…Baby Doll פרק 15

פרק חמישה- עשר – בוקר.

התעוררתי כשאור בהיר זרח מסביבי. הבוקר היה קריר ואני הייתי עטופה במצעים הכי נוחים ורכים שיש. היו עליהם ריח מוכר וגברי שהתחלתי להתרגל ולאהוב לאחרונה.

המיטה הייתה גדולה מידי בשבילי. גדולה מידי אפילו אם הייתי חולקת אותה עם כל המשפחה שלי. אבל אף פעם לא הרגשתי כל כך נעים כשהייתי מכורבלת במיטה בבוקר.
המון זמן לא ישנתי שינה כזאת עמוקה וטובה.
מעניין אם יש איזשהו כישוף על החדר הזה שגורם לי להרגיש ככה. לא רציתי לקום.

העיניים שלי היו עדיין עייפות וכבדות כשהן נפקחו. ראשי שקע בכרית נוצות כשהסתובבתי לימיני. הטפטופים והדפיקות החלשות של טיפות הגשם על החלון היו כמו מוזיקה לאוזניי. הן ציירו תמונות רכות בראשי וגרמו לי להרגיש רגועה. התרווחתי במרכז המיטה, נהנית מהחמימות כשמשכתי את השמיכה מעל לראשי.

ממש כשעמדתי לצנוח לתוך שינה שוב, שמעתי צעדים ממרחק. ואז קליק נשמע ליד אוזניי. התנערתי לגמרי מהשינה והתיישבתי על המיטה, השמיכה מחליקה מגופי אל מותניי. גברת בריפן עמדה ליד שידת הלילה, עיניה מתרוצצות כשהיא ניסתה להבין מה היא רואה לפניה.

"טליה?" גבותיה התכווצו בבלבול. היא הניחה ספל קפה ליד שעווה שנשארה מנר שכבר נמס. ריח של קפאין הציף את נחיריי ולרגע קיוויתי שהמשקה החם היה בשבילי.

"את…" היא גמגמה "את והארי, את…."

עיקמתי את אפי והנדתי בראשי. "לא. זה מסובך, אבל לא. שום דבר לא קרה. הוא אפילו לא פה." הרמתי את השמיכה הדקה כדי להבטיח לה שאני לבושה לגמרי.

"זה בגלל שהוא במקלחת" היא הצביעה באגודלה על הדלת הסגורה. עיניי גדלו כמעט כמו של גברת בריפן כששמתי לב שאורות השירותים היו דלוקים ורעש מרוחק של זרם מים נשמע.

הארי ישן במיטה הזאת? אני זוכרת שנרדמתי אחרי שהוא הלך למרות שניסיתי לחכות לו ערה עד שיחזור הביתה.

המחשבות שלי נדדו חזרה אל אתמול בלילה. אני זוכרת שהארי עזב את הבית אחרי הווידוי שלי והפה שלי התייבש. מה הוא עשה? אולי הוא כבר הלך להתעמת עם ריצ'רד. אולי ריצ'רד כבר בדרך אל הבית שלי עכשיו עם הבריונים הגדולים שלו.

גברת בריפן שלחה לי הנהון קל לפני שמיהרה לצאת מהחדר. סירקתי את שיערי עם אצבעותיי, מקווה שהוא לא היה בלאגן אחד גדול. הלב שלי התפרץ בטירוף חסר מעצורים כשהדלת נפתחה והארי נחשף למולי. שיערו החום היה סחוט, מים מטפטפים על כתפיו החשופות.

הוא היה מצוייד במגבת בלבד כשהיא חיבקה אותו סביב המותניים. השרירים בגבו נמתחו כשידיו חיפשו אחר מגבת קטנה במגירה. הוא זרק אותה על שיערו הרטוב, משפשף אותו עם הבד שלה. הקעקועים שלו עדיין גרמו לי להרגיש לא נוח, אני לא רגילה לראות אותם.

התמונות והמילים השחורות שכיסו את החזה שלו הזכירו לי את הבחורים של ריצ'רד. גם הם היו מקועקעים. הם לקחו אותי הרחק מהמשפחה שלי, ואחד מהם אפילו ניסה לנצל אותי. אז אני שונאת כל סוג של מזכרת מהם.

הנשימה שלי נתפסה בגרוני כשהארי הסתובב אליי. עיניו הבהירות היו מנוגדות לשאר גופו.
הוא נעלם אל תוך הארון הגדול שלו.

בדיוק עמדתי לצאת מהמיטה ולהתחמק החוצה כשהוא הופיע שוב, הפעם לבוש לגמרי. הוא לבש ג'ינס שחור וחולצת טי לבנה. השיער שלו התחיל להיראות מבולגן וחסר מאמץ כמו שהוא תמיד כשהוא התחיל להתייבש עם הזמן.

"בוקר" הוא הבזיק אליי חיוך.

"לאן הלכת?" זה היה כל מה שרציתי לדעת.

"תירגעי, רק הייתי במקלחת".

"ל-לא. איפה היית אתמול בלילה?".

עיניו של הארי טיילו למטה אל כתפיי ומבטו נשאר נטוע שם. לא הבנתי שהפתח לצוואר בסוודר שלי נפל אל כתפי הימנית וחשף אותה עד שאצבעו תפסה את הבד הבלוי ומשך אותו בחזרה למעלה. רעדתי כשאצבעו של הארי הברישה את עורי החשוף כשעשה זאת.

"תצטרפי אליי לארוחת בוקר. אני אספר לך." הוא אמר ויצא מהחדר.

__

חפרתי עם אצבעותיי בשולחן כשכל הסיטואציה במטבח הפכה להיות מורטת עצבים. משום מה הרגשתי כאילו אני היחידה בחדר שמרגישה את המתח המעצבן. לא יכולתי להסתכל על הארי בלי שאירוע הלילה הקודם יתנגנו שוב בראשי.

למה הוא נישק אותי?

לא יכולתי להאמין שבחור כמוהו יחשוב בכלל על מישהי כמוני. זה לא היה הגיוני. שנינו מעולמות שונים ואני מן הסתם לא הייתי הטיפוס שלו.
אנשים כבר אמרו לי לא מעט פעמים שיש לי פנים יפות, אבל אף פעם לא החשבתי את עצמי כמישהי מושכת. לא היו לי קימורים יפים, אני בקושי משתמשת במייק-אפ והעור שלי לבן כמו של גופה.

לא שהיה אכפת לי, באמת. הזנחתי את המראה שלי כבר דיי הרבה זמן פשוט בגלל שאיבדתי תקווה בהכל. הארי לא אהב אותי, הוא רק אהב את החברה שאני נותנת לו כשהוא לבד לגמרי בבית הגדול הזה.
ואם זה באמת נכון, אני לא רוצה להיות יותר מעורבת איתו כי אני חושבת שהלב שלי מתחיל לפעום שוב ואני לא רוצה להאכיל אותו בתקוות שווא.

"דיברתי עם אבא שלי" הארי לקח לגימה מהקפה שלו לפני שהמשיך לדבר "הוא אמר שלא היה לו מושג מה ריצ'רד עשה". בטח שהוא לא ידע. הנחש הזה! "אמר שהוא יחליף איתו כמה מילים. אמרתי לו שיבוא ישר אליי אם יש לו משהו להגיד".

גברת בריפן הקשיבה בריכוז, מגניבה כמה מבטים מהירים אלינו בזמן ששטפה את הכלים. "ריצ'רד באמת ערמומי. הוא יגיע אל המשפחה שלי" התלוננתי, עוטפת את מצחי בידיי.

הוא הניד בראשו. "שיקרתי לו שכבר שכבנו". התכווצתי טיפה מהישירות של המילים שלו. "את יודעת, רק כדי לדאוג שהמשפחה שלך לא תיפגע. אני יודע שריצ'רד אומר משהו ואז הולך ועושה בדיוק ההפך מאחוריי הגב. אי אפשר לסמוך עליו".

זהו זה? הרי זה בדיוק מה שדמיאן רצה, לא? שהבן שלו ישכב עם בתולה? עכשיו כשזה 'נעשה', לא תהיה לי שום מטרה להישאר פה. אני גם לא רציתי לפתח רגשות מיותרים, הייתי שבירה מידי ואני יודעת שאם אני אשאר באחוזה הזאת זה רק יזיק יותר.

"אז זה נגמר עכשיו, נכון? את יכול לתת לי ללכת עכשיו?" קיוויתי.

הוא נאנח. "עדיין לא".

"למה אתה מתכוון?"

"החוזה עדיין קיים" הוא הסביר "והוא לא יגמר לעוד חמישה חודשים".

"הו" נאנחתי. מה אני אמורה לעשות כאן עוד חמישה חודשים?

"אבל אולי אני אנסה להוריד אותו לארבעה. אני יכול לנסות, אבל לא בטוח שזה אפשרי".

טוב נו, חודש זה חודש. "תודה, הארי" הכרחתי את עצמי לחייך. אם הוא לא היה כל כך מבין אני הייתי נמצאת עכשיו בסיטואציה הרבה יותר גרועה. הוא גרם לדברים להיות הרבה יותר קלים. הוא גם טיפל בי כשהייתי פצועה. אולי התחלנו ברגל שמאל, אבל הצלחנו לסדר את זה איכשהו.

הוא חייך בחזרה, והדרך שבה השפתיים שלו התעקלו הזכירו לי מיד איך הן היו צמודות אל שלי. מה לא בסדר איתי? למה נתתי לעצמי להיות כל כך מושפעת מזה? הזכרתי לעצמי שהארי הוא הבחור היחיד שאי פעם נגע בי בצורה אינטימית כזו. אז באופן טבעי, בתור בחורה, אני ארגיש פרפרים בבטן. אבל זה הכל.

אני צריכה למצוא דרך להסיח את עצמי מהקסם המוזר שלו לחמשת או ארבעת החודשים הבאים שאני אצטרך לבלות איתו.

"נהניתי אתמול בלילה" התנערתי מהמחשבות שלי. הארי חייך בשובבות מהקצה השני של שולחן המטבח.

"הארי, איפה ישנת אתמול בלילה?" הייתי צריכה לדעת.

"זה משנה?"

הסתכלתי למטה אל הפנקייק שלי. פתאום התביישתי בעצמי שבכלל שאלתי את זה, למרות שהייתה לי זכות לדעת.

"לידך" הוא ענה לבסוף, אחרי מה שהרגיש כמו הפסקה ארוכה. הרגשתי את הלחיים שלי מתלהטות.

__

כמה שעות אחרי שהארי עזב לקולג', התיישבתי בחוץ על המרפסת הקדמית עם גברת בריפן. זה נחמד לקחת קצת הפסקה מהכל כל כמה זמן. האוויר הקפוא עקץ את עורי דרך החולצה הארוכה שלבשתי ורוח קרה נשבה על לחיי.

הייתי באמצע הסבר, כי גברת בריפן הייתה מבולבלת ממה שהיא שמעה מוקדם יותר בארוחת הבוקר, אז הרגשתי שמגיע לה לדעת במה מדובר ומה באמת קרה, למרות שרציתי לשמור את זה לעצמי. אבל חסכתי ממנה את הרגעים היותר אינטימיים.

השיחה שלנו נקטעה בגסות שגבר גבוהה הופיע בשערים הקדמיים. הוא אחז בסורגים כשהוא הביט בנו. ממרחק, אפשר בקלות לומר שהוא איש זר לגמרי מהרחוב. אבל ממבט קרוב יותר, נבהלתי מהגילוי המרעיש.

דארן.