…Baby Doll פרק 31

ואאוווו אני ממש מצטערת שלא העלתי הרבה זמןן
כי זאת תקופה ממש לחוצה בשבילי..
קיצרר תהנו מהפרק:)

פרק שלושים ואחד

אבודה

נקודת המבט של הארי.

התחרטתי שוויתרתי על ההזדמנות לסלק את הבנאדם הזה מפה. מי לעזאזל הוא חושב שהוא פורץ לבית שלי? החוצפה! והעובדה שטליה הייתה כל כך חמה ורגישה איתו דחפה אותי אל הקצה. הוא בטח החבר שלה. היא אף פעם לא הזכירה חבר. ובגלל חוסר הניסיון שלה בעבר גם לא חשבתי שיש לה.

אפילו אם הם ביחד מי נתן להם את הזכות להיות כל כך אוהבים ומתוקים בחצר של הבית שלי? צפירה נשמעה מאאודי שחלפה על פניי וקיללתי אותו מתחת לנשימתי שוב ושוב למרות שזאת הייתה אשמתי. נסעתי באור אדום. הציפורניים שלי ננעצו בהגה כשהכעס שלי גבר.

גברת ג\'ונס ממורד הרחוב כבר הודיעה לי בעבר על גבר שמסתובב ליד הבית שלי. הוא היה בא בכל פעם שהייתי הולך? טליה בילתה את הזמן שלה איתו כל הזמן הזה?עד כמה שזה מתוסבך, היא עדיין הרכוש שלי. היא גרה אצלי. היא שלי. טוב, לפחות עד אחר הצהריים הזה.

למרות מה שטליה הסיקה, אני לא הייתי ב\'דייט\' היום. בזבזתי את כל היום במקום המטונף והמסריח של ריצ\'רד. חתמתי על אינספור מסמכים והייתי צריך לחכות להם לעבור על החוזים כל כך הרבה זמן, בולשיט. דמיינתי את טליה נגררת אל תוך המועדון הזה, ראיתי אותה בראשי בוכה ומתנגדת. לא יכולתי לסבול את המחשבה. היא תתאים בכל מקום אחר מלבד כאן. רציתי שהיא תצא מהבלאגן הזה כמה שיותר מהר.

עד אחר הצהריים, החוזה הושמד. מה שאבא שלי אמר על כך שאי אפשר לבטל את החוזה היה שקר. כשהוא יגלה שהחוזה התבטל הוא ינדנד לי על זה שאני לא מספיק גבר אבל כל כך לא אכפת לי. טליה חופשיה. לוותר עליה היה הדבר האחרון שרציתי לעשות, אבל לראות אותה כל כך לא מאושרת הרס אותי. לא רציתי שהיא תהיה ככה. ולא רציתי להיות הסיבה לסבל שלה.

הייתי מודע לזה שפגעתי בה, בזמן שאני בעצמי נפגעתי. היא לא ידעה את זה, והיא לא תדע. גם אין לה מושג שאני ביליתי שבועיים שלמים נעול בחדר ומצייר דיוקן שלה ומעצב אותו כל כך מדוייק, שהוא יהיה מושלם. או לפחות חשבתי שהיא לא ידעה. היא הייתה בחדר האומנות שלי. אולי עכשיו היא יודעת שכל המבטים שהייתי לוטש בה לא היו חסרי משמעות ומשועממים.

רציתי אותה כל כך הרבה שהפחדתי את עצמי. חשבתי עליה יותר ממה שצריך. רציתי לחבק אותה ולנשק אותה בכל פעם שראיתי אותה. הגעתי למצב שאפילו המגע או הקשר הכי קטן איתה גרם לי לתחושת שובע ושביעות. ופתאום בנות אחרות נראו… לא מעניינות. זה באמת הפחיד אותי.

לא אהבתי את האפקט שיש לה עליי. לא אהבתי שלמישהו יש השפעה עליי. אבל זה גדל עם כל יום שעבר. זה לא היה אמור לקרות. התוכנית שלי הייתה לסיים את הקולג\', להתחתן עם קיילי כדי שאבא שלי יוכל לשתוק כבר, ולשחות בכסף. יותר ממה שיש לי עכשיו.

הכל יהיה מוגש לי על מגש של כסף. אבל עכשיו יש לי מחשבות אחרות על המשך חיי. על הכיוון שהם דוהרים אליו. זה כבר לא מושך אותי כמו פעם, אבל החלטתי שזאת ההחלטה הכי טובה.

והייתי צריך להשתחרר מטליה, לפני שזה יהיה קשה מידי.

לא היה לי מושג לאן אני הולך. פשוט כל כך כעסתי שהרגשתי שאני חייב לצאת החוצה. עצרתי את המכונית בשולי הדרך וכיביתי את המנוע. שחררתי אנחה ארוכה, מעביר את אצבעותיי בשיערי.

לא הייתי קשה מידי עם טליה, נכון? אבל למה שהיא תתן לבחור הזה להיכנס? היא הייתה צריכה לדעת שלא לעשות את זה, אחרי שכבר הזהרתי אותה מספר פעמים. אמרתי לה שאני לא רוצה זרים שנכנסים לאחוזה.

אבל שוב, אולי זה היה דחוף. היא באמת אמרה שאמא שלה חולה או משהו. הייתי עסוק מידי בכעס שלי שלא הקשבתי. אני לא ציפיתי פשוט לחזור הביתה ולראות אותה… מתנשקת עם בחור. ומחזיקה ידיים. חשבתי שאני היחיד אי פעם שעשה את הדברים האלה איתה.

הושטתי את ידי אל המושב האחורי וחטפתי את הקופסא המכוסה קטיפה ששמרתי פה כבר כמה זמן. משכתי את החוט שהיה קשור מסביב. הרמתי את המכסה והסתכלתי על השרשרת שהייתה בתוכה. תפסתי את התליון בידי, מעביר את אגודלי על שיבוצי היהלומים.

קניתי לטליה ביום ההוא שהלכתי אל הצורף מחוץ לעיר. קיילי ואבא שלה היו שם גם, אבל הצלחתי לקנות אותה בלי למשוך יותר מידי תשומת לב. לא נתתי לה אותה עדיין בגלל שהתחמקתי ממנה. לא רציתי שהיא תדע שזאת הייתה מתנת הפרידה שלי ממנה – עדיין. רציתי לתת לה משהו שהיא תזכור אותי על ידו. אני בספק שהיא תרצה כל סוג של מזכרת מהתקופה הזאת, אבל אני לא רציתי שהיא תשכח אותי.

היא בטח בוכה עכשיו. ואני בטח הייתי, שוב, הסיבה לבכי. פלטתי אנחת כניעה כשהחלטתי מה לעשות. אני אחזור הביתה ואדבר איתה – אני אספר לה שסיימתי את החוזה – הפעם באמת. היא תקפוץ מאושר כשהיא תגלה שהיא שוב תתאחד עם המשפחה שלה ועם החיקוי של קן הברבי.

היא בטח תחיה חיים יותר טובים משלי.

החזרתי את השרשרת בחזרה על הריפוד בתוך הקופסא בעדינות וסגרתי אותה. לא הטרדתי את עצמי עם החוט כי לא ידעתי גם ככה איך לקשור פפיון. ואז נסעתי בחזרה.

__

נקודת המבט של טליה.

לקחתי כל כך הרבה פניות לא בטוחות שאין לי אפילו מושג מאיפה אני באתי עכשיו. נהייתי יותר מבולבלת עם כל צעד שלקחתי. הייתי רחוקה מהאחוזה ומהשכונה שבה היא נמצאת, הייתי בטוחה בזה בגלל ששום דבר כבר לא נראה מוכר. מתוך עצבים, עשיתי כמה ספרינטים כדי להתרחק כמה שיוותר מהמקום הזה ובסוף מצאתי את עצמי בסמטה מוזרה.

בהתחלה, חשבתי לקחת את הרכבת.אבל שכחתי לקחת כסף איתי. לא הייתי מוכנה ופעלתי מתוך כעס. התחרטתי שעזבתי ככה. לא הכרתי את האיזורים האלה בפליס והייתי בבלאגן גמור.

השמש החלה לשקוע והשמיים זהרו כמו בציור מדהים. הורוד, סגול וכחול התערבבו ברכות עם העננים ברקע. אבל היופי לא משך אותי היום, השמש שוקעת ויהיה חשוך בקרוב. לנווט בחושך יהיה כל כך קשה.

נשארתי בסמטה עוד קצת עד שאני אבין מה אני הולכת לעשות. ראיתי יותר ויותר אנשים עוברים על פניי והחלטתי לשאול מישהו להכוונה. ירדתי אל הרחוב ונפגשתי עם קהל עצום של אנשים. היה שם שוק.

עברתי בין האנשים שמשכו בכתפיי ופגעו בי. ידעתי שלהמון אנשים חסר קצת נימוס, אבל לחוות את זה היה נוראי. \"אגוזים! אגוזים טריים כאן!\" סוחרים צעקו ליד האוזניים שלי והרגשתי את הראש שלי כואב כשהלכתי על פניהם.

\"תסלח לי!\" קראתי לאישה זקנה אבל היא התעלמה ממני. \"שלום, אדוני!\" פניתי אל מישהו אחר, ושוב התעלמו ממני. הריח המלוח של הדגים מילא את נחיריי ועברתי בין עשרות האנשים שהקיפו את הדוכן של הדייג. פעמון של אופניים נשמע והסתובבתי בדיוק בזמן כדי לראות נער נוסע בדיוק לכיווני. קפצתי מיד הצידה, פוגעת ומפילה ארגז של פירות. \"תיזהרי שם!\" שמעתי את מוכר הפירות צועק כשעפתי הצידה על ידי מישהו אחר.
איפה שגרתי היה כל כך הרבה יותר רגוע.

כשיצאתי מהשוק המחריד, כבר היה חשוך לגמרי. שאפתי נשימה עמוקה, שמחה שהצלחתי לצאת משם. רעיון רע, רעיון רע. התיישרתי והצטנפתי במעיל שלי לפני שהמשכתי במורד הרחוב. אני לעולם לא אצליח לחזור בחזרה היום.

דמעות נאספו בעיניי ואני התקשיתי שלא להתמוטט. אני לא יכולה להמשיך לבכות כל הזמן. אני בת שבע עשרה, כמעט שמונה עשרה לכל הרוחות. אני צריכה להיות חזקה יותר. ניגבתי את הדמעות מתחת לעיניי והלכתי אל בית נטוש. ראיתי אישה עומדת ליד הבניין וקיוויתי שהיא תהיה מספיק נחמדה כדי לעזור.

\"תסלחי לי.\" קראתי והילדה הסתובבה. הייתה לה סיגריה בין שפתיה שהיו צבועות בורוד-בהיר. חצי מהשיער שלה היה מגולח והחצי השני היה מלא בשיער שחור שנפל על למותניה.

היא הוציאה את הסיגריה והרימה גבה. \"כן?\"

\"אני אבודה. אני לא יודעת איפה אני-\"

\"את בפליס.\" היא קטעה אותי.

\"אני יודעת אבל אני לא מכירה את האיזור הזה. את יודעת איפה סט. ג\'ונס נמצא? הבית חולים?\" שאלתי.

היא פלטה עיגול עשן וצחקה. \"את רחוקה מידי בכדי להגיע לשם הלילה.\" עיניה נדדו את נעליי. \"מכיוון שאת הולכת.\" היא חייכה והסתובבה ממני.

\"מה עם האחוזות?\" שאלתי. התחלתי להיות חסרת סבלנות והשתדלתי לשמור על קור רוח. \"יש לך מושג איפה הם?\"

\"אחוזות מדוקליף? את גרה שם?\" היא פתאום נראתה מעוניינת כשהיא הסתובבה אל פניי.

\"באופן טכני. אני באמת צריכה להגיע לשם.\" אמרתי לה.

\"אנחנו יכולים לעזור לך להגיע לשם.\" היא הסתכלה מעבר לכתפי והשמיעה קולות של נשיקות עם שפתיה. בתוך שניות, הייתי מוקפת בשלושה גברים. שלושתם היו גבוהים ואחד מהם היה נורא רזה. ידיהם היו מכוסות בקעקועים ופתאום התחרטתי שדיברתי עם הבחורה הזאת.

\"בחורות, הילדה הזאת צריכה להגיע למדוקליף. היא גרה באחת האחוזות. אנחנו יכולים לעזור לה, נכון?\" היא חייכה אליי בצורה שלא ממש צרחה ידידותית.