…Baby Doll פרק 16

פרק שישה- עשר – לא מרוצה.

התלתלים הבלונדיניים והכהים שלו נגזזו בגסות אבל הוא שמר על רצועה בהירה מעל השפה שלו. זה נראה כאילו הכל בו נהיה פתאום שונה ולא מוכר, חוץ מעיניי האוקיינוס הכחולות שלו.

"דארן, זה אתה?" חייכתי כשהחזקתי את סורגי הברזל של השער. "איך אתה ידעת איפה אני?".

"את ממעיטה בערכי" הקול שלו נהיה הרבה יותר עמוק מהפעם האחרונה שפגשתי אותו "יש לי את הדרכים שלי".

"אתה גבהת" הערתי.

"את פשוט התכווצת" קצוות שפתיו נטו למעלה.

צחקקתי מהתשובה שלו ונלחמתי בדחף החזק שלי למשוך אותו לחיבוק גדול וחזק. המרחק בהחלט גורם ללב שלך להשתגע. קיללתי בראשי את השער שהיה המחסום בנינו.

"באתי לראות אותך בגלל שלא יכולת לכתוב לנו. איך את מרגישה, ליה?" הוא הרים את ידיו מעל שלי שחנקו באחיזתן את סורגי הברזל, כך שהחזקנו אותם ביחד. "מה הם עשו לך?".

"אני בסדר, דארן. כמה עליות ומורדות פה ושם אבל שום דבר רציני לא קרה".

"שום דבר רציני? זאת אומרת שלא הכריחו אותך ל…" קולו דעך.

"לא" אישרתי לו.

"יש מישהו בבית עכשיו?" הוא נשען יותר קרוב, הקול שלו היה בקושי לחישה כשהוא הביט מאחוריי על האחוזה.

"לא, זה רק אני והמנקה" אמרתי לו.

"אז הבן זונה לא הכריח אותך לשכב איתו?" הוא חזק בחזרה לנושא הקודם.

מצאתי את עצמי מכווצת את גבותיי ונועצת בו מבט בגלל בחירת המילים שלו, מנידה בראשי. "זה מסובך, אבל הכל טוב. זה משהו שאני לא אצטרך לדאוג לגביו יותר".

"אני לא מבין. זה מדהים, ליה. אבל למה הוא פשוט משחרר אותך מזה?" גבותיו התעקלו בבלבול.

"טוב, מסתבר שהוא לא ממש דומה לשאר האנשים סביבו" משכתי בכתפיי.

"אז למה הוא עדיין שומר אותך כאן?" ידו התהדקה מסביב שלי.

"החוזה, הוא עדיין תקף".

"בולשיט" דארן קילל "הוא היה יכול לסיים אותו אם הוא היה רוצה".

"זה לא כזה פשוט. להארי יש בעיות מסובכות עם המשפחה ו-"

"ואיך בדיוק הבעיות המשפחתיות המסובכות האלה קשורות אלייך? את אומרת לי שאת איכשהו… מנסה לעזור לו לצאת מהן?" הוא שאל "אני לא יודע מה הוא אמר לך אבל אני רוצה שתדעי שאת לא חייבת לסטוציונר המזדיין הזה שום דבר".

"אל תדבר עליו ככה. אני יודעת מה אני עושה" תקפתי לפניי שיכולתי לחשוב בכלל על מה שיוצא לי מהפה.

"למה את מגנה עליו?" קולו של דארן התרכך וכך גם אחיזתו מסביב לידי "הוא מה שהוא".

"אני- אני לא! אתה לא יכול להבין" הנחתי את מצחי כנגד הברזלים.

"מה אני לא אבין? את יודעת שאת יכולה לספר לי הכל, טליה. מה נכנס בך?" ידיו נפלו והוא החליק אותן לתוך כיסי מכנסיו.

"אתה הלכת, דארן. לכל כך הרבה זמן. אני יודעת שאתה רק רוצה לעזור, ואני מעריכה את הכל אבל בבקשה אל תחשוב סתם דברים. הרבה דברים השתנו ו-"

"גם את" הוא הניד בראשו לאט "זה מה שאת מנסה להגיד לי, לא? ליה… ההארי הזה שאת חיה איתו… הוא מפלצת ככה או ככה. הם כולם ככה, כל האנשים האלה. אל תהי עיוורת, אל תתני לו לתחמן אותך. ובבקשה אל תגידי לי שיש לך רגשות אליו".

"אני- אין לי!" התפרצתי, הקול שלי רועד. מה שדארן אמר לי היה נכון, אבל התקשיתי לראות גם את הארי באור השלילי הזה. "אני יודעת איך האנשים האלה מתנהגים, אני לא מטומטמת".

"אז תפסיקי להתנהג כאילו את כן" הוא ירק.

כל מה שהוא אומר נכון. אני באמת מטומטמת. אני נלחמתי עם עצמי כדי לנסות להכחיש את זה, אבל הפעם לא יכולתי. האמת היא שאני באמת פיתחתי סוג של רגשות אל הארי. ועכשיו כשדארן נתן לי סטירת מציאות כזאת, אשמה התחילה לאכול אותי. שנאתי את עצמי על מה שאני מרגישה.

"ליה…" הוא לחש "היי…" הוא הושיט את ידו בין הסורגים והרים את סנטרי.

"הכל הולך להיות בסדר. אני בטוח שאת יודעת מה את עושה, אבל פשוט תהי ערנית. ואת תצאי מכל הבלאגן הזה ממש בקרוב. אני מצאתי עבודה ליד הדירה שלך ואני תמיד נמצא באיזור. אני לא הולך לעזוב את העיר שוב. אבל הכל יחזור להיות בשגרה ואפילו יותר טוב אחרי שתצאי מכאן. זה טוב לדעת שלא מכריחים אותך לעשות כלום. אמא שלך תשמח כשהיא תשמע את זה. תנסי להתמודד עם הסיטואציה הזאת עוד קצת ואנחנו כבר נמצא דרך לעזור לך" הוא חייך. המילים שלו היו כל כך מנחמות. אני מופתעת מהדרך שבה הוא יכול פשוט לשטוף את כל הדאגות והלחץ שלי בכזאת קלות.

"אמא שלי… ג'קי. איך הם?" שאלתי.

"ג'קי… ג'קי נפלא. הוא הולך לבית הספר".

"אמא שלי?" הרגשתי את האיברים הפנימיים שלי מתערבבים ונקשרים אחד בשני כשחיכיתי לתשובה שלו. לפי ההבעה המתוחה על פניו, אני יודעת שאני לא אהיה מרוצה מהתשובה שלו.

"אני לא רוצה לשקר לך, יש לה כמה כאבי חזה קטנים מידי פעם," כמעט נחנקתי למשמע המילים שלו "אבל הם קטנים. אז אל תדאגי" הוא הוסיף.

"בבקשה תשמור עליה, דארן. זה כל מה שאני מבקשת ממך" אמרתי. למשפחה של אמא שלי יש היסטוריה ארוכה של בעיות לב. סבתא שלי מתה מהתקף לב ואני לא יכולה לסבול את המחשבה שאני אאבד גם את אמא שלי באותה הדרך.

"זה תמיד בראש הרשימה שלי" הוא אמר. דארן הוא ילד יתום ואנחנו בעיקרון המשפחה היחידה שיש לו, אז הייתה לי סיבה עוד יותר גדולה לסמוך עליו בכל הנוגע לאמא שלי.

השיחה שלנו נקטעה כשהבחנתי באישה מסוקרנת עושה ריצה על השביל ממול. היא נעצה בנו את מבטה בחטטנות.

"אני חושבת שכדאי שתלך" אמרתי לו. לא רציתי שאף אחד יראה אותי ואת דארן מדברים. אני באמת לא יכולה לסכן שום דבר עכשיו.

דארן הנהן, מבין את המסר. "אני אדבר איתך שוב בקרוב, איכשהו" הוא ליטף באגודלו את סנטרי לפני שמשך את פניי קרוב אל שלו ונישק את מצחי, סורגי הברזל מונעים כל סוג אחר של מגע חוץ מזה.

__

עזרתי לגברת בריפן לחתוך קצת סלרי במטבח כששמעתי את המכונית של הארי עושה את דרכה אל החנייה. עברו רק כמה שעות מאז שהוא הלך לקולג' אבל אני התגעגעתי אליו, עד כמה שזה היה קשה להבין את זה. לא רציתי להיקשר אליו, רגשית או בכל דרך אחרת, אבל האמת הכואבת היא שאני כבר נקשרתי. ורק אחרי השיחה עם דארן היום הבנתי שאני חייבת לעשות משהו כדי למנוע מזה לגדול ולהמשיך להתפתח.

"שמת לב למשהו שונה אצל הארי?" גברת בריפן הניחה את הסכין שלה על השיש.

"למה את מתכוונת?"

"טוב, הוא הפסיק לחזור הביתה שיכור. הוא לא מביא את הבנות המופקרות האלה לכאן יותר. כבר אין מסיבות בית פרועות. והוא לא צעק עליי כבר דיי הרבה זמן".

זה היה נכון, אבל גברת בריפן הצליחה לשים לב לשינוי בו רק בגלל שהיא נמצאת איתו כבר כמה שנים. אבל אני לא ממש הצלחתי להבין למה היא הניחה שהוא השתנה.

"טוב, זה שיפור".

"זה שיפור אדיר" הרגשתי שהיא נשמעת יותר מתרגשת ממה שהיא התכוונה להישמע "והכל התחיל רק אחרי שאת הגעת לכאן".

לא הצלחתי להתאפק ושחררתי גיחוך. עכשיו אני מבינה לאן היא חותרת. "והנקודה שלך היא, גברת בריפן?".

"אני חושבת שאת משפיעה עליו לטובה, יקירה" החיוך שלה גדל.

"לא, לא. את טועה, גברת בריפן. אנחנו לא ככה. הוא פשוט השתנה מעצמו" משכתי בכתפיי ברישול. אני תוהה אם יש איזושהי אמת במה שהיא אמרה. זה לא אפשרי. מה בדיוק עשיתי שגרם לו להשתנות? כלום. אני לא הייתי חשובה בחייו של הארי. לא הייתה לי שום משמעות בעיניו. אני הייתי כאן כדי לספק לו חברה, זה הכל.

הפסקנו לדבר כשהארי התפרץ דרך דלת המטבח, הוא נראה עצבני.

"רעב?" גברת בריפן שאלה, כאילו זה היה לגמרי רגיל שהוא מסתער אל תוך המטבח ככה.

הוא הבזיק אנחה מהירה. "לא. אני רק צריך לדבר עם טליה." הוא סימן עם ראשו אל כיוון הדלת, מורה לי לצאת אחריו החוצה.

כשהיינו בחוץ, הארי שילב את ידיו מעל החזה שלו והסתכל עליי מכף רגל ועד ראש. "על מה רצית לדבר?" שאלתי, מרגישה קצת חסרת ביטחון.

"היה פה מישהו, ליה?" הרגשתי את הלב שלי נופל לתחתונים כשחשבתי על תשובה. מן הסתם לא יכולתי לספר לו על דארן שקפץ לביקור. "את יודעת מה אני אמרתי לך לגבי זרים שמגיעים אליי הביתה".

"אני לא יודעת על מה אתה מדבר" שיקרתי.

"אל תטרחי לשקר. גברת מילר השכנה אמרה לי שהיא ראתה אותך מדברת עם איזה גבר".

נשכתי את שפתי לפני שעניתי לו. עכשיו אני נזכרת מי זאת האישה הזאת. זאת האישה שאמרה להארי שבכיתי במרפסת באותו יום, לא מזמן. "הוא לא נכנס, הוא היה בחוץ, מחוץ לשער. הוא רק רצה לדעת מה שלומי" מלמלתי במהירות.

"את עדיין שיקרת לי. אחרי כל מה שעשיתי בשבילך. היית יכולה פשוט להודות ואולי, רק אולי, אני הייתי מחליק את זה".

"הארי, אתה צריך להבין. הוא חבר של המשפחה שלי. אמא שלי רצתה לדעת מה איתי, היא ממש חולה" הסברתי.

עיניו נעצמו לחריצים קטנים. הוא רתח מזעם וזה אחד מהמצבים שאני ממש מפחדת ממנו. אני מקווה שמילותיה של גברת בריפן ומה שאמרתי לדארן יתבררו כנכונות אחרי הכל. קיוויתי שתהיה בו טיפת הבנה ואמפתיה.

"אבא שלי וכמה מהחברים שלו באים עוד מעט. אני רוצה שתתנהגי יפה" הוא אמר לי.

"אל תדבר אליי כאילו אני ילדה קטנה" התחצפתי "ואני לא עשיתי שום דבר רע".

"אני סמכתי עלייך".

"איך בכלל יכולתי לדעת שהוא יבוא?"

"איך הוא בכלל היה יכול לדעת מה הכתובת?"

"אני- אני לא יודעת. אני באמת לא יודעת. הוא אמר שהוא גילה בעצמו".

"תיראי, כבר אמרתי לך את זה פעם, אני לא רוצה שאבא שלי יסתבך בצרות. זה הכל. הוא עשה הרבה חרא שאני לא גאה בו. כמה שפחות אנשים שידעו על זה, ככה יותר טוב".

הנהנתי. למרות שהמשאלה הכי גדולה שלי היא שדמיאן יסתבך בצרות. "בכל מקרה, אבא שלי יבוא לביקור עם כמה מהחברים שלו לדבר על כמה אפשרויות עסקיות איתי. אני רוצה שתישארי בחדר שלך קצת. הוא נוטה לשאול הרבה שאלות" הארי המשיך. אפשרויות עסקיות? הוא בן תשע-עשרה. ולא נראה כאילו הוא יכול לעשות משהו… עסקי.

__

זה היה רעיון טוב להתחמק מדמיאן, אז נשארתי בקומה למעלה. אבל יכולתי לראות אותו נכנס לאחוזה, נפוח כמו תמיד, עם עוד שלושה אנשים. גברת בריפן החזיקה את הדלת פתוחה לרווחה בשבילם, מחייכת את החיוך הכי גדול ויפה שלה. הארי חיכה להם בלובי המצוחצח לפני שבירך אותם וליווה אותם אל הסלון, איפה שיכולתי לראות את הכל הרבה יותר בבירור. רציתי לדעת על מה הייתה כל המהומה.

איש עם מראה איטלקי כבד ושיער שחור ככה שילב את ידיו עם אישה שהנחתי שהיא אישתו. היה לה שיער כהה יותר משל בעלה והיא נראתה מאוד אקזוטית, אולי יפנית. שניהם היו בגיל העמידה אבל אפשר לראות בבירור שהם צעירים יותר מדמיאן.

מה שבאמת משך את תשומת ליבי הייתה הנערה שהתלוותה אליהם. היא נראתה בערך בגיל של הארי, אולי טיפה יותר קטנה ממנו. מהמראה הייחודי שלה יכולתי לדעת שהיא הבת של הזוג. אבל מה שהפריע לי זה החיוך היפהפה שלה, שהיא טרחה לשלוח אותו שוב ושוב להארי יותר זמן ממה שצריך.