…Baby Doll פרק 12

פרקשניים- עשר – מנופצת.

גברת בריפן לא אכלה ארוחת בוקר איתי, מה שהיה מוזר. תמיד אכלנו את הארוחות שלנו ביחד. היא גם לא דיברה איתי. ניסיתי להיזכר במשהו שעשיתי שאולי יגרום לה להתנהג ככה, אבל לא עלה לי שום דבר.

הלכתי אל הספרייה שהייתה במורד המסדרון במטרה לנסות להפיג את השעמום. מי ידע שלגור באחוזה כזאת ענקית ויוקרתית יהיה כל כך פשוט וחסר מעש?

לא קראתי ספר טוב כבר המון זמן. בבית, הייתי עוזרת רוב הזמן לאמא שלי עם המטלות ומדפי הספרים שלנו היו עדיין ארוזים בקופסא עם שאר הספרים הישנים שכבר קראתי כל כך הרבה פעמים, אז במקום לקרוא הייתי אורגת או משחקת באוריגמי בזמן הפנוי.

אני יודעת שאריגה ואוריגמי פשוט צורחים "שעמום!" אבל לא היה שום דבר אחר לעשות חוץ מזה.

"ערה כל כך מוקדם?" ראשי הסתובב במהירות הצידה. הארי נעץ את שיניו בתפוח שהחזיק, לוקח לפיו ביס ענקי. הוא התקדם במורד המסדרון, משחק בידו עם הפרי החצי אכול.

"עכשיו שתיים-עשרה בצהריים" השבתי, מביטה בו בהרמת גבה.

"זה תמיד מוקדם בשבילי" אמר עם פה מלא, עדיין אפשר לשמוע את קול הבוקר הצרוד שלו כשדיבר.

הנדתי בראשי כשחיוך התגנב לשפתיי. כשהארי הגיע אל דלת הכניסה הוא התכופף כדי ללבוש את נעלי הסניקרס שלו לפני שיישר אליי את מבטו.

עיניו בחנו אותי מכף רגל ועד ראש. אני לא רוצה להישמע יהירה או משהו, אבל בנים כבר הסתכלו עליי ככה בעבר ותמיד אני הרגשתי חסרת ביטחון ונגעלתי בכל פעם שהרגשתי את המבטים עליי.

אז ההתרגשות הפתאומית הזאת שהציפה אותי הייתה מוזרה לי. התביישתי בעצמי שאני מרגישה ככה, למרות שלא הייתה לי כל שליטה על זה. מה אמא שלי תחשוב עליי אם היא תדע?

"אני חושב על אוכל סיני לארוחת ערב" הוא אמר.

"אה, עם חברים שלך?" הסתובבתי להסתכל עליו.

"לא" הוא הניף את תיק הגב שלו על כתפו כשהתרומם לעמידה. הוא היה כל כך גבוהה. "בבית. אני חושב שאני אקרא לטבח לבוא. מה את חושבת?"

"נשמע רעיון טוב" אמרתי.

"את… אוהבת אוכל סיני, נכון?"

"כן". הוא רצה את דעתי? "סבתא שלי הייתה מבשלת אוכל סיני דיי הרבה" חייכתי אליו "אתה מזמין מישהו הערב?".

הארי השפיל את מבטו, משחרר צחוק שקט ושפשף את עורפו. "לא".
החמצתי משהו?

__

הגעתי רק אל הפרק החמישי של שומר הזמן כשהעיניים שלי החלו להיעצם. מזג האוויר הקר בחוץ בהחלט השפיע עליי. אני יכולתי להירדם בכל שעה של היום כל עוד קריר בחוץ. אין ספק שהיום זה עוד אחד מהימים העצלניים האלה.

הייתה לי הרגשה שאני הולכת לרחף את תוך חלום מתוק אבל זה נהיה קשה יותר ויותר כשהדאגה לאמא שלי ולאח שלי התגנבה שוב אל מוחי. בפעם האחרונה ששמעתי מאמא שלי היא לא הייתה במצב בריאותי טוב.

אבל העפעפיים שלי נהיו כבדים יותר ויותר עם כל רגע. השינה הייתה מקום המפלט שלי מהיום שהגעתי לכאן. זה עזר לי לברוח מהמציאות וזה היה הדבר היחיד שאני באמת ציפיתי לו במשך כל היום, לישון. אבל בימים האחרונים מצאתי את עצמי יושבת ומחכה למשהו אחר מאשר מללכת לישון.

כמעט כל יום השבוע אני חיכיתי בקוצר רוח שהשעון יראה את השעה עשר. שנאתי את עצמי על זה בגלל שהשעה עשר זאת בדרך כלל השעה שהארי חוזר בה הביתה, למרות שלפעמים הוא היה עוזב שוב פעם כדי ללכת לחגוג עם חברים שלו.
טכנית, הוא נחשב לחוטף שלי, לא? קיללתי את עצמי בשקט על המחשבות האלה עליו. אם הוא לא היה מנשק אותי לא הייתי חושבת עליו בכלל.

התנערתי מהשינה שלי פתאום, העיניים שלי מתקשות להסתגל לאור הבהיר. ואז הרגשתי כאב משתק בצוואר שלי.

יד חזקה נכרכה סביב גרוני וציפורניים חפרו אל תוך עורי. צרחתי. "נהנית מהחלום שלך, אהובה?" ריצ'רד לגלג בזמן שגברת בריפן בכתה בקול בקצה השני של החדר. הוא הזיז אותי מהכורסא שנרדמתי עליה.

אני בטוחה שהצוואר שלי מלא חבורות ומכות עכשיו. דמעות החלו להישפך מעיניי כשהוא משך אותי בחוזקה לעמוד על רגליי בכוח ואלימות, אחיזתו משתחררת מהאחיזה המחניקה שלה על ידי וגרוני.

"תפסיק! בבקשה! אני כל כך מצטערת!" גברת בריפן צעקה.

"בריפן, תחזרי למטבח לפני שאני משכנע את דמיאן שהגיע הזמן לפטר את התחת הזקן שלך מהעבודה פה" ריצ'רד ירק לעברה לפני שעבר להסתכל עליי. טיפות זיעה החלו להיווצר על מצחי, עייני גדלות מפחד.

"מה אתה רוצה?" בכיתי והנחתי את ידי על צווארי.

"אני יודעת ששיחקת בקלף הרחמים עם הילד. אבל הוא היחיד שאוכל את ההצגות שלך" הוא תפס בידי בגסות שוב.

"דמיאן הוא החבר הכי וותיק שלי ואיזו דעה תהיה לו עליי עכשיו כשגרמתי לו לבזבז את הכסף שלו, שהוא הרוויח בעבודה קשה, על כלום, חתיכת כלבה קטנה?"

היד של ריצ'רד עפה מול עיניי לפני שהיא נחתה בחבטה חזקה על צד ראשי. כאב הציף את כל החושים שלי ואני נפלתי על הרצפה שוב, המכה גורמת לראייתי להחשיך. הכל נראה ונשמע מעומעם כרגע, הקולות, הכאבים. צווחה מחרישה נשמעה מגברת בריפן ברקע והדהדה באוזניי.

כל חלק בי הרגיש חסר תחושה חוץ מהאיזור בו קיבלתי את המכה. המחשבות שלי התבלגנו. מה קרה לי הרגע? השפתיים שלי התייבשו, יכולתי להרגיש אותן נסדקות בזמן שהן רעדו.

שום מילה של מחאה ברחה מפי. הרגשתי כמו צבי באורות המכונית. התביישתי בכמה שהייתי מפוחדת.

המפלצת בהתה בי בזמן ששפתיו נמתחו כשהוא דיבר. "אני חשבתי שאני פשוט אכה אותך על הפרצוף אבל אז יראו את המכה. זה יגרום לילד להתחיל לשאול שאלות, לא? אני חושב שאת יודעת עכשיו שלא אני ולא דמיאן רוצים שהארי ידע על זה".

ריצ'רד הידק את העניבה שנחה על הכרס שלו לפני שהתכופף אליי. "אבל אני מקווה שהפגישה הקטנה שלנו לימדה אותך לקח" קולו היה נמוך יותר עכשיו "תעשי מה שאת צריכה לעשות. ואם את לא," הוא הרים את סנטרי כך שהעיניים שלו היו באותו הגובה עכשיו ועיניי פגשו בסיוט הכי גרוע שלי "טוב, רק תזכרי את המשפחה שלך. תחשבי עד כמה הם יצטרכו לסבול את אותו הכאב שאת הרגע חווית".

שפתיו התעקלו לחיוך, רשע טהור נוזל ממנו. "אז כדאי מאוד שהרגליים הקטנות והשקרניות שלך יפתחו עד לביקור הבא שלי" אצבעו הפליקה ללחיי "או… את יודעת מה יקרה בסופו של דבר. אולי אני אפילו אפתח אותן בעצמי" עיניי גדלו כשהוא נתן לי נשיקה מהירה אבל נוקשה על השפתיים. הרגשתי את ארוחת הצהריים שלי עושה את דרכה במעלה גופי, מאיימת לברוח מבין שפתיי.

פעימות ליבי החלו לפעום בקצב אחיד כשריצ'רד עזב את האחוזה בטריקה חזקה.

__

"את באמת לא הולכת לאכול?" הארי שאל בפעם השלישית הערב.

הנדתי בראשי כדי לאשר את התשובה שלי – לא.

"בסדר" הוא השיב בטון דיי מאוכזב "אני פשוט אבטל את הטבח" משך בכתפיו.

"אתה יכול לאכול בלעדיי" אמרתי לו.

הוא הניד בראשו. "אני יוצא".

הראש שלי עדיין כאב. למעשה, זה נהיה אפילו גרוע יותר. אני בטוחה שיש חבורה או נפיחות ענקית מתחת לשיערי. עדיין הייתי בשוק. לא יכולתי לדבר עם אף אחד מבלי שדמעות ישפכו החוצה שוב. החוויה הנוראית הזאת השאירה אותי שבורה לחתיכות, ניפצה אותי. ידעתי שריצ'רד הוא בן אדם רע אבל הוא לא היה נראה שטני, מטורף וסוטה עד היום. הוא שבר אותי.

גברת בריפן בכתה כמעט כמוני. היא התנצלה שוב ושוב על כך שהסוד נפלט לה. דמיאן הכריח אותה לספר הכל. הוא איים להרביץ לה ולפטר אותי. לא יכולתי להאשים את האישה המסכנה.

לא הבנתי מה אני הולכת לעשות עדיין. אני רציתי לשמור את הסיטואציה כמה שיותר רחוק בקצה ראשי לפחות ליום אחד. אני אי פעם אחלים מהחוויה המזוויעה הזאת?

"מה עשיתי?" הארי הסתובב להסתכל עליי כשפתח את דלת הכניסה. גבותיו היו מעט מכווצות ויכולתי להרגיש שהוא לא היה שמח מאיך שהערב הזה הסתיים.

"כלום" לא הסכתלתי עליו. אני פחדתי שאני אתחיל לבכות אם אני אסתכל עליו. הייתי שבירה מידי.

"את גם לא רוצה לדבר איתי?" הוא שחרר צחוק קטן אבל לא היה בו שום הומור או שעשוע. "מה שתגידי" והוא עזב להלילה.

__

גברת בריפן בישלה ארוחת ערב טעימה כדי לגרום לי להרגיש טוב יותר. הריח הטוב ומעלה הריר של עוף חם בדבש ברביקיו הגיע לכל פינה של הבית, אבל עדיין לא גרם לתיאבון שלי לחזור. אני לא חושבת ששום כמות של מזון תצליח להחזיר אותו.

כבר חצות ועדיין לא הצלחתי ללכת לישון. גברת בריפן הציע לחכות ערה עד שארדם אבל סירבתי, אז היא הלכה למיטה שלה. ואני הייתי לגמרי לבד עכשיו. הכאב המעקצץ בגרון שלי חזר והתמונות מהסיוט חזרו בכל פעם שהמחשבות שלי לא היו עסוקות במשהו אחר. החלק הכי גרוע הוא שלאט לאט התחלתי לעקל את מה שקרה. בכיתי. ובכיתי.

לא היה לי מושג מה אני הולכת לעשות.

דלת הכניסה נפתחה אחרי ששמעתי מפתחות נלחצות כנגד העץ. הארי חזר הביתה וכל מה שרציתי עכשיו היה להתנחם בו. רציתי לספר לו הכל. אני הייתי צריכה סוג כלשהו של נחמה או שאני פשוט אתמוטט לחלוטין.

אבל מן הסתם זה היה רעיון טיפשי ולא הגיוני אז סילקתי אותו מראשי. אבל אני כן רציתי לדבר איתו. אני יכולה להסיח את דעתי מהכאב. קמתי מהספה ולקחתי צעדים איטיים לכיוון הדלת. נעצרתי במידית כשהבחנתי שהיה עוד מישהו עם הארי. הוא תלה את ידו מסביב לבחורה בלודינית ונמוכה שהייתה לבושה בשמלת מיני קצרה.