…Baby Doll פרק 30 (!)

הפרק מוקדש ל Alise styles !!!
תהנו:)
פרק שלושים – שברירית.

האחוזה הייתה כל כך ריקה, שקטה. לרגע חשבתי שאני מאבדת את השפיות שלי. הייתי לבד עם המחשבות שלי וזה היה יותר גרוע מעינוי. ההרגשה המציקה שקעה בתוכי. לרצות משהו כל כך חזק שאתה יכול לדמיין את הרגע הזה בראש שלך וממש לחיות אותו; עד הרגע המאכזב שהמציאות פוגעת בך ישר בפנים, ואתה מבין שדברים אף פעם לא היו צריכים להיות ככה. ההרגשה הזאת שאתה משקיע את כל כולך במשהו, רק כדי לצאת פגוע.

אני מתגעגעת למי שהייתי לפני חודשיים. שטליה תעיף את המחשבות האלה תוך שניות. לא, אפילו לא יהיו לה את המחשבות האלה. אבל אני לא טליה הזאת יותר. החוויה הזאת הפכה אותי למישהו אחר, מישהו שאני לא מזהה.

צעדתי במסדרונות כדי להשכיח מעצמי את הכאב. לשבת ולא לעשות כלום רק מעצים אותו. נבהלתי כשראיתי דמות חשוכה מציצה מאחורי פסל שיש. היא נראית כמו דמיאן. נרגעתי כשהבנתי שזאת רק יציאה של הדמיון שלי, של הדאגות שלי.

מצאתי את עצמי הולכת אל החדר שבו הארי שמר את הציורים הפרטיים שלו. המנעול היה שם, אבל הוא לא היה סגור כמו שצריך. הוא בטח ששבור. רציתי לדעת למה הוא היה כל כך נרגש לגבי זה שנכנסתי לחדר ולמה הוא צייר ציור שלי. אבל הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זה המחשבות עליו אז דילגתי על החדר והמשכתי במסדרון.

כשהחלטתי שללכת לא יותר טוב מלשבת ולא לעשות כלום, התיישבתי על המדרגות. הנחתי את ראשי על המעקה, לוחצת מעט חזק מידי, לא שמה לב שאני פוגעת בעצמי. הרגשתי שזה מגיע לי. בגלל שהייתי כל כך מטומטמת. ובכל זאת תהיתי מה הארי עושה עכשיו. אולי הוא כבר בחר טבעת לקיילי, יפה כזאת עם יהלום ענקי מלמעלה. אולי הם אוכלים קייק פופס במאפייה הצרפתייה המתוקה במורד הרחוב. אולי הוא מנשק אותה עכשיו.

פתאום, תשומת הלב שלי עברה אל הוילונות. מהחריצים הקטנים הצלחתי לראות תנועות מהירות, אבל הייתי רחוקה מידי בכדי להבין מה הן באמת היו. מקווה שזה לא הראש שלי משחק איתי ומתעתע בי שוב, ירדתי במדרגות ופתחתי את הוילונות. נשימתי נעתקה בגרוני כשראיתי את דארן מנופף בידיו בשער הכניסה. כשהוא ראה אותי הוא הצביע לכיוון החצר האחורית של האחוזה.

הייתי נלהבת לראות אותו וגם נרתעת ממנו באותו הזמן. זה היה מסוכן לו, למשפחה שלי. הבנתי מה הוא ניסה לומר לי ובמהירות פתחתי את המנעולים של הדלתות. רצתי אל החצר האחורית איפה שדארן ניסה לקפוץ מעל הגדר. התכווצתי כשהוא זרק את עצמו מעל היתדות. כשהוא הצליח ונחת על הדשא הוא הצליח לחייך אליי. הכרחתי את עצמי לחייך אחד בחזרה, מה שהתברר להיות הרבה יותר קל ממה שציפיתי.

"את נראית בריאה יותר מתמיד." הוא העיר, מנער את הג'ינס שלו מדשא לפני שהושיט לי יד.

"מצחיק, אני לא מרגישה בריאה." אחזתי בידו והוא משך אותי לחיבוק. נרגעתי באופן מידי. "דארן, זה מסוכן לך להיות פה. אני חושבת שדמיאן תמיד מסתכל. ויש איזו שכנה ממש חטנית." השתחררתי מהחיבוק.

"אל תדאגי. אנחנו לגמרי לבד. רואה? אני באתי מוקדם יותר וראיתי את האיש הולך. אבל רק כדי להיות בטוחים שאנחנו לבד חיכיתי עוד קצת." הוא משך בכתפיו. "רק רציתי לבדוק לגבייך."

הנהנתי, משחררת אנחה. "בכית?" הוא שאל.

"בכיתי במשך החודשיים האחרונים." משכתי גם אני בכתפיי.

"הבחור הזה עושה לך בעיות? מנצל אותך?" הוא שאל. דארן תמיד היה כזה מגונן עליי. כשהיינו בבית ספר ביחד, הוא תמיד היה שומר עליי כשהיו מציקים לי. והמבט המריר שיש לו על הפנים עכשיו מראה שהוא לא יהסס לעשות את זה שוב גם עכשיו. אני לא מאמינה שחשבתי שהוא יבגוד בי.

"זה הכל. אני מתגעגעת לאמא שלי ולג'קי." אמרתי, יודעת שאני אזרוק אותו למסע זעם ונקמה אם אני אספר לו על האיום של דמיאן… והארי. דארן לא היה במצב לעשות שום דבר וזה מיותר לגרום לו להתעצבן לחינם.

"והבחור?" הוא דחף.

"מה איתו?" שאלתי.

"אל תגידי לי שהוא התעלם ממך לגמרי כל הזמן הזה."

"לא… אבל הוא לא הכריח אותי לעשות שום דבר."

"למה אני מרגיש כאילו את מחפה עליו?" עיניו התכווצו.

"אין שום דבר לחפות עליו." שיקרתי. "למה שאני אחפה עליו בכל מקרה?" אבל אני חיפיתי.

"לא יודע. בפעם האחרונה שנפגשנו את הגנת עליו. ואני קראתי את המאמר הזה על סטוקהולם סינדרום-"

"מה?" הרמתי גבה. אני ידעתי מה סטוקהולם סינדרום היה, קראתי על זה בפעם בספרים של אבא שלי. זאת מחלה פסיכולוגית שבה אתה מתאהב בחוטף שלך. איך דארן יכול להאשים אותי בכך שיש לי מחלה פסיכולוגית? הפרעה פסיכולוגית? אבל מצד שני, זה כן נשמע קצת כמוני. האם אני באמת הפכתי לקצת מטורללת?

"אמא שלי," שיניתי את הנושא. "איך היא?"

האיברים המתוחים של דארן התרככו מהשאלה שלי, מתמלאים בעצב. לא אהבתי את זה. לא אהבתי את זה בכלל.

"דארן?" האצתי.

"יש עוד סיבה שבגללה באתי לפה. ליה, אמא שלך… היא בבית חולים סט. ג'ונס."

הלב שלי פעם מהר ומהר יותר. לא ידעתי אם אני מסוגלת לשמוע את שאר המילים שלו. הלב שלי היה שברירי מידי גם ככה. עוד מכה אחת ואני אשבר לגמרי.

"את יודעת שהיא הייתה חולה מאז שעזבת." הוא המשיך, משפיל את מבטו.

"דארן, פשוט תספר לי מה קרה." דרשתי, הקול שלי רועד.

"היה לה התקף לב. הוא היה רציני מספיק בשביל לקרוא לאמבולנס. ג'קי התקשר אליי קודם, הוא היה בפאניקה. הוא בכה ואני רצתי לדירה הכי מהר שיכולתי." לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי. לא יכולתי להאמין שזה קורה. לא לאמא שלי.

"לא…" נחנקתי. הידיים שלי עולות כדי לכסות את פי הפתוח. "איך היא עכשיו? איך היא?"

דארן קירב אותי אליו, הידיים שלו קשיחות סביבי. "היא הייתה בטיפול נמרץ כל הבוקר. ג'קי ואני לא יכולים להיכנס אז אנחנו לא ממש יודעים באיזה מצב היא."

"תיקח אותי לשם." החלטתי. אמא שלי הייתה הדבר הכי חשוב בחיים שלי. רק המחשבה של לאבד אותה גורמת לחור שחור ענק להיפער בבטני.

"אני יודע, אני רוצה שתבואי איתי." דארן אמר. "אבל אנחנו צריכים לקחת בחשבון את ההשלכות. אמא שלך כרגע נתלית בחייה על הכסף של הבחורים האלה. כשהם יגלו שאת נעלמת, אני מפחד שהם יעשו משהו דרסטי שיגרום לנזק לאמא שלך. אני מנסה לעזור, אבל העבודה שלי בקפה לא ממש מביאה לי רווח יפה."

הוא צדק. אני צריכה לחשוב בהיגיון. היא עלולה להיות במצב הרבה יותר גרוע אם אני אברח עם דארן. עמדנו בשקט בחצר האחורית, חושבים על הדבר הכי טוב לעשות כרגע.

"אני יכולה לבקש מהארי שיתן לי ללכת לבית החולים." הצעתי. הארי אמר שהוא יתן לי ללכת לראות את אמא שלי. פשוט לא יצא לי לדבר איתו על זה עדיין. חוץ מזה, הוא חייב לי את זה אחרי שפגע בי כל כך.

"זה כנראה הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות כרגע." דארן אמר. "למרות שאני לא בטוח שהוא יהיה נדיב מספיק בשביל לתת לך לעשות את זה. אבל תנסי." הוא הביט על השעון שלו. הוא היה גדול עם רצועת עוד חומה שעוטפת את היד. השעון הזה נראה כאילו הוא עלה הון. דבר שמוזר שיהיה לו בהתחשב במצב הכספי שלו.

"אני צריך לחזור לבית חולים עכשיו. אל תדאגי יותר מידי. אני מקווה לראות אותך מחוץ לכאן." הוא התכופף ושתל נשיקה רכה על המצח שלי, מחווה חברתית ומנחמת. "הו, זה המספר של המחלקה שהיא נמצאת בה.תשמרי אותו לכל מקרה." הוא הניח נייר מקופל בכף היד שלי וסגר אותה לאגרוף.

המבנה האתלטי של דארן בא לידי ביטוי בהנפה המהירה שלו והמעבר שלו לצד השני של הגדר בתוך שניות. הוא נופף אליי בפעם האחרונה לפני שנעלם במורד הכביש.

חזרתי אל האחוזה וסגרתי את הדלת אחריי, נועלת כל מנעול עליה כדי שלא יחשדו בשום דבר.

"איך היה הדייט הקטן שלך?" קפצתי כששמעתי את הקול שמגיע מאחוריי.

הפנים של הארי לא הראו שום שעשוע או כל דבר חיובי אחר כשהוא בהה בי מהקצה השני של המסדרון. הוא לקח צעדים איטיים לכיווני, ידיו משולבות בחוזקה על החזה שלו.

"איזה דייט? ז-זה היה דארן. הוא בא לספר לי על אמא שלי." השבתי. "מתי אתה חזרת מהדייט שלך?"

"לפני רבע שעה בערך. את היית עסוקה מידי בדארן בכדי לשים לב." הוא נחר. "זה היה מאוד חמוד, דרך אגב. נשיקות על המצח, החזקת ידיים."

"אמא שלי חטפה התקף לב הבוקר." אמרתי, מתעלמת מהזלזול שלו.

"זה קורה בכל פעם שאני הולך? בחורים כמו דארן קופצים מעל הגדר של הבית שלי כדי להיפגש איתך?" הנחיריים שלו גדלו כשהוא דיבר, סימן ברור לכעס. אבל התגובות שלו הכעיסו אותי.

"תפסיק להגיד את השטויות האלה. אני צריכה שתקשיב לי." אמרתי לו, מקווה שהוא יעזוב את זה. "אמא שלי ממש חולה ואני צריכה ללכת לראות אותה."

"זין על מה שאמרתי לגבי ללכת לפגוש את אמא שלך." הוא נבח לפני שחטף את המפתחות שלו מהשולחן וחלף על פניי. בום חזק נשמע כשהדלת נטרקה מאחוריי והוא כבר לא היה שם.

אש בערה בי כמו בשדה קוצים. הידיים שלי הפכו לאגרופים קמוצים והרגשתי את הצורך לחבוט איתם במשהו. הארי היה כזה ילדותי, כזה חסר היגיון. אני לא מאמינה שהיה לו את החוצפה לכעוס עליי אחרי כל מה שהוא עשה.

מונעת מהכעס והאש שהשתוללה בי, לקחתי מעיל מהחדר שלי לפני שיצאתי החוצה. אני לא צריכה להסתמך על הארי. אני לא צריכה את הרשות של אף אחד כדי לראות את אמא שלי. אני אמצא את הדרך שלי לשם לבד.