…Baby Doll פרק 29

בגלל שאני אוהבת אותכם אז אני מעלה עוד פרק!!
וגם זה פיצוי שלא העלתי בערך שבועיים..
הא,ותגובה ראשונה אני מקדישה לה תפרק הבא!!!

פרק עשרים ותשע – זעם.

"מה?" שפתי התחתונה רעדה. הארי נראה זועם, מבהיר שלא הייתי אמורה להיות בחדר הזה.

"טליה, המנעול היה זרוק על הרצפה. מה את עשית שם?" הוא היה עצבני, אבל היה גם רמז ללחץ בקולו. הוא פחד שאני ראיתי ציור מסוים? הייתי כל כך לא זהירה, שוכחת להחזיר את המנעול למקומו.

זרקתי את החתיכה החצי אכולה של פיצה פפרוני על הצלחת ושילבתי את ידי בשקט כשחיפשתי אחר תשובה. לא רציתי שהארי יראה אותי בתור חטטנית מוזרה או משהו שיגרום לו לשנות את דעתו עליי אז בחרתי בקפידה את המילים הבאות שלי.

הייתי אסירת תודה שהיה צלצול בדלת שהפריע לשיחה שלנו מלהמשיך. אבל ההרגשה הזאת נעלמה במהירות כשהבנתי שהצלצול היה בדלת הכניסה, מה שאומר שזה דמיאן שהצליח לעבור בשער.

"מי לעזאזל זה יכול להיות עכשיו?" הרגשתי את הדם בורח מפניי כשהארי הרים את ידיו בתסכול לפני שהסתלק מהמטבח.

הצצתי דרך החריץ הקטן שנשאר פתוח בדלת המטבח, כפות הידיים שלי מתחילות להזיע. דמיאן בטח פה כדי לבדוק אם עשיתי את מה שהוא אמר לי. אבל עברו רק כמה ימים מהביקור האחרון שלו.

ליבי צנח כשהאורח נכנס, זה היה יותר ממה שחששתי. תיק העור של קיילי צנח על השולחן במסדרון הכניסה לפני ששיערה השחור נמשך מהגומייה שלו – סדר קבוע של פעולות. זה צרב לי שהבנתי שיש לה מפתח לשער הראשי. הארי נתן לה אותו.

אני זוכרת את הפעם האחרונה שקיילי הייתה פה. הארי היה עוין כלפיה וחוסר הסבלנות שלו כלפיה היו ברורים. הוא אמר לי שהוא לא אוהב את 'האנשים האלה' ושהוא שונא את עצמו כשהוא לידם. בגלל זה, הייתה בי תקווה קטנה שהארי לא רצה ללכת עם תוכניות החתונה האלה. אבל התקווה הזאת התנפצה. למה קיילי תמשיך להסתובב פה אם הארי סירב?

"אתה כזה בלאגן סקסי." היא אמרה, כנראה מתייחסת לשיער של הארי. "אבל אתה באמת צריך להתארגן. למה אתה עוד לא מוכן?"

"מוכן למה?" הארי שאל.

הצחוק הגבוה והחזק שלה הדהד במסדרון. "אתה מצחיק אבל ברצינות, אנחנו צריכים ללכת."

הארי העביר את אצבעותיו בשיערו, מנסה בבירור לרענן את זכרונו. קיילי שחררה אנחה עמוקה, מעסה את קודקודיה. "אתה שכחת." היא הסיקה. "ויקטור אמר לי ששתית איתו ועם דילן. הוא גם אמר ששתית טיפה יותר מבדרך כלל. למה?"

"זה לא עניינך." הוא התפרץ עליה לפני שלקח נשימה עמוקה, מצטער מיד על מה שהוא אמר. "מצטער, אני רק… לא הייתי במצב רוח טוב."

"כנראה שאתה עדיין לא. למה?"

"לא יודע, אני פשוט רציתי לברר כמה דברים." הוא השיב, מגרד את עורפו.

"כמו מה?" היא הייתה כזאת עיקשת.

"דברים, בסדר? אתה מוכנה להניח לזה?" הוא נשמע חסר סבלנות.

"בסדר. אבל אני יודעת שמשהו מפריע לך. ואני אגלה מה. פעם היית מספר לי הכל, מה קרה?" הייתי אמרה, מתקדמת לכיוונו. "למה אתה לא מספר לי כלום?" היא הניחה אצבע מתחת לסנטרו, טופחת עליו קלות לפני ששרבבה את שפתה התחתונה החוצה.

זעם צלצל בכל המערכות שלי מהמראה שלהם כל כך קרובים אחד לשני. האצבעות שלי היו ספוגות כשהן עלו לשפשף את עיניי. קיילי והארי היו שניהם עשירים וחזקים, הם היו התאמה מגן עדן. לעזאזל, אפילו השמות שלהם נשמעו טוב ביחד. כל הרומנים האלה לא היו בכלל ענייני, אני יודעת שלא אמור להיות אכפת לי אם הארי יוצא עם מישהו אבל כן היה אכפת לי. כי הוא גרם לזה להיות ענייני.

הוא נישק אותי, ניחם אותי והגן עליי. הוא היה לצידי בתקופה הכי גרועה בחיי, ואני תפסתי אותו בתור בחור רע. ברור, לאנשים אחרים יראה כמו ילד עשיר ומפונק אבל אני ראיתי בו צד שהוא לא הראה לאף אחד אחר. והוא גרם לי להתאהב בו בדרך הכי שגויה ולא נכונה. תהיתי אם קיילי ידעה מי הוא באמת הארי, אם היא הבינה אותו כמו שאני מבינה. אם כן, אז יופי להם.

"איפה הבייבי דול?" שאלתה של קיילי משכה את תשומת ליבי.

"איזו בייבי דול?"

"הזונה הזאת או מה שהיא לא תהיה." עכשיו הייתה לי סיבה אמיתית לשנוא אותה.

"היא לא זונה." הקול של הארי היה תקיף.

"לא אכפת לי. נפטרת ממנה?" היא שאלה, עיניים גדולות כדי ללחוץ עליו.

הוא השיב עם הנהון קצר ואני הרגשתי את הגוף שלי כואב. קיילי חייכה מהתשובה שלו, מרוצה ממנו. "רואה? דברים הולכים בכיוון הנכון. זה רק אני ואתה עכשיו. אני אהיה במכונית, אבוש יסיע אותנו אל הצורף."

צורף? הם בטח הולכים לבחור טבעת. הארי קונה לה טבעת.

מיד אחרי שקיילי יצאה מהאחוזה הארי חזר אל המטבח. לא רציתי שהוא יראה אותי שבורה, לא רציתי שהוא ידע שיש לו כזאת השפעה חזקה עליי. השתדלתי להחביא את הדמעות שלי עם השרוולים של הג'קט שלי כשהוא נכנס. סובבתי את מבטי ממנו, מתקשה להשאיר את הרגשות שלי בהילוך נמוך.

קפאתי כשהרגשתי ידיים עוטפות אותי מאחור. החום המוכר של הדמעות התפרש שוב, הריח החזק שלו מזכיר לי את כל הפעמים שלנו ביחד. נכשלתי שוב. נשברתי לחתיכות ממש מולו.

רציתי שהארי יחזיק אותי ככה כמה שיותר. ממש רציתי שקיילי תעלם כבר. לא ידעתי מה קורה בינה לבין הארי. לא ידעתי אם להארי באמת יש רגשות אליה או שזה עוד חלק מה'עניינים העסקיים' שלהם. לא ידעתי מה יותר גרוע.

"אני מצטער." הוא נשם על אוזני. "בבקשה אל תבכי."

ניסיתי להשתחרר מהאחיזה שלו. "אתה לא יכול להיות עם שתינו." גמגמתי בין הדמעות.

הוא החזיק אותי במקומי, ידיו מתחזקות סביבי והוא נשק לראשי. "אני אסביר לך את זה. אבל לא עכשיו, אני צריך ללכת."

"אז לך!" צעקתי לפני שהקול שלי נשבר שוב תחת הדמעות. ידעתי שקיילי לא יכולה להעלם בכזאת קלות. הדם שלי רתח מהזיכרון שלה קוראת לי זונה. העובדה שהארי הולך לנסוע איתה עכשיו גרמה לזעם שלי להגיע לרמות חדשות שלא ידעתי שיש בי.

"אני שונא לראות אותך ככה." הוא לחש, הקול הרך שלו מתנגש בקול הקשה שלי. "אני מצטער." הוא אמר שוב. משום מה הייתה לי הרגשה שהוא מתנצל על משהו שהוא עומד לעשות.

הנשימות שלי האיצו כשהבכי החמיר. הייתי כל כך עייפה מלבכות, במיוחד כשהארי הסיבה לכך. זה חזר על עצמו והיה מתיש, ושום דבר טוב לא יצא מזה. אני רק עיניתי את עצמי, זה לא השפיע על אף אחד אחר. רק עליי.

"אתה גורם לי להיות ככה." אמרתי לו. "אתה פוגע בי… כל כך הרבה."

"אני כל כך מצטער, ליה. אבל את תביני אותי, אני מקווה שאת תביני-" הצלצול העיקש בדלת הפריע לנו שוב. "אני אדבר איתך כשאני אחזור הביתה, אוקי?"

הידיים של הארי השתחררו מסביבי והוא לקח את ידי בידו, מצמיד אליה את שפתיו לפני ששחרר אותה. ואז הוא עזב.