…Baby Doll פרק 25

ווואאייייי אני פשוט שונאת את קיילי הזאת!!!!

פרק עשרים וחמישה- קיצור דרך.

החוורתי כשהידיים שלי התרוצצו על הרצפה כדי לאסוף את הבגדים שפשטתי מקודם. כשהתכופפתי, השמלה לא יכלה להימתח ופחדתי שהיא עלולה להיקרע. בטח יצאתי מדעתי כשרציתי ללבוש משהו כזה צמוד ולא נוח. הארי עמד בדלת עם הבעה שלא הצלחתי לקרוא, הבעה שגורמת לבטן שלי לגעוש ולהתכווץ.

"אכפת לך?" המילים לא יצאו בכעס כמו שרציתי שהן יצאו. הצמדתי את החולצה שלי אל החזה שלי כדי להסתיר את המחשוף אבל זה לא ממש עזר.

"לא אכפת לי בכלל." הוא אמר. עדיין לא הצלחתי לקרוא את ההבעה שלו. אף פעם לא ראיתי אותו מסתכל עליי ככה לפני. הארי אף פעם לא ראה אותי בשום דבר חוץ מסוודר וג'ינס ואני מפחדת שהתלבושת שמדדתי עכשיו תגרום לי להסתכל עליי בדרך אחרת.

"בבקשה." כמעט התחננתי. רציתי שהוא יעזוב את החדר אבל הוא לא. במקום, הוא בחן אותי כאילו הייתי חיית מעבדה. תהיתי מה הוא חושב. הוא חושב שאני כל כך יפה שהוא לא יכול להוריד את המבט? או שהוא פשוט בשוק לראות אותי ככה?
מה אני חושבת? אני טליה הרגילה והישנה.

השאלות ששאלתי את עצמי היו מצמררות. לא אמור להיות אכפת לי מה הוא חשוב עליי, אבל כן היה.

השוק שלי החל להעלם ומצאתי את עצמי מתחבאת מאחורי דלת הארון כדי להסתיר את עצמי מהארי, כיוון שהוא לא התכוון ללכת לשום מקום. הרגשתי את הלחיים שלי מתלהטות והלב שלי נכנס לטירוף כשהסיטואציה החלה לשקוע בתוכי. "הארי, בבקשה תלך." דחקתי בו והמשכתי להתחבא מאחורי דלת הארון.

"אני צריך לדבר איתך." שמעתי אותו משיב.

"זה יכול לחכות כמה דקות?" ניסיתי להוסיף מעט כעס לקול שלי. איך הוא יכול שלא לשים לב עד כמה לא נוח אני מרגישה?

חזרתי לנשום שוב כששמעתי את הדלת נסגרת. עד עכשיו, הארי לא אמר כלום על מה שהוא ראה. אבל אני לא בטוחה איך אני הולכת להתמודד איתו שוב.

__

נקודת המבט של הארי.

לפני שיכולתי לעכל את מה שהרגע ראיתי, גברת בריפן קראה לי. היא נופפה אליי בידיה

היא הצביעה לכיוון מסדרון הכניסה ועיניי עקבו כדי לראות את קיילי עומדת ליד האגרטלים. הו, נהדר. כמו תמיד, היא סחבה תיק צד שגדול מידי לאנשים בגודל שלה. היא משכה את משקפיה מטה על גשר אפה כשהיא הבחינה בי. מה היא רוצה עכשיו?

"אני סולחת לך." היא אמרה בפשטות, מושכת את משקפיה מפניה כשנכנסתי למסדרון. פניה היו קשות כמו אבן אבל היא עדיין הצליחה להעלות חיוך על פניה.

"את סולחת לי?" לא יכולתי לשמור בפנים את הצחוק.

"הבנתי שאני לא חשבת בבהירות אתמול בלילה, וברור שגם אתה לא. אני שמחה שלא שכבנו. אנחנו לא צריכים למהר לעשות דברים כאלה. אולי טיפה הגזמתי. אני פשוט התגעגעתי אלייך, זה הכל. אנחנו צריכים לדלג על השלב הזה ולהתחיל לקחת את הדברים לאט יותר. בדרך הזאת, אתה תחשוב בהיגיון שוב." היא סיימה עם משיכה קלה בכתפיה.

"אני תמיד חושב בבהירות." לגלגלתי. "ואני כן דיברתי בהיגיון אתמול. התכוונתי לכל מה שאמרתי."

"לא, אתה לא." היא אמרה ושמתי לב לניצוץ בעיניים שלה כשקולה רעד. "בגלל שאבא שלי חבר ממש טוב של מנהל הקולג' שלך ואתה רחוק משיחת טלפון אחת לפני שתקבל את תעודת הסיום שלך. בלי לעשות את המבחנים אפילו."

נשארתי בשקט כשהבנתי מה היא אומרת. אני לא אהיה תקוע במקום הנוראי הזה ואצטרך ללמוד דברים שלא אכפת לי מהם אם אבא שלה יעזור.

"וגם…" קיילי התקרבה אליי והנמיכה את קולה ככה שרק אני אוכל לשמוע. אפשר לראות שהיא לא ממש אוהבת את הנוכחות של גברת בריפן פה. "אני מניחה שאתה מפחד מכל הקטע של להיות קשור אליי אחרי שנתחתן. אני יודעת שיש לך בעיות התחייבות. אז בשנה הראשונה לנישואים שלנו, אני ארשה לך להיות עם בנות אחרות כל ארבעה-חמישה חודשים, כל עוד אני אוכל להשגיח עלייך. אבל זה רק עד שנפתור את הבעיות שלנו. זאת הולכת להיות הקרבה גדולה בשבילי ואני מקווה שאתה מבין עד כמה אכפת לי ממך."

כשהמילים שלה צלצלו באוזניי, כיווצתי את גבותיי. קיילי טיפה יותר נואשת ממה שזכרתי שהיא. "תיראי, זה לא תמיד קשור לתשוקה." אמרתי לה, מנסה לשמור על עצמי מלהרים את קולי.

"טוב, אתה גורם לזה להיראות ככה." היא סיננה. "ורגע. אתה אומר שאתה מעוניין ביותר מסתם לזיין בנות? אני סקרנית, ספר לי."

כבר חשבתי על כמה עלבונות לזרוק לעברה אבל החלטתי לשתוק. קיילי הציעה לי משהו מדהים ופתאום אני נואש בדיוק כמוה.

"בסדר, בסדר. אני יודעת שיש לך עוד תחביב." היא הציצה מבעד לכתפי. "הציורים האלה במסדרון מרשימים, מדהימים אפילו. אבל אני לא בטוחה שזה יצליח לעזור לך בחיים כמו שאני יכולה. זה בדיוק הקטע – זה תחביב."

"לכי הביתה, קיילי. אני אחשוב על זה." אמרתי בשקט.

__

נקודת המבט של טליה.

שמעתי קצת מהשיחה של קיילי והארי במסדרון. הם רבו אתמול בלילה, ומן הסתם, לא ראה שום דבר יותר מזה. הרגשתי הקלה מציפה אותי למרות שלא שמעתי את החלק השני של השיחה שלהם. אבל ממש ששמעתי, להארי אין עניין בקיילי כמו שהיה לו כשהם היו במערכת יחסים לפני כמה שנים. העובדה הזאת הכתה בי כמו חדשות טובות.

אבל לא משנה מה זה היה, הארי נישק אותי אתמול בלילה ואז הלך להיות עם קיילי, בלי שום הסבר. זה כאילו לא אכפת לו מה אני מרגישה. לרוע המזל, אולי יש לזה יותר משמעות לי מאשר לו. זה מיוחד בשבילי. וזה הורס אותי לדעת שהוא אף פעם לא ירגיש כמו שאני מרגישה אליו. אבל מה שעצבן אותי הכי הרבה היה שידעתי את זה היטב, ואני עדיין נותנת לעצמי להישבר מולו. כל הזמן.

"טליה?" דלת המטבח החליקה ונפתחה.

"כן?" מלמלתי, מייצבת את עצמי על הכסא.

הארי הסתכל על גברת בריפן בעיניים כהות, מאיץ בה לצאת מהמטבח. לא אהבתי את זה שלפעמים הארי לא נחמד לגברת בריפן. היא טיפלה בו במשך שנים וסבלה את ההתנהגות הדוחה שלו בשקט. הרגשתי שמגיע לה קצת קרדיט.

גברת בריפן צייתה, מדדה אל מחוץ למטבח. הארי לקח את הכסא לידי והתיישב עליו. הפניתי אליו את גבי כשהסתובבתי על הכסא ונשענתי על הדלפק, לוקחת תפוח ומשחקת איתו בידי.

"אני מצטער שהייתי צריך לעזוב אתמול בלילה." הוא יישר כמה שערות מאחורי אוזניי. כשלא עניתי, הוא התמתח ונישק אותי על הלחי, משאיר את שפתיו שם. "מה לא בסדר?".

"מה לא בסדר? באמת?" הסתובבתי, גורמת לשפתיים שלו לאבד את מקומן על הלחי שלי.

"היא… היא פשוט-" שמעתי אותו מגמגם.

"אתה מתחתן איתה." אמרתי, משפילה את מבטי. "אתה אמרת את זה בעצמך, הארי. ואני לא יודעת איזה משחק אתה משחק, אבל אם אתה ממשיך איתו אתה צריך להפסיק." קולי רעד.

"אני לא משחק שום משחקים." הוא עטף את זרועו סביב מותניי.

"אז מה זה? אתה תמיד מוצא דרך להתחמק מלענות לי." דחפתי את ידו ממני ושפתיו נמתחו. "מה אתה רוצה ממני, הארי?"

"אני מבולבל בדיוק כמוך, ליה." הוא שתל את מרפקיו על הדלפק, מושך את ידיו על פניו. "אני לא יודע מה לעזאזל אני עושה."

נשארתי בשקט, מקווה שהוא ימשיך לדבר. "היום ההוא בקרסטלין… לא יכולתי לסבול אותם. אז עזבתי. כל מה שהם דיברו עליו היה לעשות את החתונה בפריז. הם יחלקו בשמים לכל אורח שבא. והזכרתי את זה שהם הולכים להזמין חמש מאות אורחים? חמש מאות אנשים שבטח לא סובלים אותנו בגלל כל העושר שלנו אבל מעמידים פנים שאכפת להם מאיתנו רק בגלל המעמד שלהם."

הארי ליטף את לחיי וסובב אותי להסתכל עליו. "אני שונא את זה. אני שונא אותם. אני שונא את עצמי כשאני לידם. אבל הנה משהו מפתיע, יש זמן שבו אני לא שונא את כל העולם, וזה מתי שאני איתך."

הרגשתי שהבטן שלי קופצת ומרקדת בפנים. אמרתי לעצמי שאסור לי להאמין לו בכזאת קלות. זה בדיוק מה ששנאתי ואהבתי הכי הרבה אצל הארי. הוא יכול לגרום לכל המגננות שלי להעלם רק בעזרת כמה מילים.

"זה למה אני חזרתי הביתה בשבילך." הוא סיים.

"אבל אתה הלכת אחרי קיילי." הזכרתי.

"אני יודע. אמרתי לך שהייתי מבולבל." הוא אמר, נעמד.

הוא היה מבולבל. הוא לא ידע מה, או מי, הוא רצה. "אלוהים, ליה, הכל היה הרבה יותר פשוט כשלא שאלת שאלות."

"אין לי את הזכות לשאול שאלות?" הוא לא רצה שאני אשאל שאלות. הוא רק רצה שאני אהיה שם מתי שהוא צריך אותי ושאני אשמור על הפה שלי סגור. כמו חפץ. אולי אני באמת חייתי כמו בייבי דול, אבל בדרך קצת יותר מכבדת. התכווצתי בראשי מהמחשבות.

"זה לא זה. את פשוט לא היית צריכה להיכנס באמצע הדרך. אולי ככה דברים היו פשוטים יותר."

"אני מצטערת שהכריחו אותי לגור באחוזה שלך. ואני מצטערת שאני שואלת שאלות. לחודשיים הבאים, אני אהיה בשקט. אני מקווה שזה יעזור לדברים להיות קצת יותר קלים בשבילך." אמרתי, הקול שלי מתקשה להישאר בטון. קמתי והתחלתי ללכת משם אבל הארי תפס במרפק שלי.

"לא התכוונתי לזה ככה. אני פשוט כועס על אבא שלי." הוא נאנח. "תאכלי איתי ארוחת ערב, טוב?"

הנדתי בראשי בסירוב לפני שקרעתי את ידי מאחיזתו והלכתי.