לרקוד – פרק 33 (1D)

http://www.youtube.com/watch?v=LOsOynOl8cE

(תשמעו ברקע )

ישבתי בתחנת הרכבת הישנה , לא יכולתי שלא לבוא לפה , לא יכולתי שלא להביט בפסי הרכבת הישנים ולהיזכר .
להיזכר ביום ההוא , בו כול השנאה שלי אליו נעלמה , בו תחושות חדשות הציפו אותי לגביו , בו רקדנו במשך זמן ארוך נותנים לתנועות לדבר , בו התנשקנו לראשונה .
זה כאב , זה שרט את לבי עמוקות , אבל לא יכולתי להסיט את מבטי מפסי הרכבת הישנים ולהיזכר .
שום דבר לא הרגיש לי נכון בלעדיו , שום דבר לא הרגיש לי טוב בלעדיו , שום דבק לא הלך לי כראוי בלעדיו .
אני יותר ממתגעגעת , אבל לא יכולתי לדבר איתו שוב , זה כאב לי ייתר על מידה, הוא השאיר עשרות פעמים הודעות קוליות , עשרות פעמים ששמעתי אותם פעם אחר פעם , ואף פעם לא עניתי.
הרגיש לי כול כך ריק , חלול , רדוד , תחושת ואקום מוזרה שממלאת אותי ומקיפה את כול איבריי .
לא יכולתי לעצור את הדמעות שלי מלזלוג, לא יכולתי לעצור את הכאב ששוב מקיף אותי מכול עבר , לא יכולתי לעצור את שיברון הלב שלי שמרגע לרגע מתפורר לאט לאט יותר ויותר והופך פשוט לאבק.
ושוב אני מרגישה כמה שזה שורט , כואב, מעצבן , מפרק , הורס , שובר כול תא ותא בגופי , כול שריר ועצב , פשוט שובר אותי .
אם אני יגיד שלא כאב לי אני ישקר , כי כאב לי נורא , לא כאב פיזי , כאב נפשי שסחרר אותי בלי הפסקה .
אני זוכרת את השאלות שלו מאותו הערב, את השאלות שלו בהם הוא שאל למה הריקוד כול כך חשוב לי.
באיזה שהיא צורה מטורפת – חיוך עלה על פניי , חיוך על הזיכרון שלי מאותו היום , אותו היום שהייתי נותנת הכול בשביל להחזיר בחזרה , בשביל להחזיר את הזמן אחורנית , אבל זה משהו שכולם יודעים – לא ניתן להשיב את הגלגל לאחור .
נשכבתי על גבי , מביטה בשמיים הפתוחים שמחליפים את צבעם בהדרגה מתכלת בהיר לוורוד – כתום ואז מחשיך לאט לאט לכחול כהה ועמוק .
קמתי לאט לאט מהשכיבה לישיבה , מביטה ברגליי המשולשלות מהרציף מעל פסי הרכבת הישנים .
לפתע , לבי החסיר פעימה אחת גדולה שחשבתי שעלולה לשתק אותי .
ידיים שריריות עטפו אותי מאחורי , מתיישבת ומושכות אותי לאמצע .
״לא חשבתי שאני יראה אותך יותר. פחדתי שאני לא יראה״ שמעתי קול גברי הקורא באוזניי ואני כמעט עלולה להתעלף בין ידיו השריריות .
״למה אתה פה?״ בקושי הצלחתי לדבר, בקושי הצלחתי לסנן את המילים מבעד לפי .
״כדי להחזיר את הכול לקדמותו״ קולו שוב מדבר באוזניי , קולו שכול כך התגעגעתי אליו , הקול שהייתי שומעת בהודעות הקוליות , שוב ושוב ושוב .
״אי אפשר להחזיר את שיברון הלב שגרמת לי״ אני שוב בקושי מצליחה לדבר, בקושי מצליחה לתת למילים להבליח מבעד לשפתיי החשוקות .
הוא לא ענה , הוא רק הידק את זרועותיו מסביבי , מגעו הנוגע בי פשוט גרם לצמרמורת עזה לחלוף בכול רמח איבריי, אפילו לעורר את לבי השבור.
״אביה אני כול כך מצטער , כול כך מצטער על כול מה שקרה״ הוא אומר לי , קולו כאוב כול כך , קולו של זאין נשמע הרוס כול כך .
״זאין…״ התחלתי להגיד אבל לא הצלחתי לגרום למילים הבאות להיפלט מבעד לשפתיי , לא יכולתי להגיד לו שאני שונאת אותו ושילך , שלא יחזור לעולם , לא יכולתי לשקר לו בצורה כזאת .
הוא לא דיבר , רק חיכה שאני ימשיך לדבר , אבל לא היה לי שום דבר להגיד חוץ מדבר אחד שפחדתי נורא לומר .
״אני אוהבת אותך״ המילים בסוף הבליחו לבדם מפי , ולא התחרטי על כך כלל .

*

חיוך עלה על פניי כשאמרה את שלושת המילים הפשוטות האלה , לא חשבתי שזה דווקא מה שהיא תאמר , היא הפתיע אותי לגמרי .
הנחתי את היד הימנית שלי על גבה , ואת ידי השמאלית על סנטרה מסובב את מבטה אלי .
היא לא הביטה בעניים שלי , אבל אני לא הצלחתי שלא להביט בעיניים החומות הכובשות שלה , מה שהצליחו להסעיר אותי מההתחלה , מהפעם הראשונה שנפגשנו בבית הקפה בו היא עבדה , ועד עכשיו מסעירות אותי כול פעם מחדש כשאני מביט בהם .
התקרבתי לפנייה , כשפנינו רק סנטימטר אחד מהשנייה היא סוף סוף מרימה את מבטה אל תוך עייני ונותנת לי תצפית טובה יותר על ענייה החומות מבריקות כמעט שחורות .
״אני אוהב אותך״ אני עונה בתגובה , לא מצליח לעצור את החיוך שלי מלעלות על פניי כשאני רואה את החיוך שלה העולה על שפתייה שנאבקה איתו כול כך שלא יעלה.
״רק שאלה אחת אחרונה לפני שאני מנשק אותך״ אמרתי לה , מודע היטב לפעימותיה ההולמות בחוזקה בתוך בית החזה שלה , ״התקבלת?״ שאלתי אותה, שאלה שהציקה לי במעט .
היא רק הנידה את ראשה לשלילה ואני הכנסתי אותה לתוך נשיקה נעימה , ידיה נכרכו סביב צווארי ומשכתי אותה קרוב יותר לגופי , ידיה תופסת בשיערי בחוזקה ואני פשוט מעמיק מרגע לרגע את הנשיקה .
מרגיש כמו שיכור מטעם שפתייה הרכות, וזה מה שממלא את החלל הפעור בתוכי אינספור-זמן .