…Baby Doll פרק 27

פרק עשרים ושבעה – פזיזות.

העיניים שלי זזו לכל הכיוונים. זיעה קרה הצטברה על המצח שלי והרגשתי את האגרופים שלי נהיים לחים, גל של חום הציף אותי ברגע הנוראי הזה. ריח מוזר ולא נעים השתלט על האוויר או שאני פשוט נחנקת? הסתכלתי שוב כדי לוודא שאני לא מדמיינת. דמיאן.

פתחתי את הדלת והרגשתי דחף לרוץ במעלה המדרגות אבל פחדתי מתשומת הלב המיותרת שזה ימשוך. במקום, לקחתי צעדים איטיים לאחור אבל הם נקטעו במהירות.

"חכי. באתי לפה לדבר איתך, טליה." חיוך ארסי נפרס על שפתיו ותחושה מצמררת עברה בעמוד השדרה שלי. זה לא יכול להיות טוב.

"כוס מים קרים בבקשה, מריה." הטון הרגוע שלו היה מנוגד לטון הלחוץ שלי. המעיל שלו החליק למטה, חושף את צורתו העגלגלה.

גברת בריפן הנהנה וצייתה במהירות, הולכת אל המטבח. חוסר הנוכחות שלה גרמה למתח לעלות. למה הוא פה? מה עוד הוא ירצה עכשיו?

"את יודעת, זה לא יפה לשחק מלוכלך." הוא התחיל, מקפל את המעיל שלו מעל ידו. "במיוחד כשאת מקבלת הרבה כסף בתמורה. אין לך שום ייסורי מצפון?"

זה מעט מאיים כשהוא מדבר אליי ככה. אני כן הרגשתי אשמה, אבל היא לא הייתה כלפיו. ויותר חשוב, איך הוא גילה שהוא משלם בשביל כלום? שוב?

דארן היה הראשון שעלה לראשי אבל כנראה שטעיתי. "קיילי סיפרה לי על שניכם. הוא עדיין תחת ההשפעה שלך, אני רואה. גם אחרי כל מה שעשיתי." ברור שזאת הייתה היא. הידקתי את אגרופי הקמוצים.

"קיילי לא הייתה צריכה לדעת עלייך, כי את חשובה ממש כמו זבוב על הקיר." פניו הפכו פתאום קשות כאבן וקרות. "את חפץ. חפץ שבזבזתי עליו המון כסף. מה שמצחיק זה שהחפץ כנראה לא עובד כמו שצריך. ואני דיי כועס." הוא העביר את אצבעותיו על אחד האגרטלים.

"אני אעבוד ושאלם בחזרה כל סנט." אמרתי, הקול שלי פתאום מתמלא בכוח. "הבן שלך החליט משהו, לי לא הייתה שום השפעה על זה. זה עניין של ערכים."

איבדתי את האומץ שהיה לי כשעיניו של דמיאן נורו אל שלי. הן היו צהובות וורידים נמתחו אל האישונים שלו. גברת בריפן חזרה עם כוס מים והושיטה לו אותם. הוא לגם אותם כל כך מהר שזה נראה כאילו הוא שתה את כל קוביות הקרח בפנים בפעם אחת.

"אה." הוא שחרר לפני שהמשיך בשיחה שלנו. "אהבתי אותך יותר כששתקת. לא צריכה להיות לך דעה. דעות יש לאנשים שלפחות סיימו בית ספר." הרגשתי דמעות ממלאות את גרוני כשהחזקתי אותן שם.

דמיאן החזיר את כוס המים בחזרה לגברת בריפן והטה את ראשו לכיוון המטבח, מסמן לה לעזוב לפני שהמשיך בנאום הנבזי שלו. "אני הולך להיות נחמד בפעם האחרונה. אז הנה העסק. את תתני לבן שלי לזיין אותך," גניחת בהלה כמעט ברחה מפי. "את תגרמי לו לעשות את זה השבוע, או שהמשפחה שלך תפסיק לקבל כסף לגמרי. אני מבין שאמא שלך חולה מידי בכדי לעבוד ולכן בתור הבת שלה, הייתי מציע לך לשקול שוב מה כדאי לך. אני מקווה שזאת הפעם האחרונה שאני עושה את השיחה הזאת איתך." הוא הידק את עניבתו.

"אבל מה המטרה? הבן שלך בן עשרים עכשיו." ניסיתי, הקול שלי רועד.

"ברור שאת יודעת על מסורת המשפחתית." הוא חייך בארסיות. "אבל זה כבר לא בנוגע למסורת יותר, יקירה. זה בנוגע לניצחון. ואני תמיד מנצח."

"זה לא משחק בשבילי." הצלחתי לומר, הראייה שלי הטשטשה.

"ואת חושבת שזה משחק בשבילי? כשמעורב כסף, זה אף פעם לא משחק בשבילי. איך את לא יודעת מה הערך של כסף שהרוויחו אותו בעבודה קשה? וכנראה שאת לא יודעת עד כמה זה קשה למצוא בתולות בזמן האחרון. במיוחד כאלה יפות כמוך. אני רוצה שהארי יחווה בתולה לפחות פעם אחת לפני שהוא מתמסד. כי זאת… חוויה מדהימה." הרגשת סיפוק נפרסה על פניו כשהוא עצם את עיניו בתענוג. "להיות שליט מעל מישהו, השליטה שיש לך." זה נשמע כאילו הוא מדבר לעצמו.

"ואז את יכולה לחזור הביתה. או להמשיך לעבוד בבית זונות. מי יודע? אולי את עוד תאהבי את זה." הוא שלח לי קריצה לפני שסידר את הכובע שלו. שום מילים לא יכולות לתאר את כמות השנאה שיש לי לבן אדם הזה. העיניים שלי נסגרו בכוח, דמעות נופלות על לחיי.

"אל תדאגי יותר מידי. אני יכול לעשות כמה שיחות ולדאוג שישחררו אותך מוקדם יותר. הארי הולך להתחתן עם קיילי-אן בקרוב. תודה לאל שהיא לא כעסה על כל העניין הזה.כזאת ילדה מתוקה. אה, וכדאי לך שהשיחה הזאת לא תגיע אליו. אני בטוח שאת מודעת מספיק להשלכות."

הדלת נפתחה והוא צעד החוצה, טורק אותה בחוזקה אחריו, ההדף שלח הדים אל המסדרונות והרעיד את כל הבית. נפלתי אל הרצפה ומשכתי את ברכיי אל החזה שלי. בכיתי ובכיתי ובכיתי.

__

זאת הפעם השלישית שאיימו עליי. לא כזה אלים כמו בפעם הקודמת, אבל בהחלט מאיים. דמיאן הוא האבא הכי גרוע שאי פעם פגשתי. הסיבות שבגללן הוא עושה את זה לא היו הגיוניות. שום דבר לא היה הגיוני לי יותר. הארי צדק, אני לגמרי מפוזרת. בבית, אני חשבתי שידעתי הכל על החיים. אף פעם לא ידעתי למה אמא שלי כל כך מגוננת עליי ועכשיו כשהגעתי להבנה היא הכתה בי ממש חזק על כל הפרצוף, לא יכולתי להיות יותר אסירת תודה לאמא שלי ממה שאני עכשיו.

הארי ואני לא יכולים להמשיך להעמיד פנים. זה יותר מידי מסוכן עכשיו. דמיאן תמיד גילה. אני הייתי לכודה, שוב. אני אצטרך להתמודד עם זה עכשיו? השאלה שלחה צמרמורות ועור ברווז בכל גופי.

לא רציתי להישאר בחדר שלי למשך כל היום. ידעתי שאני לא אצליח להפסיק לבכות אם אני כן. אני צריכה להעסיק את עצמי עם משהו, משהו שלא קשור להארי. זה הולך להיות קשה כי אחרי הכל אני גרה בבית שלו. צפיתי בשקיעה מהמרפסת בקומה השנייה. הבנתי שאני לא נמצאת באיזור הזה של האחוזה הרבה. הארי אמר לי פעם שאין פה שום דבר מעניין. מחסנים וחדרי שינה ריקים מילאו את המסדרונות.

אחרי ששטפתי את עיני עם היופי של השקיעה, החלטתי לחקור את החדרים כדי להעסיק את המוח שלי. הרגשתי שלהשאיר את החדרים ריקים זה כזה דבר מבוזבז. האחוזה הזאת יכולה להחזיק בערך שלושים אנשים. הכנסתי את ראשי לחדרים, אחד אחרי השני כשהתקדמתי במסדרון, רואה רק ריהוט ישן וקורי עכביש.

אבל היה חדר אחד בקצה השני והרחוק שמשך את תשומת ליבי. מנעול פתוח היה על הידית והנחתי שהוא נמצא שם מסיבה מסוימת. משכתי את המנעול לפני שהנחתי אותו על הרצפה. השתחלתי פנימה, נזהרת שהדלת לא תחרוק יותר מידי חזק. לא ידעתי אם מותר לי להיכנס לכאן.

אבק דגדג את נחיריי, גורם לי לשחרר עיטוש חלש. אצבעותיי החליקו על המתגים והצלחתי להדליק את האור. היה המון ציורים מסביב וקנבסים ריקים. התקדמתי לכיוון ערימת ציורים אחת לפני שירדתי על ברכיי לפניה. הגרון שלי התכווץ והשתעלתי כדי לשחרר אותו. הפרדתי את הערימה והחלטתי שאני אעבור על הציורים אחד אחרי השני.

הצבעים שהשתמשו בהם לציורים היו כהים והיו כמה ציורים שהייתי צריכה לסובב הצידה כדי להבין מה מצוייר. אבל ללא ספק, הם היו מבריקים. אף אחד לא נכשל בלתפוס את תשומת ליבי. לכולם היה סיפור לספר. האות H הייתה על הקצה של כל אחד מהם. הארי עומד מאחורי כל היצירות המדהימות האלה? זה יהיה הגיוני, למרות שלא ציפיתי ממנו לכישרון מהסוג הזה.

היה ילד אחד זרוק על הרצפה עם דמויות שחורות מקיפות אותו. בשני, צבע פסטל נמעך תחת מגף שחור וגדול. אחרים היו יותר קשים וכללו נשים כמעט עירומות לגמרי בהם. פעם אמרו לי שזאת 'אומנות'. והיה אחד שהפחיד אותי. אלו היו סימנים אדומים וארוכים לכל אורך היד הפנימית. דם זרם מהחתכים הגסים ודמיינתי בראש שלי סיטואציה אמיתית כזאת.

כשכבר לא יכולתי לעכל את זה, הזזתי את הציור. לא הבנתי מה המשמעות של הציור אבל הוא הטריד אותי ולא רציתי לראות אותו יותר. הסטתי אותו וראיתי ציור אפילו יותר מצמרר. הידיים שלי רעדו כשהן הרימו את הקנבס. הוא לא היה דכאוני או עצוב. זה היה ציור פשוט של נערה. נערה שמשום מה נראתה נורא דומה לי.

שיערה הכהה נמשך לאחור לקוקו גבוה, כמה שיערות נודדות נפלו על אוזניה. עיניים רכות שחררו דמעה אחת קטנה שבקושי אפשר להבחין בה כי היא התמזגה עם צבע העור שלה. היא לבשה סוודר. אפור ככה ומאוד דומה למה שיש לי בארון. הארי צייר תמונה שלי.

החזרתי את הקנבס אל הערימה לפני שנעמדתי, לא בטוחה מה לעשות. למה שהארי יצייר תמונה שלי? כיסיתי את האור כששמעתי צעדים מהירים. יצאתי במהירות מהחדר וראיתי את גברת בריפן עולה במדרגות. "איפה היית?" היא שאלה.

"אני רק.. אה-"

"לא משנה. אני הולך לישון עכשיו, גם את צריכה. הוא בבית. והוא… לא במצב הכי טוב." היא אמרה לי לפני שהסתובבה ונעלמה במסדרון אחר.

הארי היה בבית. התגעגעתי אליו כל כך, אני יודעת שאני לא צריכה אבל אני לא יכולה להתאפק. רציתי לרוץ במורד המדרגות ולחבק אותו. רציתי לשאול אותו על הציורים, על הציור שלי במיוחד. רציתי שהוא יספר לי על האהבה שלו לאומנות. רציתי לדעת למה הוא לא סיפר לי עליה לפני. ורציתי לפלוט הכל על דמיאן, רציתי שהוא ידע.

מצאתי את עצמי יורדת במדרגות, היד שלו מרפרפת מעל המעקה. פרפרים השתחררו בבטן שלי מהמראה שלו. הארי ישב בסלון עם סיגריה בידו. הסצנה תהיה מושלמת, פחות הסיגריה.

היה לי צורך להעיף אותה מהיד שלו. אני לא מבינה למה הוא פוגע בעצמו ככה. הארי ליקק את שפתיו והרים את עיניו לפגוש את שלי. במבט קרוב יותר, שמתי לב שהן מעט אדומות. טיפות קטנות של זיעה היו על מצחו. הוא שיכור? ההזהרה של גברת בריפן שקעה עכשיו. הייתי עיוורת. הוא לא חזר הביתה שיכור במשך כל כך הרבה זמן. מה קרה?

"זה מדכא…" הוא אמר בקול כבד. "לא להיות לידך… לא לגעת בך." הרגשתי את עצמי מתרגשת מהמילים שלו אבל הזכרתי לעצמי שהוא לא פיקח עכשיו. הסיגריה החליקה בין שפתיו, עיניים ירוקות לא עוזבות את שלי. הוא פלט ענן אפור. התכופפתי ומשכתי את הסיגריה מידיו, לא מסוגלת לראות אותה יותר.

זרקתי אותה על מגש שהיה על שולחן הסלון ובמשך כל הזמן הזה הארי הביט בי בחצי חיוך. שנאתי שהוא חייך כי זה תמיד גרם לי להרגיש כאילו אני מרחפת. כאילו אני שוכחת כל מחשבה הגיונית. ואז הרגשתי אחיזה של היד שלי.

"אני מתגעגע אלייך. כל כך." הוא מלמל, הפנים שלו כמעט חיוורות לגמרי. כמה הוא שתה?

לא עניתי, צפיתי בו כשהוא ליטף את ידי. אפילו במצב הזה, הארי גרם לסיבוך של רגשות בבטן שלי. "למה את לא מדברת אליי?" הוא נשמע נואש, עצוב.

"א-אני לא יודעת. אני לא יודעת מה אני צריכה לעשות." עניתי בכנות.

הארי צפה בי באדיקות לפני שהשיב. "נשקי אותי." הוא ציווה בנוקשות והידק את אחיזתו בידי. "בבקשה."

אני רציתי. כל כך.