…Baby Doll פרק 24

תקשיבו…אין לי מושג בנות כמה אתם..אז…..אני מודיעה מעכשיו שהפרק ממש טיפה סוטה.
אני אישית לא חושבת שהוא כל כך סוטה. אבל בכל זאת אולי יש פה ילדות קטנות.
יש כאלה שלא אכפת להם,ויש כאלה שזה מגעיל אותם.
אני כבר מבינה בדברים האלה כי אני גם עוד מעט בת 15..
קיצר אני רק מזהירה!
ביי תהנו !!

פרק עשרים וארבע- תפיסה שגויה.

נקודת המבט של הארי.

הזעתי, גוש עבה וגדול חסם את גרוני. הרגשתי שהמצפון שלי מעניש אותי על זה שאני עושה את זה. אבל ממתי היה לי מצפון? אני אף פעם לא הרגשתי אשמה על זה שאני שוכב עם מישהי… עד עכשיו.
ישבתי על קצה המיטה בחדר השינה של קיילי, בדירה החדשה והמרוהטת, עם הריח הכי נשי שיש.המוח שלי היה עסוק בכל דבר אפשרי – רק לא לחשוב על טליה.
נזכרתי באיך שהיא נשברה מולי, ואיך שאני הרגשתי חיבור מוזר אליה בזמן שהיא בכתה.

אני עושה את זה עם קיילי כדי לשכוח מטליה ולהמשיך הלאה בחיי, אבל לא נראה לי שזה עובד. היא כל מה שאני יכול לחשוב עליו עכשיו, אפילו כשקיילי יצאה מחדר המקלחת. קיילי הייתה לבושה בכותנת תחרה שחורה ושקופה שחשפה את החזייה והתחתונים מתחתיה. באופן טבעי, אני צריך להיות האיש הכי שמח על פני האדמה עכשיו. לרצות לקפוץ עליה ולקרוע אותם ממנה. אבל להפתעתי הרבה לא רציתי לעשות את זה. מה לעזאזל לא בסדר איתי?

קיילי התהלכה לפניי, מסרקת את שיערה השחור. היא נשענה כנגד שולחן האיפור אחרי שזרקה עליו את המסרק ברישול. היא חייכה אליי, נושכת את אצבעותיה בזמן שהיד השנייה שחררה את החוטים שהחזיקו את כותנת הלילה שלה צמודה אל גופה. "זוכר שהיינו בני חמש עשרה? לא ממש ידענו מה אנחנו עושים אבל זה היה כיף בכל מקרה. אבל עכשיו כשאנחנו כבר יודעים מה אנחנו עושים…" היא דעכה, נושכת את שפתה התחתונה שהייתה מרוחה בשפתון.

הבד הדק והשקוף נפל אל הרצפה והיא נשארה חשופה כמעט לגמרי מולי.
"מה אם ההורים שלך יבואו?" אמרתי לה, מעכב את מה שאנחנו הולכים לעשות.

"חצות. הם כבר רדומים לגמרי באחוזה שלהם. הם לא יבואו בזמן הקרוב, לפחות לא הלילה." היא חייכה, מנסה להכניס אותי לאווירה. היא הצמידה את אצבעותיה אל כתפיי כדי להוריד מהמתח שלי, לעשות לי מסאז' מרגיע, אבל במקום להעלים את המתח היא רק הגבירה אותו. "אתה כזה לחוץ, בו-בר. אני יכולה לומר בוודאות שזה בדיוק מה שאתה צריך. אתה עזבת את קרסטלין כי היית מתוסכל כשראית אותי בבקיני. אתה חזרת הביתה כדי לקבל קצת מהבחורה הזאת כשהיית פשוט יכול לבוא אליי ולבקש." היא הוסיפה צחקוק צווחני בסוף.

עצבן אותי עד כמה שהיא רדודה וילדותית. אבל מצד שני, כמעט צחקתי מכמה שהמילים שלה מתאימות לסטטוס שלה כ"הזונה המצטיינת" של פליס. אבל ממתי אכפת לי עד כמה מישהו רדוד?

"אין לך שום מושג עד כמה את טועה." אמרתי במרירות, מניד בראשי מעט.

"מותק, אני אף פעם לא טועה. אני מכירה אותך יותר משאתה מכיר את עצמך."
קיילי התחילה לנשק את צווארי.

"את לא. תסמכי עליי, את לא." הוספתי.

היא התנתקה ממני. "אני לא זוכרת שאתה אחד שאוהב לדבר."

"עזבתי את המפלים שאתם לא שתקתם לגבי החתונה שבכלל לא הולכת לקרות." הייתי צריך לשמור על קור רוח ולא להרים את קולי.

"למה אתה מתכוון? היא כן מתקיימת." גבותיה נצמדו אחת לשנייה.

"כבר לא. אני לא יכול לסבול את החרא הזה." דחפתי אותה ממני בקלילות וקמתי.

"אתה אמרת… אתה אמרת שאנחנו נלמד לאהוב אחד את השני יום אחד." היא הרימה את הכותנת מהרצפה לפני שישרה אליי מבט בעיניים זוהרות מדמעות. "לפני חמש שנים, כשאמרת שאתה לא יכול לאהוב אותי עדיין. הבנתי. אבל אני חיכיתי, הארי. אני חיכיתי לזה."

"אבל את לא יכולה להכריח מישהו לאהוב אותך." אמרתי ברכות.

הפנים של הארי התעוותו בכאב, פתאום היא לא נראתה מוכרת לי בכלל. היא חישקה את שיניה וזרקה עליי את כותנת הלילה שלה. "אתה לא מסוגל לאהוב, הארי! אתה לא יכול לאהוב מישהו או משהו בגלל שאתה אגואיסט שחושב רק על עצמו, ואתה תמות כזה! כולם יודעים שמגיע לי יותר טוב ממך. אתה יודע שאתה כלום בלעדיי. אני כוכבת, ואתה אפילו לא יכול לסיים קולג'. אתה תיקח בחורה אחרת כל לילה הביתה אבל אתה אף פעם לא תהיה מסופק מהחיים שלך."

יצאתי מהדירה באגרופים קמוצים וקיילי המשיכה להטיח בי את העלבונות שלה, בכמה שפות שונות. אבל התעלמתי מהם כי ידעתי שאין טעם לריב איתה עכשיו, אני עייף יותר מידי. כשהגעתי למכונית שלי, הגוש שחסם אותי מקודם בגרון נעלם לגמרי.

__

נקודת המבט של טליה.

קמתי עם לב כבד. העיניים שלי היו מטושטשות מכל הבכי אתמול בלילה. הארי עזב עם קיילי, והוא נשאר איתה ללילה. לא יכולתי לסבול את הכאב. לא ידעתי למה אני משווה בכלל אבל קיילי הרבה יותר טובה ממני כמעט בכל דבר. כל גבר יקפוץ על ההזדמנות להיות איתה. אני שום כלום לעומתה.

אחרי שעשיתי מקלחת, פתחתי לרווחה את דלתות הארון. בחנתי במבטי את הבגדים שהארי קנה לי, תוהה אם אני צריכה ללבוש את הסוודר הכחול-כהה שהוא אמר שהוא אהב עליי. האם זה בגלל שהחור לצוואר המשיך ליפול על כתפיי? הוא היה באמת פלרטטן. חייכתי לעצמי מהמחשבה.

ניערתי את המחשבה מראשי כשנזכרתי מה הוא עשה אתמול בלילה. הארי היה ילד עם הרבה בעיות ואחרי מה שהוא חשף לפניי אתמול בלילה אני מבינה למה הוא עשה את מה שהוא עשה. אבל הוא פגע בי הרבה יותר מידי ולא משנה כמה סיפורי ילדות הוא יספר זה לא יכפר על זה.

לבשתי את הבגדים הישנים שלי. לא רציתי ללבוש שום דבר שהארי קנה לי. עשיתי את דרכי למטה אל המטבח, לארוחת בוקר, אבל נתקפתי בפחד מוזר כשראיתי את הארי שוכב על הספה, ישן. הוא חזר הביתה מוקדם ובטח נרדם על הספה, מותש מהלילה הארוך עם קיילי, אני מניחה. הוא אפילו לא טרח לסגור את החולצה שלו שוב והלב שלי התכווץ מהמראה.

נשפתי אנחה עמוקה לפני שהמשכתי ללכת למטבח. גברת בריפן כבר הכינה את השולחן. פנקייקים, חביתות וטוסטים היו מפוזרים בצלחות לכל אורכו. התיישבתי באחד הכיסאות, מרימה את המזלג שלי ודוקרת את הפנקייק שלי בייאוש.

"לילה קשה?" המנקה השמנמנה שאלה, נשענת על השולחן.

הנהנתי בשקט, לא הייתי במצב רוח לדבר.

"שמעתי הכל." היא המשיכה. "אבל זה לא מה שאת חושבת."

"למה את מתכוונת?" שאלתי.

"הארי חזר הביתה אתמול בלילה. הוא לא ישן אצל קיילי." היא הסבירה.

"רק בגלל שהוא חזר הביתה זה לא אומר שהם לא עשו כלום." השפלתי את מבטי אל הפנקייק שלי, שלא הצית את התיאבון שלי כמו בדרך כלל.

"אני לא בטוחה לגבי זה. אבל תתעודדי, בובה. נחשוב על משהו כיפי לעשות היום. אולי נשב על לוח השנה ונספור את הימים עד שאת חופשייה מהמקום הזה." הערכתי את הניסיון שלה לעודד אותי. אבל זה לא עבד, למרות שלא הצלחתי להחניק צחקוק.

אחרי ארוחת הבוקר, רציתי לשבת בסלון ולקרוא ספר אבל הארי עדיין ישן שם והדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זה להיות לידו, אז החלטתי לקחת ספר ולעלות לקרוא אותו למעלה. בזמן שחיפשתי אחרי משהו מעניין לקרוא, גברת בריפן הדליקה את המכונה הרועשת, שואב האבק.

זה הפתיע אותי שהארי לא זז, אפילו לא טיפה. הוא שכב שם, ישר לגמרי, תלתלים מבולגנים נחים על המצח שלו. הידיים שלו יצאו מהספה ומפרקי האצבעות שלו נגעו ברצפה. הספה הייתה מעט קטנה מידי בשביל הגוף הגדול שלו.

הוא שכב בתנוחה כזאת לא נוחה שהיה בי מן רצון כזה להעיר אותו ולשלוח אותו לחדר שלו. אבל הזכרתי לעצמי את הכאב שהוא גרם לי. הנשיקה שחלקנו אתמול בלילה הייתה הכי טובה אי פעם, לי לפחות.

עליתי למעלה והתחבאתי בחדר כדי לסיים סוף סוף לקרוא את 'שומר הזמן'. אני כבר שכחתי איפה עצרתי ואני בטח לא אהיה מרוכזת בכלל בספר אבל קראתי אותו בכל מקרה. הייתי צריכה סוג כלשהו של הסחה, לא משנה איזו.

אחרי שהחלטתי שאין לי מושג מה קורה בסיפור יותר, מצאתי את עצמי נמשכת את הארון שלי. תוך שניות, פתחתי אותו ושלפתי את השמלה הקצרה שהארי קנה. כששאלתי אותו עליה, הוא אמר שהיא לא בשבילי, אבל מסיבה מסוימת הוא עדיין אמר לגברת בריפן לשים אותה בארון שלי.

החזקתי את השמלה כנגד הגוף שלי כשבחנתי את עצמי במראה. אם הייתי לובשת בגדים כאלה אולי הייתי יכולה להיות קצת יותר תחרות לקיילי. רגע. מה? זאת לא אני.

אבל זה לא יפגע באף אחד אני אני אמדוד אותה לשנייה, נכון? פשטתי את הבגדים שלי והחלקתי את השמלה במעלה גופי. היא חיבקה את גופי בחוזקה, מדגישה את הקימורים שלא ידעתי שהיו לי. היא כל הזמן עלתה במעלה הירכיים שלי לא משנה כמה פעמים משכתי אותה מעט למטה לברכיים שלי. מתוסכלת, נתתי לה להישאר במקומה.

נתתי לשיערי להישאר משוחרר לפני שהסתובבתי לבחוון את עצמי במראה. זה לא נראה כמוני. אם אני אי פעם אלבש דברים כאלה כדי למשוך תשומת לב של בחור, אני בחיים לא אסלח לעצמי. זה זול. ואני לא אוכל לדמיין את הפרצוף הנגעל של אמא שלי כשהיא תראה אותי בתוך השמלה הזאת. אבל הרגשתי יפה. ולכל בת יש את הזכות להרגיש יפה כל כמה זמן.

"ליה?" קפאתי במקומי עד שכמעט ולא הצלחתי לנשום. הדלת נפתחה והארי הסתכל עליי, ההתפעלות שלו מרוחה על כל הפרצוף שלו. העיניים שלו בחנו את כל הגוף שלי לפני שיכולתי לעשות משהו. הוא בחן אותי לגמרי, מעכל את המראה, בזמן שאותי הציפה בושה. אבל באותו הזמן, גם התרגשתי.