלי. העמדתי פנים שאני הלכתי, אבל למעשה התחבאתי מאחורי הספה. רציתי לדעת מה קורה. היא פתחה את הדלת והבחור הגדול הזה התחיל לצרוח. אני זוכר שהוא אמר משהו כמו 'אני שילמתי בשביל יותר מזה' ו'אני לא מסופק'. אבל היא נפטרה ממנו בכך שהיא הלכה איתו." הוא עצר ואני קמתי ממנו, מסכלת עליו בשאלה.

"אמא שלך…" קולי דעך.

הוא הנהן. "אמא שלי הייתה בייבי דול, ליה."

"אבל אז לא קראו להם בייבי דולס או בכל השמות המטופשים האלה. הן היו פשוט… זונות." פניו התכווצו בגועל מהמילים של עצמו.