Snowhite פרק שביעי:

אוקיי לפני הכול, רדו לרציתי להוסיף..
__________________
Ali's POV
ישבנו בסלון, על הספות, אני וזאיין מכורבלים אחד בתוך השני, כך גם נייל ושחר וגם הארי ושירז, לבסוף גם לואי ואביה עשו את אותו הדבר.. ליאם ישב מכורבל בתוך עצמו וכרית גדולה בידיו…
היה להם הרבה לעכל, וגם לנו, בכל זאת לחזור לזה היה קשה מאוד גם בלי כל הדברים מהצד.

ככה ישבנו מכורבלים במשך שעות, אין אחת לא נעצמה, ללא טלווזיה או משהו פשוט ישבנו שם, מיליוני מחשבות מציפות את ראשונו, לא אכלנו,לא שתינו ולא דיברנו במשך שעות..

פשוט ישבנו ככה.. זה היה שקט מוזר, אבל שקט של מחשבה, לא מביך אבל גם לא כיף..
זה היה המון חומר לעכל, לקלוט ולהבין בכמה שעות.

Normal's POV

דפיקה קלילה וקצרה בדלת "העירה" את כולם…
"את לא מתכוונת לפתוח את הדלת?" ליאם שאל את אלי.
"לא.. זאת לא אמא שלי, היא חוזרת רק מחר בבוקר, אני לא מתכוונת לפתח את הדלת הזו.." אליסון ענתה, מסתכלת על כולם במבט מפוחד, אך באותו הזמן מלא ביטחון.

ביטחון, דבר שלא היה אצלה במשך שנתיים, דבר שהיא הרגישה כאילו מעולם לא חוותה…

"אני ילך לבדוק…" זאיין אמר וקם מהחיבוק הממושך עם אליסון, ניגש לדלת.
הוא הציץ בחור העינית, לא היה אלא רק פתק קטנטן וכמעט בלתי נראה לעין, שרוע על הרצפה.
"אין פה אף אחד, אבל יש פתק כזה, קטן…" הוא אמר, מפנה את ראשו וחצי מגופו חזרה לעבר כולם.

"תביא את הפתק…" לואי אמר, גורם לאביה שפחדה להתחפר עוד יותר בחיבוקו העמוק.
"אב', את בסדר?" לואי שאל, מלטף בקלילות את שיערה הרך והארוך.
"אתם חושבים שהפתק ממנו?" היא שאלה בשקט, גופה וקולה רועדים כאחד.

"כנראה שנצטרך לגלות.." זאיין ענה ופתח את הדלת, מציץ מסביב ולוקח את הפתק הקטן, נועל את הדלת לאחר מכן.
הפתק היה קטן וממוסגר..
המעטפה הייתה בצבע קרם בננה בהיר כזה, ועליה היה מצוייר שלושה לבבות בדיוק, בצורה מושלמת ובצבע שחור!

[הערת כותבת: זה רק אני או שאתן מכירות את המשפט הזה ממקום אחר.. פרק 3, למי שלא זוכרת..]

"לא זה לא יכול להיות! אין מצב!" אלי אמרה לפתע, גורמת לכולם להפנות את מבטת ואת תשומת ליבם אליה
"זה..זה..לא…פשוט..לא!!" היא הוסיפה, גורמת לזאיין לרוץ אליה ולחבק אותה בחום.
גורם לה להרגיש בטוחה שוב.

"מה זה אלי?" שחר שאלה, מופתעת עד מאוד מתגובתה של חברתה הטובה.
"זה המגירה שלי.." אלי אמרה, גורמת למבטים מבולבלים להיווצר ברחבי החדר, מהיושבים בו.
"זה כמו המגירה שלי, השנייה מלמטה, היא היחידה שמעטרים אותה בדיוק 3 לבבות שחורים, כל השאר בעלות 2 בלבד, והמגירה, היא באותו צבע, הוא עקב אחריי.. גם בבריסטול!" אלי הוסיפה, מסבירה את עצמה טוב יותר.

"רגע את רוצה להגיד לי שהוא עקב אחרייך גם בבריסטול ולא הרג אותך?" שירז שאלה.
"כנראה.."
"רגע אבל למה שהוא לא יהרוג אותך עם ככה?" אב' הוסיפה
"כי אני היחידה שידעה איפה המפתח ולמה הוא נוצר.." אלי אמרה, מביטה בחלונה, מופתעת לראות שם מישהו…

היא קמה במהרה מחיקו של זאיין המבולבל והלכה לכיוון החלון, מסיטה את הווילונות בעצבנות ולאחר מכן פנתה לכיוון הטלווזיה מדליקה אותה ומרימה את הקול לעוצמה גבוהה.
"למה זה?" הארי שאל, פוצה את פיו לראשונה.
"הוא צופה בנו, למה לתת לו את התענוג?" אלי אמרה,חוזרת לחיקו של זאיין ומדביקה נשיקה קטנה לאחת מלחיו.

" מי זה הוא?" נייל שאל, מהדק את חיבוקו על שחר.
"אף אחד לא יודע.." שחר אמרה, מרימה את כתיפה בצורה הברורה לתסכול.
"טוב בכל מקרה עד שאנחנו פה, אני רוצה ללכת לבקר בקבר של קווין, אני חייבת לה את זה! באשמתי היא שם!" אליסון אמרה בקול שקט, רועדת במקצת..
"זה לא אשמתך, זה אשמתו ואת יודעת את זה, הכל בסדר, אנחנו נבוא איתך.." זאיין אמר לה, מקבל הנהון קטן להסכמה מכל היושבים בבית.

"אוקיי" אלי אמרה, מרגיעה את עצמה על ידי נשימות עמוקות ובלתי מורגשות.
"עכשיו?" אביה שאלה.
"כן נראה לי, יש לכם משהו אחר לעשות?" אלי ענתה, מפנה את מבטה עבר הבנים שהזיזו את ראשם שמאלה וימינה ל'לא'.
"אז כן, עכשיו…" אלי הוסיפה, מחייכת חיוך סתמי וקטן.

הם כולם סגרו את הטלוויזיה ויצאו מהבית, משאירים פתק קטן לקמיל ונועלים אחריהם את הדלת.
הם נכנסו לרכב השחור והגדול, לואי נוהג מקדימה, לידו ישבה אביה, מאחורה ישבו זאיין אלי וליאם ומאחוריהם ישבו נייל, שחר, הארי ושירז..
רכב גדול מאוד.

"לבית הקברות?" לואי שאל.
אליסון, שחר, שירז ואביה הסתכלו אחת על השנייה, מחשבות רבות עוברות בראשן, זה היה נראה כאילו לכולן עברה אותה מחשבה בראש, אותו דבר הפחיד והלחיץ אותן,
אך לבסוף הן ענו כפה אחד
"כן"

הנסיעה עברה שקטה, אף אחד לא ניסה לדבר, או להצחיק, כולם ישבו בשקט.
המוני מחשבות הציפו את ראשו של כל אחד מהם.
נייל חיבק את שחר שהסמיקה קצת ולחש לה באוזן שהיא חמודה.
ברמזורים האדומים, לואי הניח אחת מידיו על רגלה של אביה ועודד אותה שהכל בסדר ושהוא פה.
הארי ישב מחובק עם שירז, לוחש לה באוזן דברים מצחיקים, בניסיון לעודד אותה.
ליאם הסתמס עם מישהי לא ידועה, צוחק או מחייך מידי פעם.
זאין ואליסון ישבו מחובקים אחד בתוך השני, מידי פעם מגניבים נשיקות כשאחרים לא רואים.

אך ברגע עיני כולם כבו. הם הגיעו לבית הקברות…
החיבוקים והציחקוקים הוחלפו במבטים מעודדים והחזקות ידיים חמות.
הם יצאו מהמכונית, שקטים מאוד.
המכונית ננעלה אחריהם. הם נכנסו לאט לאט לתוך מתחם בית הקברות.

שקט צורם נשמע, הרעש היחידי היה רעש רגליהם מפשפשות באדמה.
עלים היו בכל מקום וחושך כבד כיסה את אזור בית הקברות.
המקום היה מבחיל!
"המקום הזה מפחיד אותי!" שירז פצתה את פיה ואמרה..
"מה מפחיד פה?" הארי שאל.
"הכל! גופות מתות, אנשים מתים.."
"אוי נו כולם מתים.." הארי אמר והניח את ידו אל כתפה של שירז, מושך אותה קרוב אליו.

כולם הלכו כשורה, אחרי אביה שהובילה עם לואי, ידה בתוך שלו, מחוברות יחדיו.
הם הלכו כמעט עד לסוף, עד שהם הגיעו למקום המיוחל.
עינייה של אליסון נעצמו בחוזקה, היא לא יכלה לפתוח את עינייה, כמוה גם לשאר הבנות זה קרה..
"אתן בטוחות שזה המקום?" קולו של ליאם צילצל עמוק בראשן.
"כן למה?" אביה ענתה, עינייה עדיין עצומות וראשה תקוע עמוק בתוך חזהו השרירי של לואי.
"בגלל שאין פה קבר, או גופה.." ליאם ענה, מביט בבנות שנראו המומות, עיניהם נפתחו במהרה, מביטות על הקבר.
מגלות את תשובתו של ליאם נכונה, הקבר היה ריק!

"מה למה? איך? זה הקבר שלה אני בטוחה בזה!" אביה אמרה, מביטה בכולם בתדהמה, דמעות מילאו את עינייה היפות.
"אולי העבירו אותה ולא ידעתן או משהו כזה, הקבר ריק!" לואי אמר לה בנימה שקטה, מנסה נואשות להרגיע את מצב רוחה.
"לא, לא, זה שלה.." היא אמרה, בטוחה מאוד בתשובה.
היא התקדמה לקבר הריק, פחד הציף אותה, היא נגעה בעדינות עם ידה הקטנה בלוח הקטן מקרמיקה שהוצב ליד הקבר, שם חרוט עליו.

היא ניקתה בעדינות עם ידה את הבוץ שכיסה את השם. השם הופיע, אך לא נראה בבירור, הניידים נדלקו, מעירים חלושות על השם החרוט.
כל אחד קרא באיטיות בלבו את הכתוב…

קווין הייל
ביתם האהובה של שלי הייל ואלכס הייל.
אחותה התאומה של אביה הייל.
נרצחה בדם קר.
בין השנים 1997-2011.