…Baby Doll 20+21

וואאיייי אני ממש מצטערת על הנטישהההה!!
פשוט נשבר לי המחשב ואי אפשר לתקן אותווו ואני לא יודעת מתי אני יעלה עוד פרק..
(אני עכשיו מהמחשב של חברה שלי…)
גם בגלל הנטישה עשיתי פרק כפול……
אוהבת אותכםםם :)

פרק עשרים – לא במקום.

הארי צעד קדימה ואחורה, הידיים שלו משולבות על החזה שלו. הוא היה כל כך שקוע במחשבות שלו שהוא לא שם לב שהשעה כבר חצות.

"מזל טוב" איחלתי לו, קמה מהכורסא.

הוא העביר את מבטו בחטף אל השעון לפני שהסתובב אליי. הוא נרגע, הקול שלו הרבה יותר רך. "טוב, אני מניח ששברתי את המסורת." רמז קטן לחיוך עלה על שפתיו.

"זה לא כזה סיפור גדול, נכון?" חייכתי.

הוא השיב בניעור קל של הראש. "מה שמצחיק זה שאבא שלי ידע."

"מה?"

"הוא חושב שאני אידיוט. גם הוא וגם ריצ'רד האריכו את החוזה כי הם ידעו שאני ואת לא נעשה סקס." זזתי בחוסר נוחות מהישירות שלו. "אבל הוא לא היה צריך להגיד לי, זה היה ברור."
איך לעזאזל הוא יכול לדעת?

"אבל מה המטרה? אתה כבר בן עשרים."

"הוא איים עליי, סוג של, שאני אעשה את זה הלילה." הוא מיקם את עצמו על קצה המיטה, נאנח. הוא נראה כל כך לחוץ ואני מפחדת שאולי הוא חושב שוב על כל העניין ומתחרט עליו. דמיאן מפעיל עליו כל כך הרבה לחץ.

"ל-למה המסורת הזאת כל כך חשובה?" שאלתי, לא נותנת למחשבות של מה שיכול לקרות הלילה לעלות.

הארי שילב את אצבעותיו מאחורי עורפו, משחרר אנחה ארוכה ועמוקה, מבטו מטייל על הרצפה. "זאת סתם אמונה תפלה, תסתכלי על אבא שלי. הוא עתיק. הוא מאמין בדברים האלה ברמה מפחידה.כמו סבתא שלי, אבל היא טיפה הגזימה עם כל ציד המכשפות הזה." הוא צחק "זאת אמונה שאם בחור שוכב עם בתולה עד גיל עשרים, יהיה לו עתיד מזהיר. עושר וכוח פשוט ישפכו עליו. מה שמוזר זה שלאבא שלי ולסבא שלי כן היה את המזל הזה."

"אז… אתה מאמין בזה." הקול שלי רעד טיפה.

"מה את חושבת?"

"אז למה שלא תמצא בחורה אחרת במקומי? כמו הבחורה הזאת שבאה באותו יום."

"אין לך מושג עד כמה בתולות נדירות כאן, הא? אם זה היה כל כך קל הייתי שוכב עם אחת כזאת כבר לפני שנים. וקיילי… היא הרבה יותר שונה ממה שהיא נראית." הוא רומז שהיא לא הבחורה המושלמת, תמימה ומצטיינת כמו שאני חושבת שהיא? יותר חשוב, הוא באמת מאמין במסורת המטופשת הזאת?

נגמרו לי המילים כשהארי נעץ בי את מבטו. היה לו משהו בעיניים שלא ראיתי לפני. פתאום, התחלתי לפחד. הארי לא יפגע בי. אני יודעת שהוא לא. אבל שוב, הוא הבן של דמיאן. תחושת הביטחון שלי החלה להתפורר חתיכה אחר חתיכה כשהוא המשיך ללטוש בי את המבט שלא אהבתי.

"אני חושבת שאני אלך לישון עכשיו." מלמלתי, לא מסוגלת לחשוב בבירור. מיהרתי להתרחק ממנו אל הדלת אבל משיכה קלה במרפק הקפיאה אותי.

"אנחנו בחדר שלך." הארי הזכיר לי והרגשתי את הדם עולה ללחיי.

"א-אני ידעתי את זה. אני רק צריכה ללכת… לקחת… משהו" גמגמתי. ניסיתי להשתחרר מאחיזתו ונכשלתי.

"את מפחדת ממני?" הוא שאל. רציתי להגיד לו שאני לא, אבל בפנים, אני הרגשתי בדיוק ההפך.

כמעט קפצתי כשהארי פרץ בצחוק. לא ציפיתי לזה בזמן מותח שכזה.

"את חושבת שאני אידיוט?" הוא שאל אותי. "ברור שאני לא מאמין בבולשיט הזה. אבל המבט על הפרצוף שלך… קלאסי." הוא אמר לפני שהמשיך לצחוק. חוסר הסבלנות שלי גדל והוא לא התכוון לעצור בזמן הקרוב.

"זה לא מצחיק, הארי." משכתי ממנו את ידי.

שמרתי על פרצוף עצבני, מתרחקת ממנו. החיוך שלו נעלם והוא גנח. "מצטער. אני בן זונה חסר רגשות לפעמים."

הפה שלי נפער כשהארי זרק את עצמו על המיטה שלי. הוא הניח את ידיו מתחת לראשו וזז מצד לצד עד שהרגיש בנוח.

"מתחיל להיות מאוחר." אמרתי לו.

"את מכירה אותי יותר טוב מזה, ממתי אני הולך לישון בשתיים-עשרה?"

"הייתה פעם אחת שחזרת הביתה מסטול." התיישבתי על הכסא ליד שולחן הכתיבה.

"מסטול." הוא צחקק "את כזאת…"

"מה?" רציתי שהוא יסיים את המשפט.

"את פשוט… נוטפת תמימות." הוא יכול להיות יותר ברור? "כאילו, את כזאת… לא במקום." הוא משך כרית מתחת לראשו, מסובב את עצמו כך שיוכל להסתכל עליי יותר טוב.

"לא במקום?"

"אני מתכוון… איך שרדת בפליס?"

"ובכן, אמא שלי לא נתנה לי לצאת הרבה. ואני לא מפגרת, אני יודעת לדאוג לעצמי גם כשאני כן יוצאת החוצה."

"את בכלל יודעת מה זה סקס?" הוא שאל. עדיין לא הייתי רגילה למילה הזאת. היא עדיין כזאת זרה לאוזניים שלי. ואני יודעת שהוא יצחק לא משנה מה אני אענה.

"אני מעדיפה לא לדבר על זה." השפלתי את מבטי, מסתכלת על הציפורניים שלי.

הוא הרים את ידיו בהתגוננות. "סתם סקרן. אבל אני בטוח שאמא שלך אמרה לך שכשאבא חתולון ואמא חתולונת אוהבים אחד את השני, הם-"

"הארי." הזהרתי, מתקשה לשמור על פנים ישרות, אך לא הצלחתי. צחקתי.

אם כבר היינו ברגע הזה, רציתי לשאול אותו למה הוא אמר שיש לי משמעות בעיניו. אבל הדבר האחרון שרציתי עכשיו זה להכניס אותו שוב למצב שהוא היה בו כשהיינו במכונית. אז החלטתי לשחרר מזה למרות שהסקרנות שלי הרגה אותי.

"אני מנסה לחשוב מי סיפר לאבא שלך עלינו." אמרתי.

"אני לא יודע. זה היה בנינו עד שסיפרת לגברת בריפן."

"אבל אני בטוחה שהיא לא תספר לאף אחד שוב אחרי מה שקרה בפעם הראשונה. חוץ מזה, היא לא הייתה פה בסוף שבוע." אמרתי.

"אם היא לא סיפרה לאף אחד ואני לא סיפרתי לאף אחד, זאת בטח את." הוא הסיק.

"למה שאני אספר? אני אפילו לא-" נעצרתי. המחשבות שלי מתגלגלות כמה ימים אחורה.

אני לא דיברתי עם אף אחד על זה חוץ מגברת בריפן ו… דארן. לקחתי נשימה חדה. דארן לא מכיר את האנשים האלה. ולמה שהוא יספר להם אם הוא כן? זה לא יכול להיות הוא. אבל אני כן חשבתי שמשהו לא בסדר כשהוא הגיע בלי התרעה אל האחוזה, שהכתובת שלה אמורה להיות סודית.

"איך הבן זונה הזה מעז!" הארי קילל ואני חזרתי לפוקוס. הוא קרא את המחשבות שלי?

"מי?"

"מי עוד? ריצ'רד המניאק הזה." מה שסיפרתי לו ברח מראשו לכמה זמן אבל עכשיו הוא נזכר בזה, הוא חזר לכעוס. "אני עושה משהו בקשר לזה."

"לא, הארי, הוא יכול לעשות דברים." הזכרתי לו. "דברים למשפחה שלי. זה משהו שאין לך שליטה עליו."

"אני אברר משהו." הוא אמר וקם מהמיטה.

"מה אתה עושה ליום הולדת שלך?" שאלתי, משנה את הנושא. עד כמה שרציתי שהארי יתנקם בריצ'רד על מה שהוא עשה, לא יכולתי לתת לו להמשיך עם זה. לא יכולתי לשים את המשפחה שלי בסיכון.

"אני… אני הולך אל המפלים בקרסטלין" הוא ענה, הולך לכיווני. ציפיתי ממנו שיערוך מסיבה עם החברים שלו.

"זה משהו.. מאורגן כזה. עם אממ… טוב, אבא שלי בא גם." הלב שלי צנח. הוא הולך לבלות את יום ההולדת שלו עם קיילי.

"הו. ז-זה נחמד." ניסיתי להעלות חיוך על פניי אבל לא הצלחתי.

"את בסדר?" הוא שאל, מרים את אצבעו אל לחיי. עברו בי צמרמורות ממגעו – משהו שניסיתי למנוע. אמרתי לו בפירוש לא לגעת בי בגלל הסיבה הזאת, אבל הוא לא הקשיב.

"ברור. למה שאני לא אהיה?" פחדתי שהקול שלי ישבר.

"אוקי" האצבעות שלו חפנו את לחיי, מרים את ראשי למעלה. הוא הצמיד את שפתיו אל המצח שלי, המגע גורם לי להיות מטושטשת. "לילה טוב." הוא לחש לפני שיצא מהדלת

פרק עשרים ואחד – טעות.

מעדתי במורד המדרגות, מותשת לגמרי, למרות שרק הרגע התעוררתי. עיניה של גברת בריפן גדלו והיא הניחה את המטאטא שבידיה. הראייה שלי עדיין הייתה מעורפלת, אבל יכולתי לראות שהמסדרון והכניסה היו מצוחצחים. אגרטלים מסודרים בשורה, הנברשת הייתה חופשייה מהאבק שהיה עליה במשך כל כך הרבה זמן והיא נצצה והפיצה אור יותר מתמיד. ריח של ארומה נעימה שררה בכל הבית וכמעט חנקה אותי.

"מה את עושה?" שאלתי, משפשפת את עיניי.

"הו, רק מנקה קצת. דמיאן תמיד רוצה שהבית שלו יהיה מבריק בימי ההולדת של הבן שלו." גברת בריפן ענתה, ההבעה שלה לחוצה. "ערה כל כך מוקדם?".

"אני תמיד מתעוררת ב-" הקול שלי הושתק על ידי רעש חזק של שואב אבק. הוא גרם לעיניי להיפקח לרווחה.

אישה עם מבנה גוף דומה לשל גברת בריפן התעסקה עם המכונה אבל זה נראה כאילו אין לה מושג מה היא עושה. המכונה זזה קדימה ואחורה בזמן שהאישה נאבקה בה כדי לעצור אותה. היא נכנסה אל המסדרון עם השואב והתקדמה אל עבר השולחן שעליו הוצבו כל האגרטלים. גברת בריפן זינקה למשימת ההצלה, רצה מהר, עד כמה שיכלה, כדי למנוע את האסון.

צינור המכונה נתלש מידיה של העוזרת שמלמלה דברים בצרפתית, ולהנאתי ציפיתי בו מתחיל לשאוב את שולי השמלה של גברת בריפן. הצווחות של שתי הבנות בגיל העמידה הדהדו בכל האחוזה ואני נשכתי את שפתי כדי לשלוט בצחוק שלי.
פעמון הדלת צלצל והתפניתי מלעזור כדי לפתוח את הדלת.

מיהרתי אל הדלת, מצפה שזה יהיה הדוור כמו כל יום שני בבוקר. שחררת את השרשראות שהחזיקו את הדלת סגורה לפני שפתחתי אותה. ההבנה שהדוור לא יכול להיכנס מבעד לשאר הכתה בי רגע אחד מאוחר מידי. עמדתי קפואה במקומי, לא מסוגלת לדבר או לחשוב.

"הו, היי" קיילי אמרה בקול הכי נשי וגבוה שיש ואני שמתי לב שהרעש ברקע מתוך הבית דעך.

החיוך שלה היה לחוץ, מתוח אפילו, אבל היא נראתה מהמם למרות זאת. חוסר התגובה שלי גרמה למתח בנינו לעלות. "את חברה של הארי?" היא שאלה והגוש בגרון שלי נהיה כבד יותר.

"היא בת דודה שלי." תשובה הגיעה מאחוריי. הארי נעמד לידי, רמת הלחץ עלתה.

"הו היא ממש יפה. איך לא סיפרת לי שהיא נמצאת אצלך?" קיילי המשיכה.

"היא הרגע הגיעה." הארי השיב.

"היא צריכה לבוא איתנו." הציעה.

"ל-לא." הצלחתי לומר.

"היא לא ממש טיפוס שאוהב לצאת." הארי הוסיף.

"זה יום ההולדת שלך, הארי." היא נתנה לו מכה קלה וידידותית בכתף. "אתה לא יכול לבלות אותו בלי הבת דודה שלך."

הארי הסתכל עליי וחיכה לתשובה שלי. היא עיסה את העורף שלו בלחץ, מצפה ממני לסרב בנימוס לבקשה.

"א-אני לא יכולה. יש לי דברים לעשות." אמרתי.

"אם את מתעקשת." קיילי הניחה לזה. "איפה אבא שלך? שלי מחכה באוטו אז כדאי שנתחיל לזוז."

"הוא יפגוש אותנו שם, אבל כמו שאני מכיר אותו הוא בטח יאחר." הארי התכופף כדי לסגור את תיק הספורט שבידו ואני הצלחתי לתפוס במבטי בגד ים ובגדים להחלפה. "אני אעקוב אחריכם עם המכונית שלי." לגמרתי מתעלם מהנוכחות שלי, הוא יצא מהדלת והיא נסגרה אחריו.

זה עקץ טיפה לדעת שהארי מבלה את יום ההולדת שלו עם קיילי באחד המקומות הכי יפים באיזור. אני שמעתי על המפלים בקרסטין רק מהתלמידים בכיתה שלי והמילים שהכי הרבה התקשרו למקום הזה היו 'יפהפה', 'רומנטי' ו'חלומי'. המחיר בכניסה היה מטורף אבל ההורים שלי היו שם פעם אחת והם אמרו לי שזה שווה כל אגורה. הם אומרים שאני אבין את כל המהומה לגבי המקום הזה רק אחרי שאני אהיה שם בעצמי.

__

השמש החלה לשקוע והכאב בלב שלי רק גדל עם כל שעה שעברה. לא יכולתי להתרכז בספר שקראתי. הדבר היחיד שעניין אותי הוא מה הארי עושה עכשיו. גברת בריפן אמרה לי שהם ישארו שם עד חצות והמחשבה על זה גרמה לי להרגיש לא בנוח. גם נלחמתי עם עצמי במחשבה אם להשתמש בפלאפון של גברת בריפן כדי להתקשר לדארן או לא. אני צריכה לוודא שהוא עדיין אותו הדארן שאני מכירה ואוהבת מלפני שהוא עזב.

אבל מה שהכי ביאס אותי הייתה המחשבה שאני תקועה בבית הזה לעוד חודשיים שלמים, זאת אומרת, עוד חודשיים שלמים של עינוי נפשי. מה שאומר שאני אעייף את המוח שלי כל יום למשך חודשיים שלמים עם דאגות, ורגשות לא רצוניים – והחלק הכי גרוע הוא שאני לא יכולה לעשות שום דבר לגביהם.
עוד ועוד משקל יצטבר על הכתפיים שלי ואני לא בטוחה אם אני אצליח להתמודד איתו, במיוחד עכשיו כשקיילי בתמונה.

גברת בריפן אמרה לי שקיילי יכולה לדבר בארבעה שפות שונות ויש לה את הציונים הכי גבוהים בבית הספר שלה. הציעו לה ללכת לאחד מהקולג'ים הכי טובים במדינה והיא תעזוב כדי לעבור אליו מוקדם בתחילת השנה הבאה. גברת בריפן מאמינה שעד אז היא כבר תהיה מאורסת להארי.

יבבה ברחה משפתיי כשהתקשיתי להילחם בדמעות שעמדו בעיניי. כל מה שיכולתי לעשות היה לבכות. זה עזר לי להקל על הסבל שלי, אבל הוא יחזור מיד אחרי שאסיים להתפרק.

גרמתי לעמוד עשרים-ושלושה להיות כל כך רטוב שהטקסט נמרח מעט. זה לא משנה כי הארי גם ככה לא קורא את הספרים האלה. סגרתי את הרומן ודחפתי אותו הצידה לפני שנשכבתי על המיטה שלי. הרגשתי כל כך חסרת תועלת. אני לא עושה שום דבר כדי לעצור את הטרגדיה. האשמתי את עצמי מאות פעמים על כך שאני חלשה, אבל זה לא גרם לי להתחזק.

גברת בריפן השאירה את הפלאפון שלה לידי למקרה שאני אתחרט וארצה להתקשר לדארן. חטפתי את הפלאפון מהשידה ליד המיטה ולחצתי על הכפתורים כדי לחייג את המספר של דארן. זה המספר היחיד שידעתי שיעבוד. מספר הטלפון של המשפחה שלי שונה וידעתי שדמיאן או ריצ'רד עשו את זה.

"מי זה?" קולו של דארן נשמע והרגשתי עקצוצים עוברים במורד הגב שלי. לא הייתי מוכנה למה שאני עלולה לגלות.

"זאת – זאת טליה." השבתי, מנסה להסתיר את הדאגה שבקולי.

"את בסדר? זה לא מסוכן מידי שתתקשרי? מה קרה?" הוא נשמע באמת מודאג.

"אני בסדר. אבל אני לא חוזרת הביתה לעוד חודשיים." הודעתי לו.

"הו. אוקי…" הוא אמר. "רק… תבטיחי לי שאת תשמרי על עצמך, ליה."

"למעשה היו אמורים לשחרר אותי היום." אמרתי לו, מנסה למצוא סוג של אשמה בקולו.

"מה? אז מה קרה?" לא יכולתי לחוש בשום דבר לא בסדר.

"מישהו הלשין עלינו. שאנחנו לא… אתה יודע. ריצ'רד האריך את החוזה."

"מה לעזאזל? מי?" הוא רתח. זה לא נשמע כל כך מזוייף.

"אני- אני לא יודעת."

"ליה,"

"כן?"

"אמא שלך…" הנשימה שלי נעתקה בגרוני כשהוא דעך.

"מה, דארן?" הוא פשוט מנסה לשנות את הנושא?

"היה לה התקף לב קטן." הרגשתי את הצבע מתרוקן מפניי. "אבל היא מרגישה יותר טוב עכשיו."

"מה?" הקול שלי התחלף. "איפה היא עכשיו?" אם משהו יקרה לאמא שלי, כל העולם שלי יתמוטט.

"היא בבית."

"היא צריכה להיות בבית חולים!"

"לא, היא בסדר עכשיו. זה לא היה משהו רציני. רק חשבתי שאת צריכה לדעת. אל תדאיגי את עצמך יותר מידי. יש לך מספיק בעיות להתמודד איתם. אני דואג לה." הוא הבטיח.

הפלאפון החליק מידי כשהדלת למטה נטרקה. הארי חזר. הרמתי את הפלאפון שוב ואמרתי ביי לדארן לפני שסיימתי את השיחה. דארן אמר שהוא יטפל באמא שלי אבל אני לא בטוחה אם אני יכולה לסמוך עליו יותר. חולה או בריאה, אני צריכה לראות את אמא שלי. ואולי אני אוכל לשכנע את הארי לתת לי לצאת לקצת זמן. יצאתי מהחדר והצצתי מבעט למעקה במדרגות.

השמש רק שקעה והארי כבר חזר הביתה. הנסיעה מהמפלים בקרסטלין היא ארוכה, הוא בטח עזב לבד לפני כמה שעות. שמעתי מההורים שלי, אחרי כל הברבורים שלהם על המקום, שהשקיעה שם היא הדבר הכי יפה שיש. למה הארי חזר הביתה כל כך מוקדם?

ירדתי במדרגות וראשו של הארי קפץ לכיווני כשהוא עמד ליד דלת הכניסה. יכולתי לראות בבירור שהוא עייף מהשקים הקטנים שנתלו מתחת לעיניו. באמת נראה כאילו הוא נהנה. הוא זרק את התיק על הרצפה לפני שהתיישר.

לא ידעתי איך אני אמורה להעלות את הנושא. אני בכלל לא בטוחה שזה זמן טוב. בזמן שחשבתי ביני לבין עצמי, הארי התקדם לכיווני, ולפני ששמתי לב השפתיים שלו כבר היו צמודות אל שלי. הוא משך אותי אליו, מוצא את כף ידי ומניח אותה על החזה שלה, מחליק אותה למעלה אל הצוואר שלו.

התגעגעתי אל הריח שלו, לכמה שהשפתיים שלו היו רכות על שלי. הרגשתי יד על המותן שלי, השנייה על הגב שלי כשהארי העמיק את הנשיקה. איך שהוא הרגשתי שזה מה שהייתי צריכה, שהייתי כל כך אומללה בגלל שלא קיבלתי את זה, את מה שהייתי צריכה. מתעלמת מכל חוש הגיוני, הידיים שלי התהדקו מאחורי צווארו כשהוא הרים אותי מעט למעלה, מוודא שהבדל הגבהים שלנו לא מפריע.

הוא התנתק ממני אבל עדיין רק שכבה דקה של אוויר הפרידה בנינו. "בואי איתי למעלה." לא יכולתי לעכל את המילים שלו, כל מה שידעתי זה שאני רוצה להיות איתו. תמיד.

עקבתי אחריו למעלה, השיש מתחתיי מקרר את הרגליים הקפואות שלי. היד שלי הייתה בתוך שלו כל הדרך למעלה. משהו בנשיקה הזאת גרם לי לשכוח את כל מה שדאגתי לגביו כל היום.

הארי הדליק את האור וסגר את הדלת. הוא משך אותי במותניי וגרר אותי לעוד נשיקה. המציאות החלה לשקוע בתוכי והתנתקתי ממנו, מביטה בו. "אני לא- אני לא הולכת לשכב איתך." הבהרתי לו.

"אני יודע." הארי השיב בקול הכי נמוך ששמעתי. "פשוט… תשארי פה?".

תוך דקות כבר היינו במיטה של הארי. התנשקנו, לאט ובמתיקות. אני יודעת שיהיו לזה הרבה השלכות, אבל עכשיו, זה לא אכפת לי. לא הייתי בטוחה מה קורה. אני לא ידעתי למה הוא עושה את זה ולא ידעתי למה אני נותנת לזה לקרות. אבל לשם שינוי, באמת לא היה אכפת לי. תשוקה הציפה את הסביבה שלנו והיינו אבודים בעולם קטן משלנו.

"אווה!" התכווצתי כשהרגשתי את הארי נושך את שפתי התחתונה. הוא צחק בתגובה והתנתק כדי להסתכל עליי.

"את יודעת עד כמה אני עייף?" הוא שאל, מרים את ידי אל שפתיו.

"אתה בטח היית על הכביש שלוש שעות בערך." לא יכולתי שלא לצחקק כשהוא נשק לאצבעותיי.

"חמש. היה פקק נוראי בכביש המהיר." הוא אמר "אני יכול להרדם כל רגע עכשיו."

"אז תישן."

"הבעיה היא שאני אוהב את זה יותר מידי."

צחקתי כשהוא הצמיד נשיקה אל המצח שלי. "אני חושב שזאת הפעם הראשונה שאת נהנית מזה."

החיוך שלי נמחק כשנזכרתי בקיילי. זאת לגמרי טעות. אבל הכל היה לגמרי טעות. "הארי…".

"מהממ" הוא מלמל כשהוא צלל למטה, מצמיד את שפתיו אל הצוואר שלי. הרגשתי פרפרים אוכלים אותי מבפנים ועצמתי את עיני בתענוג.

"מה אתה רוצה ממני, באמת?" שאלתי.