לרקוד – פרק 53 (1D)

אביה/זאין

-כעבור יומיים-

שעון המעורר הרועם הקיץ אותי משנתי הרדופות חלומות לגבי היום בערב, התעוררתי מהר שחיוך קטן על פניי והערתי את זאין עם דחיפה קלה.
״קום כבר!״ אמרתי בהתרגשות, לא יכולתי לחכות כבר לערב , למופע סיום הלימודים, כול כך הרבה מפיקים, ציידי כישרונות הולכים להיות שמה, אולי אני אתקבל ללהקת מחול כמו שחלמתי מאז ילדותי, שרציתי כול שנים האלה.
נזכרתי לרגע באודישן שהיה לי ללהקת ׳ווינ-ווד׳ את האודישן הכושל בגלל מה שקרה עם זאין אז, שהוא פרש והייתי צריכה להפוך ביום קצר ריקוד דואט שהתאמנתי עליו במשך חודשים לריקוד סולו.
אבל היום בערב זה היה שונה, אני וזאין על הבמה נרקוד את הריקוד שהתאמנו עליו משך חודשים ארוכים ואולי אני יגשים חלום באותו הערב, חלום ילדות ישן שלא נעלם.
״בייב בבקשה עשר דקות ואני קם״ הוא מלמל מתהפך לצד השני של המיטה ומניח את הכרית על ראשו כדי לחסום כול רעש שהוא, הוא כול כך עצלן הוא יכול לישון במשך שעות ושום דבר לא יצליח להוזיז אותו.
״אתה צריך ללכת לעבודה זאין! , אין לך עשר דקות״ אמרתי לו נותנת לו דחיפה קלה בכתף והוא קם במהירות לישיבה, ״אני שונא לעבוד״ מלמל כשקם מהמיטה ונתן לי נשיקה קטנה על המצח.
״למה את כול כך מתרגשת?״ שאל מהופנת כשבהה בפניי המחייכות, הוא הוריד את החולצה חושך גוף שרירי ורחב המלא קעקועים שונים, אני אוהבת כול קעקוע וקעקוע בו, למרות שלוודאי חלקם נעשו כשהוא שיכור לחלוטין בלי שום משמעות.
״היום בערב המופע! אל תגיד לי ששחכ…״ התחלתי לומר אבל הוא עצר את דברי, ״אני יודע, אני יודע, קשה לשכוח שאת מדברת על זה במשך שבוע שלם!״ נאנח בחיוך ושם על גופו חולצה כחולה כהה עם סמל מוסך המכוניות בו זאין עובד לאחרונה.
״אני מתרגשת!״ חייכתי וקמתי גם אני מהמיטה, יצאתי מהחדר הזוגי והגדול חוצה את המסדרון אל חדר-הרחצה המשותף שלי ושל זאין, עמדתי מול המראה בוהה בהשתקפות שלי, לקחתי את מברשת השיניים ואת המשחה , מרטיבה ומצחצחת את שיניי הלבנות והקטנות כמו פנינים מבריקות ביסודיות.
יורקת את המים שבפי לכיור עם שאריות הטעם המר ונשארת עם פה נקי ורענן, שטפתי היטב את פניי השזופות משילה מעלי את העייפות מהלילה , נגבתי את המים הנוטפים במגבת פנים דקה ולבנה רכה כמשי.
״יפה שלי״ שמעתי את קולו של זאין מפתח הדלת, ״שמעת על פרטיות?״ צחקתי ובאתי לסגור את הדלת בפניו אבל רגלו חסמה את האפשרות והוא פתח אותה שוב.
״אל תתגרה בי מאליק״ גיחכתי, כבר המון זמן שלא התייחסתי לדברים בצורה שטותית וצחקתי כמו שהייתי לפני המון זמן, לפניי שנים שאני כבר לא זוכרת.
״ג׳יימס אל תתחילי איתי״ חייך אלי קורא בשם המשפחה שלי בהתגרות ומתקרב לעברי, אני לוקחת צעד אחד אחורה והוא מתקדם קדימה עד שגבי מתנגש בקיר המצופה אריחים בצבע קרמי בהיר, הוא נצמד אלי ומחכך את אפו בצווארי, ״אמרתי לך שאני אוהב אותך?״ שאל אותי פניו קרובות לשלי והמרחק שמפריד בין השפתיים שלנו מסתכם בסנטימטר קטן ובודד.
״לא מספיק פעמים״ מלמלתי בחיוך קטן שידיי מתוך אינסטינקט נכרכו סביב צווארו ואצבעותיי משחקות בשיערו הקוצים השחור.
״אני אוהב אותך״ חייך חיוך מתגרה קטן ששפתיו נצמדו לשלי, מכניסות אותי לתוך נשיקה נעימה שגורמת לכול התחושות שבי להתפוצץ לתערובת אחת גדולה, הלב שלי מפרפר בתוך בית החזה שלי והפרפרים שבבטני מתעופפים הלאה מממני.
הוא התנתק ממני לאט, שפתיו עדיין קרובות לשפתיי ואני מרגישה את נשמותיו המתוקות על פניי, ריח הבושם הנעים שלו מילא את אפי וגרם לי להיחרב כעפר לרגליו.
״אני אוהבת אותך״ מלמלתי בשקט שפתיו נצמדות שוב לשפתיי מחדירות את הלשון פנימה והוא מכניס אותי לנשיקה נוספת ונעימה.
הוא , הרגע הזה, הדבר הזה, הכול מרגיש לי כול כך נכון, ואמיתי , ושום דבר לא יהרוס את ההרגשה הזאת.
הוא התנתק ממני לאט, גורם לי להתענות על כול רגע בודד והוא מתרחק פיזית ממני.
״קדימה את תאחרי לבית ספר״ אמר בהתגרות יוצא מחדר-הרחצה ומשאיר אותי לבדי מול ההשתקפות שלי במראה.
׳לעזאזל אני אוהבת אותו׳.

יום הלימודים עבר ביעף, כהרגלי חיכיתי לזאין שיגיע אל הסטודיו הלבן הגדול והמואר לעשות חזרות אחרונות למופע הסיום היום בערב, כול תא שריר ועצב בגופי מתרגשים יותר ויותר ככול שהזמן חולף והמועד מתקרב.
כול השנה הכנתי את עצמי למופע הזה, חודשים ארוכים ומייסרים הקדשתי מעצמי כדי להצליח במופע, כדי שיקבלו אותי ללהקת מחול כמו החלום הכי גדול שלי.
דלתות הסטודיו הגדולות והכפולות נפתחו זאין פסע מבעדן שהסיגריה כרגיל תפוסה בין שפתיו.
״אתר מאחר״ גיחכתי בשקט לעצמי אבל הוא שמע את דבריי , ״מצטער״ חייך אלי זורק את הסיגריה אל הפח אחרי שמכבה אותה ונושק לשפתיי בעדינות.
הדלקתי את המוזיקה המוכרת שהתנגנה בקול בין קירות הסטודיו הגדול והמואר.
התחלנו לרקוד צעד אחר צעד את אותם השלבים והצעדים שהתאמנו עליהן במשך חודשים, הריקוד כבר מושלם, אנחנו מוכנים להערב.

הערב הגדול הגיע, כול סנטימטר וסנטימטר בגופי התרגש עם כול שנייה שעברה, סיימתי להתאפר, מסדרת את השמלה האדומה והקצרה שלבשתי לגופי הרזה.
סידרתי את שיערי השחור על כתפיי טיפה גלי ולא חלק כהרגלו אחרי שטיפלתי בו במשך שעות עם המחליק.
דלת חדר ההלבשה מאחורי הקלעים נפתחה וזאין עמד בפתח, לבוש בבגדים שהכנתי לו, מכנס שחור קל לתזוזה וטריקו שחורה שהדגישה את השרירים ואת הידיים המקועקעות שלו.
״את מושלמת״ קולו חייך כשהביט בי, בוחן את הלבוש שלגופי, בהתחלה חשבתי שאני עושה טעות עם בחירה נועזת למדי בשמלה אדומה אבל אור אמרה לי שאני לא טועה ושאני חייבת ללבוש אותה, אור ונייל כבר כמעט יומיים וחצי בניו מקסיקו, והם לא מראים שום סימן שהם רוצים לחזור בזמן הקרוב, אור הולכת לפספס המון חומר בבית הספר.
רק בעוד חודשיים אנחנו נסיים את השנה האחרונה בתיכון ונתחיל את החיים שלנו.
״תודה״ החזרתי את תשומת ליבי אל זאין שעמד בפתח, ״אביה זאין, אתם עולים בעוד 5 לבמה תתכוננו״ אמרה מנהלת הבמה, אחת התלמידות מהשכבה שלי שלקחה על עצמה את התפקיד.
יצאתי מחדר ההלבשה סוגרת אחרי את הדלת, זאין מוביל אותי אל הוילון האדום המכסה את הבמה, הקול הנשי של המנחה הדהד ברמקולים כמעט רוב הערב.
חבל שאור ונייל לא יוכלו להיות פה, אבל הארי דאג להביא מצלמה כדי לתעד את הריקוד.
הזמנו את נועם וליאם , הם באו ביחד עם הארי ושובל לצפות בנו.
״בעוד 3״ אמרה מנהלת הבמה מתרוצצת לצדדים במאחורי הקלעים הריק מאיש.
״את מוכנה?״ שאל אותי זאין, קולו הגברי נותן לי איזה שהוא רוגע פנימי, לקחתי נשימה עמוקה מתמקמת במקומי במרכז הרחבה, זאין קרוב אלי עומד בתנוחת הפתיחה, הוילון האדום והקטיפתי הסתיר אותנו.
״מעולם לא הייתי מוכנה יותר״ חייכתי אל זאין, שומעת את קולה של מנהלת הבמה מסמנת לאיש הכבלים שהתרוצץ אחריה להרים את המסך ולהתחיל.
המסך האדום לאט לאט עלה ונעלם בפתח בתקרה, אלפי ומאות אנשים מילאו את המושבים הרבים.
השיר המוכר להחריד התחיל להתנגן ברקע , והתחלנו לרקוד צעד אחר צעד את הריקוד שהתאמנו עליו במשך חודשים ארוכים ומפרכים.

http://www.youtube.com/watch?v=bFEqe9hCTBc

(הריקוד של אביה וזאין , תתעלמו מהרקע=הערת הכותבת)

ירדתי מן הבמה , כול רגשותיי געשו בגופי וחיוך היה דבוק לפניי , ״היית מדהימה״ חייך אלי זאין אחרי שירדנו ביחד מהבמה אל מאחורי הקלעים.
חיוכי רק התרחב כשהוא משך אותי לתוך נשיקה חמה, שפתיו מלטפות את שפתיו ומחדירות את לשונו פנימה .
״אביה״ שמעתי קול מוכר שגרם לי לקפוא במקומי , הסתובבתי באחת , חיוכי הגדול שעל פניי לאט לאט יורד.
״אמא?״ שאלתי מבולבלת , בעיקר המומה שהיא כאן בניו יורק , במופע הסיום שלי , חיוכי טיפה עלה על פניי הסמוקות מהמאמץ .
״אמא אני רוצה שתכירי את זאין״ אמרתי לה בחיוך , זאין שלח יד שרירית מעוטרת קעקועים כדי ללחוץ את ידה של אימי.
אבל היא לא הושיטה את היד בחזרה, משאירה את ידו של זאין תלויה באוויר ולבסוף הוא מחזיר אותה לכיוונו טיפה מבויש .
״אפשר לדבר איתך?״ היא שואלת אותי בקול נוקשה , יותר מציבה עובדה מאשר שואלת ואומרת , הנהנתי לאט בראשי, מנסה להבין מה קורה כאן .
״אני ישאר אתכן לבד״ מלמל זאין ומיהר ללכת , יוצא מאחורי הקלעים ומתערבב עם הקהל הרחב שהגיע למופע הסיום בבית הספר לאומניות .
״מה קורה?״ שאלתי מבולבלת , גבותיי מכווצות בתהייה ואני מנסה להבין את פניה החתומות של אימי .
שיערה הבלונדיני המגיע עד לכתפייה, עיינים כחולות בצבע טורכיז לא מוגדר הביטו לעברי, אני לא דומה לאימי בשום צורה שהיא , אני דומה רק לאבי .
״אני השארתי אותך בניו יורק כדי שתלמדי, לא כדי שתצאי עם עבריין״ היא הטיחה את המילים בלבי בעוצמה אדירה שחשבתי לרגע שזה הולך לשתק אותי.
״עבריין?״ שאלתי קפואה כמו פסל קרח קר, עצרתי את הדמעות מלפרוץ מעייני החומות שציבען הוא כלום לעומת הצבע שבעיניה של אימי.
״הבחור הזה, אני לא רוצה שהבת שלי תסתובב עם עבריין , אין לדעת איפה הוא מסתובב , באיזה כנופיות הוא נמצא, הוא מסוכן אביה את לא יכולה להיות איתו, את חוזרת איתי ללונדון זאת הייתה טעות להשאיר אותך בניו יורק״ ירתה את המילים כמו חצים הננעצים הישר בליבי וגורמים לו לדמם , פגיעה אחרי פגיעה וזה משאיר אותי חסרת מילים, המומה, בלי יכולת לדבר .
פי פעור במעט ועייני התרחבו במקצת, ״אני לא חוזרת ללונדון!״ קראתי במחאה כאובה, קולי השבור נסדק באמצע המשפט.
״זה לא ניתן לדיון אביה, אני לא מוכנה שהבת שלי תצא עם עבריין!״ אמרה בעצבים גורמת לדמעות לנשור מעייני, ״זאין לא עבריין״ קולי יצא קר ונוקשה מבעד לשיניי החשוקות.
היא הביטה עלי בעצבים, עיינה רשפו זעם טהור וביחד עם הצבע הטורכיז השאירו אותי כאובה , היא לא מכירה את זאין כמוני, היא לא יודעת מי הוא, מה הוא עשה בשבילי, כמה פעמים הוא הציל אותי,אהב אותי, תמך בי , היה שמה בשבילי כשהייתי צריכה אותו , אהב אותי ללא גולות וללא תנאים, הדבר היחידי שהיה חשוב לו זה לראות אותי מחייכת, כשהייתי סובלת היה סובל יחד איתי ומנסה לעודד אותי בכול מחיר .
הרגשתי מהלומה חזקה ששרפה את הלחי שלי, גורמת לכאב לעמוד בגרוני ולפרץ דמעות לנשור מבעד לעיני, הרגשתי כול כך מבוישת , למזלי אף אחד מלבד אימי לא היה איתי מאחורי הקלעים.
עצם העבודה שהיא זאת שהכאיבה לי כאבה לי יותר , חשבתי במשך כול הזמן הזה שאני מתגעגעת אליה, שהדמות האימהית חסרה לי בחיי, שהייתי זקוקה לה , לאן נעלמו הימים שהיינו כמו החברות הכי טובות, מספרות הכול אחת לשנייה לא מעלימות פרטים .
איפה הימים האלה עכשיו?
ברחתי מהר ממאחורי הקלעים,מתעלמת מקראותייה של אימי בשמי , מנסה לעצור את הדמעות שעולות וגואות בעייני החומות, לחי שרפה בעוצמה אדירה מהסטירה החזקה , יצאתי מבניין בית הספר ברגליים רועדות , ממהרת אל עבר הרכב האדום והיוקרתי של זאין, מופתעת לגלות אותו נשען על מכסה המנוע שסיגריה בתוך פיו תפוסה בין שפתיו .
הוא ראה את הדמעות שבעייני ומיהר לזרוק את הסיגריה, חיבקתי אותו מיד בחוזקה, רק רוצה להרגיש את ידיו השריריות עוטפות את גופי ומאמצות אותי לחיקו וכך היה, הידיים החמות שלו חיבקו אותי ועטפו את גופי הרזה, מושכות אותי קרוב יותר לחיקו החם והשרירי .
״מה קרה אהובתי?״ קולו מהדהד באוזניי אבל הכאב שעדיין עומד בגרוני לא נותן לי לדבר .
הוא מלטף את שיערי השחור החלק והארוך הפזור על גבי , ממלמל מילים אוהבות באוזני מנסה לעודד אותי איכשהו.
הוא נשבר רק מלראות אותי נשברת בין זרועותיו, ״קח אותי מפה״ לבסוף אני מצליחה למלמל בבכי קורע לב, הוא מהנהן לאט מבולבל ומוביל אותי אל מושב הנוסע לצד הנהג , הוא פותח עבורי את הדלת האדומה ומושיב אותי לאט בכיסא העור, ממהר להקיף את הרכב ולהיכנס לתוך מושב הנהג , ללחוץ מהר על הגז ולעלות על הכביש.
ראיתי אותה מפתח הבניין , היא ראתה את כול מה שקרה עכשיו, בוהה ברכב האדום והיוקרתי מתרחק על הכביש במהירות, נוסע בדרך המוכרה אל עבר הדירה שלי ושל זאין, רק לפני מספר ימים השכרנו אותה .
הרגשתי את עצירת דוושת הבלמים ליד הבניין , הוא יוצא מהרכב עדיין מבולבל וניגש לפתוח את דלת המושב שלי, מושך אותי בעדינות חזרה לחיקו , ידו עוטפת את כתפי כשהוא מוביל את שתינו אל תוך הבניין , הדירה שלנו בקומה הראשונה, הוא פותח את הדלת הבהירה עם המפתח שהוציא מכיסו .
נכנסנו אל הדירה החשוכה, ארגזים עדיין מילאו אותה בפינות .
הוא סגר אחרינו את הדלת , מביט בי מבולבל , ״אביה מה קרה?״ שאל אותי עם קול מלא בלבול , כאב למצבי, הוא אינו יכול לראות אותי ככה .
״אמא שלי , היא לא רוצה שאני יצא איתך, היא רוצה שאני יחזור עכשיו ללונדון!״ אמרתי בקול קרוע וכואב , אני לא מתכוונת לוותר , לא על זאין, לא על אור , לא על ניו יורק.
״מה?!״ שאל המום ומופתע ביחד, זה היכה בו בעוצמה וניראה כאילו הוא חסר מילים .
״היא חושבת שאתה עבריין, היא לא רוצה שהבת שלה תצא עם עבריין״ פרץ של דמעות נוסף ניתז מעייני וזרמו על לחיי בשטף מורחות את האיפור שבעייני על גבי פניי .
״אני לא עוזב אותך״ קולו נקרע ואפשר היה לראות את הברק העמום בעיניו, הוא רצה לבכות, לא יכלתי לתת לגבר היחידי שבחיי לבכות בגללי .
״זאין אני לא מתכוונת לוותר עליך, אני לא מתכוונת לעזוב את ניו יורק, אני לא מתכוונת לעזוב אותך״ אמרתי בקול שבור, הדמעות לא מספיקות לנשור מעייני ולהיספג בבד השמלה האדומה שלבשתי לגופי .
חיוך קטן עלה על פניו והוא משך אותי לחיקו החם, אני כול כך אוהבת את זה שהוא נוגע בי, מלטף אותי, מעודד אותי, גורם לי להרגיש באיזה שהיא צורה מטורפת – טוב עם עצמי.

***

ריח שיערה הנעים מילא את אפי בריח לבנדר רענן, אני לא יכול לתת לה לעזוב, אני לא יכול לשרוד יום אחד בלעדיה .
אני התאהבתי בה , אני לא יכול לעזוב אותה , היא לא יכולה לעזוב אותי .
הדמעות שפרצו מענייה שברו אותי, היבבות שהבליחו משפתיה קרעו את הלב שלי לגורמים ולחתיכות קטנות.
לא יכולתי לשמוע אותה בוכה, לא יכולתי לתת לאהבת חיי היחידה להישבר בין ידיי.
לאחר דקות ארוכות סוף סוף דמעותיה ויבובותיה גוועו , לאט לאט היא נרגעה והדמעות לא פרצו עוד מענייה המדהימות והמהפנטות, שגרמו לי מההתחלה להתאהב בה.
״היא באמת רצינית בנוגע להחזיר אותך ללונדון?״ שאלתי שבור, אני לא יכול לתת לה לעזוב , אני לא יכול לוותר עליה, לא אחרי שהיא שיקמה אותי, נתנה לי להאמין במילה אהבה .
״הדבר היחידי שעכשיו אני רצינית בנוגע אליו, זה להכניס את שנינו לחדר השינה״ היא מלמלה גורמת ללב שלי לקפוץ במקומו, אני לא רוצה ללחוץ עליה, או לתת לה תחושה שאני רק רוצה לשכב איתה ולזרוק אותה , אבל עכשיו היא הציעה את זה בעצמה.
״את בטוחה?״ שאלתי אותה בשקט מתאבק עם החיוך הקטן שרצה לעלות על פניי .
היא התנתקה מהחיבוק הארוך , מחייכת לעברי ופוסעת אל עבר חדר השינה, משאירה אותי לעמוד לבד במבואה .
חייכתי חיוך קטן , נועל את דלת הראשית של הבית וממהר בעקבות אביה אל תוך חדר השינה.
היא עמדה בגבה אלי , התקרבתי אליה ועטפתי את ידיי סביבה , מסובב אותה לאט ובעדינות לעברי , תופס את פנייה ומכניס אותה לתוך נשיקה נעימה , מחדיר לאט את לשוני פנימה אל פיה .
שפתיה העדינות נושקות לשפתיי בחוזקה,גורמות לי לרצות עוד ועוד , ולא להפסיק עם זה לעולם .
שפתייה לאט מתנתקות משלי כשהיא עוברת לתת לי נשיקות קטנות לאורך צווארי , גורמות לי להשתגע , להתחרפן , משכתי את פנייה לעברי חוזר לנשק את שפתייה העבות והיפות .
ידיי מטיילות על גבה מחפשות אחר רוכסן השמלה האדומה והקצרה שלבשה לגופה הרזה .
כשמצאתי את הרוכסן משכתי אותו לאט פותח את השמלה , השמלה נפלה מגופה על הרצפה , ידיה התעטפו סביב צווארי תופסת את שיערי בחוזקה בזמן שנישקתי אותה .
הרמתי אותה בתנופה קטנה , רגלייה עוטפות את מותניי ואני הולך קדימה עד ששנינו נופלים על המיטה הזוגית והגדולה כשאני רוכן מעליה , נשען על יד אחת כדי לא להפיל עליה את כול המשקל שלי .
ידי מחפשות אחר סוגר חזיית התחרה הלבנה שעיטרה את גופה , המראה שלה משגע אותי ומחרפן אותי , אני רק רוצה להרגיש אותה , לחוש אותה .
ידיי מטיילות על גבה , עורה קריר כמו תמיד, מעולם היא לא הייתה חמה , לא משנה כמה שמיכות היא תתעטף בהן, לעורה תמיד יהיה מגע קר ומצמרר .
ידיי מצאו את סוגר החזייה הלבנה , פותחות אותן במיומנות ובמהירות ומשליכות אותן אל פינת החדר על גבי המרצפות הקרות .