…Baby Doll פרק 17

עכשיו תגלו מי זאת ומה היא הייתה בשביל האריי אעאעאע!!
תהנו ;)

פרק שבע- עשר – קונפליקט.

"זאת קיילי אן" הודיעה לי גברת בריפן עמדה עכשיו לצידי, שתינו מציצות בחוסר נימוס מהמדרגות אל הסלון. היינו בקומה השנייה, מתחבאות בצל של קיר שהסתיר אותנו היטב ונתן לנו נקודת תצפית מעולה על האורחים. אבל הרגיז אותי שלא יכולנו לשמוע כלום חוץ מפרצי צחוק מידי פעם.

"מי היא?" שאלתי כשעיניי ננעצו בנערה הצעירה. מסיבה מסוימת, מתתי לדעת מי זאת.

גברת בריפן משכה את סל הכביסה קרוב יותר אל החזה שלה. "אהבה שנשכחה".

"היא הייתה חברה של הארי?".

גברת בריפן החזירה לי הנהון, מציתה ניצוץ מוזר של כעס בתוכי. "זה היה לפני המון זמן. אני לא יודעת למה היא חזרה לפליס…"

"הארי אמר משהו על אפשרויות עסקיות" אמרתי לה, מתקשה לשמור על הקול שלי מלהישבר.

"טוב נו, ההורים שלה באמת אנשי עסקים, למרות שהם לא עושים עסקים מלוכלכים כמו ריצ'רד. מעניין על מה הם עובדים" גברת בריפן תהתה, טופחת על סנטרה עם אצבעה. "לפי מה ששמעתי הם לא בקשר טוב עם הארי ואבא שלו בזמן האחרון".

"למה?"

"ובכן, כשהארי היה בן חמש-עשרה, הם נפרדו בגלל שהארי 'ירד מהפסים' כביכול וההורים של קיילי רצו להרחיק אותו ממנה. היא מצטיינת, יש לה מדליות זהב כמעט בכל דבר שהיא עושה וההורים שלה לא רצו שהוא יהרוס לה את זה. היא גם הייתה עוברת בין ארצות דיי הרבה, אז כנראה שהמערכת יחסים הזאת לא הייתה עובדת בכל מקרה. לפחות זה מה שאני חושבת". היא חשפה "אני זוכרת שדמיאן ואבא שלה עבדו על עסקה ענקית אבל דברים החלו להשתבש אחרי שהם נפרדו וישר אחרי זה הם פנו לדרכים שונות".

אז למה הם פה עכשיו? אני מודעת ששום דבר מזה לא אמור להיות קשור אליי אבל הייתה לי הרגשה לא טובה. גברת בריפן אמרה לי שהיא יורדת למטה כדי לצטט להם קצת ואני חשבתי שזה רעיון מצוין. לא יכולתי לחכות שהיא תחזור בחזרה.

בדרך כלל אני לא כזאת חטטנית אבל הסקרנות שלי הכניעה אותי הפעם. הרגשתי גוש כבד ומציק יושב עליי כשראיתי את קיילי מדברת עם הארי. כל כך רציתי לדעת על מה הם מדברים.
כל בעיה שהייתה בניהם אחרי הפרידה מן הסתם נעלמה עכשיו וכל מה שהם החליפו אחד עם השניה זה צחוקים וחיוכים. התכווצתי כשראיתי אותה מרימה את ידה ומבלגנת את שיערותיו. מה קורה פה?

השיניים שלי התהדקו, ואם זה היה אפשרי, העיניים שלי היו שורפות בה חורים. לא יכולתי לסבול אותה עם החיוך הבהיר והעור המושלם שלה.

קיילי הניפה את שיערה והוא נח עכשיו מאחורי כתפה, עוטף אותה בדרך מחמיאה אבל עדיין מעצבנת. הארי ישב ישר למולה. רגשות מבלבלים, כעס וחוסר ביטחון רצו הלוך ושוב בראשי. אני לא מקנאה. אני לא.

המשקל הכבד על החזה שלי ירד טיפה כשראיתי את כולם נעמדים על רגליהם. השיחה נגמרה והם כבר היו מוכנים לעזוב. סוף סוף. קיילי חפרה בתוך מה שנראה כמו תיק מעצבים גדול ויקר. פלאפון נשלף החוצה והיא הושיטה אותו להארי. עכשיו הם מחליפים מספרים. ואז הם התחבקו, הידיים שלו סביב מותניה ושלה סביב צווארו.

דמיאן עזב עם שלושת האורחים והארי נשאר לבד למטה. רציתי לדבר איתו ולשאול אותו מה קרה פה בשעה האחרונה לפני שהלב שלי יתחיל לצנוח. רציתי שהוא ייקח אותי אל תוך ידיו ויגיד לי שזה היה שום דבר. שאין לי על מה לדאוג. אני יודעת שאני לא אמורה להרגיש ככה, אבל הגעתי למסקנה שאני פשוט לא יכולה להחזיק את עצמי.
הארי מצא את מקומו ודאג להתמקם בתוך ליבי ואני לא יכולה להעיף אותו משם לא משנה עד כמה אני מנסה.

דארן צודק. אני באמת מטומטמת.

"בחיים לא תנחשי!" גברת בריפן חזרה לקומה למעלה עם החדשות "הם פשוט רעבים לכסף".

"מה? בתמורה למה?" הייתי נואשת לדעת.

"הם רוצים שהארי יחזור להיות עם הנערה! אני יודעת לאן זה יוביל. אני יכול להריח את האירוסין מתקרבים" היא מלמלה, מנסה להכניס מלא דברים במשפט אחד. "ההורים של קיילי אוהבים את זה שהארי נרגע, הם רוצים שהשניים יחזרו להיות במגע שוב. וכמובן, בשביל דמיאן, הוא יחגוג על כל הקופה. איחוד של שני עשירים! את יכולה לדמיין לעצמך?".

"ז-זה נחמד. העיקר שטוב לו" סיננתי ובלעתי את רוקי.

תווי פניה הנרגשים של דברת בריפן התרככו כשהיא בחנה את ההבעה שלי מקרוב. "טליה, יקירה. מה קרה?" היא שלפה מטפחת מכיס השמלה שלה וטפחה בה על לחיי.

התביישתי בעצמי כששמתי לב שיש דמעות על המטפחת. בלי מילה נוספת, הפניתי את גבי לגברת בריפן והלכתי משם.
נשענתי כנגד הדלת כשהגעתי לחדר שלי וסגרתי אותה אחריי, לוקחת את שפתי התחתונה בין שיניי. הלחיים שלי היו מוכתמות ורטובות.

__

המוח שלי היה מוצף במחשבות שרק גרמו לי לדמיין את המצבים הכי גרועים שיכולים לקרות. הרגשתי בושה שבכיתי מול גברת בריפן. זה בסדר אם הייתי בוכה למולה על משהו אחר, כל דבר אחר, אבל היא יודעת שאני בוכה בגלל הארי ולא יכולתי לסלוח לעצמי על זה.

איבדתי את כל הגאווה שנשארה בי? הכבוד העצמי? אני הייתי כזה אדם חלש.
מי בוכה על רגשות לא מוסברים בכלל – ואני אעז לומר – למפלצת? מישהי שמשחק תפקיד מרכזי בבעיות ובסבל שלי?

החבאתי את עצמי תחת המצעים של המיטה, מסתובבת מצד לצד בחוסר מנוחה. אני לא אהיה מסוגלת ללכת לישון הלילה. אגרפתי בידיי את המצעים כשהוצפתי במחשבות על אימי החולה שרק דיכאו אותי עוד יותר.

מצאתי את עצמי עוזבת את החדר שלי, לא מסוגלת לסבול את המחשבות המדכאות יותר. אני צריכה כוס מים קרים כדי לשטוף את הגוש החונק בגרון. פסעתי במסדרון האחרון ונעצרתי ליד דלת הזכוכית הפתוחה של המרפסת. רגליי קפאו מהמראה של הארי מאזן סיגריה בין אצבעותיו, הקצה שלה צמוד אל שפתיו.

עיניים ירוקות עשו את דרכן אליי ואני הכרחתי את עצמי ללכת. "טליה" הוא קרא. כשלא הסתובבתי והמשכתי ללכת הוא תפס בזרועי. "למה את עדיין ערה? השעה שלוש בבוקר" ידו החליקה מטה אל מרפקי, השנייה עדיין מחליקה את הסיגריה. "את בסדר?".

החזה שלו היה חשוף מהחולצה שהייתה מכופתרת רק מהאמצע. "אני בסדר" אמרתי לו לפני שהשפלתי את מבטי אל הרעל המגולגל שהחזיק. "בבקשה אל" הייתי חייבת להגיד.

העיניים שלו עקבו אחרי שלי. "אוקי" הייתי מופתעת כשהוא זרק אותה מעבר למרפסת. לא ציפיתי שזה יהיה כזה קל. "באמת אכפת לך ממני, לא?".

"אני פשוט לא יכולה לסבול את זה כשאני רואה מישהו מחזיק את הדבר המחריד הזה".

השפתיים של הארי התעקלו לחיוך כשהוא משך אותי קרוב אליו בעדינות. אני לא יכולה להיות בסיטואציה הזאת שוב. "ה-האפשרות העסקית שלך הלכה טוב?" שאלתי.

הוא צחק. "זה יותר כמו… ארגון של משהו" הרגשתי את ידיו זזות אל גבי.

"החברה שלך מאוד יפה" הערתי, הידיים שלי נלחצות כנגד העור החם של החזה שלו כשנמשכתי קרוב יותר.

"היא באמת יפה" הוא אמר. משהו השתחרר בליבי וכעס התערבב ועלה בגרוני כמו גוש אדום שאיים לחנוק אותי. האף שלו הבריש על המצח שלי, השפתיים שלו בקושי נוגעות, מרחפות מעל עיניי וגורמות לצמרמורות לעלות לפני השטח על עורי.

"ש-שניכם, אתם נראים טוב ביחד" המשכתי, רוצה לדעת מה הדעה המדויקת שלו עליה.

"בטח" הוא אמר. הרגשתי עקיצות קטנות ומציקות על עורי, כאילו מזריקים כאב טהור לתוכי. הידיים שלי תפסו בחוזקה בבד החולצה שלו ונלחמתי ברצון החזק שלי להעיף לו אגרוף ישר לפרצוף. "אבל, אני ואת…"

הרצון הזה מת בשנייה ששמעתי את המילים יוצאות מפיו. "אנחנו נהיה יותר טובים" הוא אמר, מכווץ את הלב שלי עם כל פעימה. הייתי מופתעת מאיך שמשפט כזה קצר יכול לגרום לי להרגיש ככה. המרחק בנינו הצטמצם לסנטימטרים ספורים ורגע חשבתי שהוא הולך להצמיד את שפתיו אל שלי. אבל הוא לא, ואני מצאתי את עצמי מרגישה מאוכזבת. במקום, הוא הניח את ידו על שלי, שהייתה לחוצה כנגד החזה שלו, והייתי מופתעת כשהוא החל להזיז אותן בעיגולים איטיים.

"את כל כך יפה, ליה" הדרך שבה הוא אמר את זה גרמה לי להאמין שזה נכון בפעם הראשונה בחיי. הוא הוביל את אצבעותיי בעדינות על החזה שלו, עיניו נעצמות. "את לא יודעת את זה, נכון?" זה נראה כאילו יש לי סוג של אפקט עליו. הוא הוביל אותי אל מתחת לחולצה שלו, אל הבטן. קצות אצבעותיי עברו על כל שריר מוצק. הרגליים שלי הרגישו כמו ג'לי, הרגשתי כאילו אני עלולה לאבד את שיווי המשקל שלי בכל רגע.

"ליה" הארי התנשף. לא לקח לי הרבה זמן להבחין שהוא וויתר על השליטה בידיים שלי. הפתעתי את עצמי כשהמשכתי עם הפעולה גם בלי ההנחיה שלו.

לפני ששמתי לב, טיילתי על פני הבטן שלו עד לתחתית העורף שלו. הידיים שלי עברו אל שיערו, אצבעות נלכדות בתלתליו.

שפתיו זזו אל אוזני ושתלו נשיקה רטובה מתחתיה לפני שהתנוך שלי נתפס בין שיניו, מציתות הרגשה לא מוכרת בתוכי. פתאום התחלתי לראות דברים בצורה אחרת, לראות את הארי בצורה אחרת. אני באמת…. רוצה לעשות את זה איתו? נחרדתי מהשאלה של עצמי. הרגשות שלי אל הארי התגברו והן שינו הרבה דברים שחשבתי שידעתי, דברים שחשבתי על עצמי.

התרחקתי מהארי, גורמת לו לעקם את פניו. בדיוק כשהוא פתח את פיו לדבר, התרחקתי בחזרה אל החדר שלי. אני לא הולכת להיות סתם עוד בייבי דול.

פרק תשעה- עשר – בית.

למה הארי מתעלל בי ככה? הוא היה עם אינספור בנות. אני יודעת שאין לי שום משמעות בעיניו, אני סתם עוד פסיק בחיים המשוגעים שלו. יש לו כל מה שהוא צריך, כל מה שהוא אי פעם רצה. אז למה הוא עושה לי את זה?

בניגוד אליו, אף אחד מהמין השני נגע בי ככה אי פעם, בדרך שבה הוא נוגע בי. למעשה, אף אחד מהמין השני לא התקרב אליי כמוהו.
הארי פשוט אוהב לשחק קצת מסביב כדי לספק את הרצונות האנוכיים והאגואיסטים שלו, והוא ידע בדיוק איזו השפעה יש למעשים שלו עליי. אבל לא היה לו אכפת.

הוא משחק איתי בקלף הרחמים, מעמיד פני מסכן, כשהוא מספר לי על החיים הקשים שהיו לו. הוא רק רצה שאני אתחבר אליו איכשהו כדי שהוא יוכל להתקרב אליי דרך ה'דמיון' בנינו. הוא רצה לנצל את העובדה שאני הייתי חסרת ניסיון בכל כך הרבה מובנים.

מה שדארן אמר לא יכול להיות יותר נכון. אני הייתי עיוורת למגרעות של הארי. לא רציתי להאמין שהוא דומה לאנשים שמסביבו. ותראו לאן זה הוביל אותי. מה לעזאזל ציפיתי?

הייתי כזאת טיפשה כשנתתי לו להתקרב אליי ככה. איך יכולתי אי פעם לדמיין שהוא יהיה שונה? האמת המכוערת היא שהם כולם אותו הדבר. רמאים, תחמנים, סוטים. אני יכולה להמשיך עם הרשימה הזאת לנצח.

התעוררתי משינה נוראית. לאתמול בלילה היה השפעה דיי גדולה עליי.
נכנסתי למקלחת ושפשפתי בחוזקה את האזורים בהם הארי נגע בי. אני מקווה שהמקלחת תשטוף את כל מה שאפשר חוץ מהכאב.

הברשתי את שיערי והתלתלים שלי נשארו תלויים על כתפיי כשלא היה לי כוח לסדר אותם. חיפשתי בתיק הבגדים שלי והוצאתי ממנו חולצה חומה וריקה.

הימים שלי פה חזרו על עצמם. אני אתעורר בבוקר מלאת דאגות, לא יודעת מה יביא לי היום ואיזה דברים נוראיים הולכים לקרות. חייתי בפחד. אבל ככל שגיליתי יותר על האדם שאני חיה איתו, הרגשתי יותר בטוחה. טוב נו, הרגשתי תחושה שגויה של ביטחון, אם להיות יותר מדויקת. אבל לא משנה מה זה היה, עכשיו זה כבר נעלם ואני מרגישה לגמרי שברירית.

כשבהיתי במראה, דמעות הציפו את עיניי. שנאתי את עצמי שאני כל כך חלשה. קפצתי כשהייתה דפיקה בדלת. לא ממש השקעתי מחשבה במי זה יכול להיות, אז פתחתי אותה.

הרגשתי את עיני נפערות למראה של הארי. הוא התרומם מעליי, תמיד מצאתי את הגובה שלו מאיים באיזה שהוא מובן. אבל אני לא אתן לזה להפחיד אותי עכשיו. אני צריכה לאזור כוחות כדי להראות לו שאני לא חלשה או מפחדת ממנו. אין לי שום סיבה לפחד ממנו.

"טליה" הוא התחיל לומר והתחלתי לסגור את הדלת אך הוא תפס בה ודחף אותה בחזרה "בבקשה תקשיבי".

הרכנתי את ראשי ונשארתי בשקט – תמונה שמשקפת בבירור את השבירות והחולשה שאני נמצאת בה עכשיו. אין בי שום יכולת לנסות להעמיד פנים שאני יותר חזקה מזה. "אני רציתי לספר לך את זה אתמול בלילה, אבל… דעתי הוסחה". קיוויתי שאני לא מסמיקה כשהזיכרונות מאתמול בלילה עלו בחזרה.

"תיראי, אני מבין שכל הסיטואציה אתמול בלילה בטח הלחיצה אותך, בגלל שאת יודעת… את בדרך כלל מתחרפנת מדברים כאלה". ניסיתי לסגור את הדלת שוב אבל הארי שמר עליה פתוחה לרווחה, הכוח שלו מתגבר על שלי. "אני רוצה שאת תדברי איתי".

שיחקתי עם אצבעותיי כשהכנתי את עצמי לקראת מה שאני עומדת להגיד. "א-אני לא רוצה שתיגע בי יותר. זה לא נעים לי" הרמתי את מבטי, רואה איך גרמתי לפניו להקדיר. "אני שום דבר בשבילך, אז בבקשה תעזוב אותי".

פניו של הארי השתנו להבעה שלא ראיתי עליו לפני כן, אבל היא נעלמה במהירות שבה היא עלתה. הוא לא התנהג כמו עצמו, כשהוא המשיך לשתוק והביט עמוק אל תוך עיניי. "מה אתה רוצה ממני, הארי? אתה יכול ללכת להתעסק עם כל בחורה שתרצה" אמרתי.

"אני לא יודע" הוא סוף-סוף דיבר. "אני לא יודע מה אני רוצה ממך. אבל יש משהו. אני-פשוט-" הוא הניח את כף ידו על עורפו, מסתכל מסביב בלחץ. אף פעם לא ראיתי אותו ככה לפני. "לא משנה".

"אוקי" הנהנתי, דוחפת את הדלת בעדינות.

"ליה" הוא דחף אותה שוב פעם ונכנס לחדר. "מה שאני רציתי להגיד לך זה שאני סיימתי את החוזה".

"א-אתה סיימת את זה?" הקול שלי רעד כשחיכיתי לאישור שלו, לא בטוחה שאני שמעתי בבירור את מה שהוא אמר.

"כן, סיימתי אותו אתמול. את יכולה ללכת הביתה עוד יומיים" לא היו שום חיים בקול שלו, או אפילו בפניו. לא הצלחתי לשים את האצבע על הסיבה.

רגשות מעורבבים עלו מהמילים שלו, פרץ של התרגשות ותחושה מאכזבת, כאילו אני איבדתי משהו.
אם הארי הצליח לסיים את החוזה כל הזמן הזה, כמו שדארן אמר שהוא יכול, למה הוא לא סיים אותו עד עכשיו?. הוא שיקר לי שאי אפשר לסיים את החוזה. אבל החלטתי פשוט להתעלם מזה, בגלל שכל מה שמשנה עכשיו זה שאני אוכל לראות את המשפחה שלי שוב.

"א-אני לא יודעת מה להגיד" מלמלתי.

"ואת תהי… טוב, שמחה שוב" הוא הוסיף.

שמחה? אני אחזור לחיים הקודמים שלי. עושה מטלות בדירה בזמן שאמא שלי עובדת, ממש כמו שעשיתי במשך השנים האחרונות. לא ידעתי מה אני מרגישה, רק ידעתי מה אני אמורה להרגיש. וזה להרגיש 'שמחה'. למה לוקח לי כל כך הרבה זמן להרגיש ככה? זה כל מה שציפיתי לו.

"תודה" אמרתי לו, לא בטוחה מה עוד אני אמורה להגיד.

"את לא צריכה להודות לי. אם זה היה תלוי בי את בחיים לא היית נכנסת לכל הסיפור הזה".

לא השבתי לזה. אני יודעת שאני עדיין הייתי בצרה הזאת גם בלעדיו, כנראה במצב הרבה הרבה יותר גרוע. אבל החלטתי לשמור את זה לעצמי.

"ליה, מחר היום הולדת שלי. ו… אני רוצה לפנק אותך".

"זה לא אמור להיות ההפך?" שאלתי.

משך בכתפיו. "אני חייב לך".