another world – פרק שישי, על וואן דיירקשן <3

לפתע נשמע זכוכית חלוני נפתחת………..
"תביאי לי את הגזרים שלי!" צעק הבחור.
צרחה חרשת אוזניים נפלטה מפי! מחלון החדר נכנס יד של בחור כנראה, יד שרירית, הצרחות נמשכו, ככל שהצרחה נהייתה יותר חזקה כך רגליי מופנות אחורה אל עבר הדלת הנעולה.
לתוך החדר נכנסה דמות בעלת טייץ כחול, מעליו היו תחתונים אדומים, חולצה כחולה שעליה כתובה האות s בגדול ומגפיים אדומות. ובנוסף גלימה אדומה ארוכה, מעט מתחת לברכיים. הדמות עמדה על הרגליים מנקה חלקים של אבני קיר מבגדיה, מנורת החדר הייתה כבויה והמתג היה לידי, הדלקתי במהירות את הנורה.
"סופרמן" צעק בחור, כאשר הבנתי מי הוא הנער הניצב מולי, נשמותי וקצב ליבי ירדו באיטיות, כמובן האחד והיחיד היה חייב להפחיד אותי בשביל הגזרים שלו, וכמובן בחליפת הסופרמן.
"אתה לא נורמלי!" צעקתי וקמתי ממקומי, התקרבתי אליו והתחלתי לתת לו מכות בחזה.
"אמרתי לך שאני רוצה, וענית לי רצון זה דבר טוב, צדקת, רצון זה דבר מעולה!" לחש לאזני וחיוך ניצחון התפשט על פניו.
ושוב אני, רגישה, לפעמים אני לא מבינה למה יש בי את התכונה הזאת?! למה אני רגישה, זה בכלל לא הגיוני, אני קשוחה ורגישה בו זמנית! אני הפכים! אני קשוחה שיכולים לפרק, בשניות אחדות!
דמעות התחילו למלא את עיניי, דמעות מלוחות ומרירות, דמעות שבאות לעיתים קרובות, דמעות שאני והן כבר מכירות, דמעות שמורידות ממני ביטחון, ביטחון עצמי, שכמעט ולא נשאר לי.
הדבר האחרון שרציתי בלילה כזה זה לבכות, הארוחה והכל היה נפלא! אבל כמו תמיד אני והבכי שלי!
אני לא מאמינה שאני לא יכולה להתייפח עכשיו על אליזבת', אני לא מאמינה שעכשיו לואי רואה אותי, האומנם היו עוד הרבה סיטואציות כאלה, שאני בוכה, אבל כאשר זה קורה, אי אפשר לדבר איתי, אי אפשר לשמח אותי, אי אפשר לעשות כלום! זה רק אני, הדמעות והמחשבות! כשאני בוכה, אסור לדבר איתי! זה חוק לא כתוב! כאשר מדברים איתי בזמן אינטימי ומשמעותי כזה, מבחינתי, אסור לדבר איתי! זה מעצבן אותי וגורם לי לשנוא הכל!
השורש ש.נ.א זה השורש שנולד בשבילי! אני משתמשת בשורש הזה המון! במיוחד כאשר אני בוכה!
זה משהו ששולט בי! זה כמו נחש, אני רואה בכל אחד את הנחש הארסי שבו, הרע, זה שגורם לי לשנוא אנשים. אין מישהו שאין לו נחש, בכל אחד הוא חבוי, אבל הנחשים בגדלים, יש אנשים עם נחשים גדולים, אנשים כאלה יפגעו, ישמיצו ויעליבו ויש אנשים כמו אליזבת', למשל שהנחש אצלהם קטן וכאלה שהוא כמעט בלתי נראה!
קשה לי להתחבר לאנשים, העובדה שאני מצליחה לראות בכל אחד את הנחש שבו, מבחילה אותי!
זה כמו תכונה שנבנתה במיוחד בשבילי! בשביל להראות לי מי טוב ומי רע, במי מותר לבטוח ובמי אסור!
לפעמים אני מוצאת את עצמי לא מקשיבה לאותה המכונה, המכונה ששם בשבילי, זאת שמראה לי את הטוב ואת הרע, לפעמים אני מקשיבה לעצמי, לרצון שלי, ולא של המכונה! לרוב כאשר זה קורה, שאני מקשיבה לעצמי ולא למכונה שבי, אני נפגעת! מהנחש האחר! וכמו תמיד המכונה שלי צודקת.
אני כבר הבנתי ב-16 שנות חיי, שהמכונה היא חלק בלתי נפרד ממני! היא פה, תמיד, גם עם אני לא רוצה!
למדתי שלמכונה הזאת, אני צריכה להקשיב! גם עם זה לא מוצא חן בעיניי!
דמעה אחר דמעה, כמו טיפות גשם, לחיי נהיו לחות, כל דמעה, אחת אחרי השניה, יורדת במורד הלחי, מרטיבה אותה ונופלת לריצפה. כמו תמיד, זה אני, הדמעות ומחשבות!
לואי ממלמל בקשת סליחה קטנה ויצא מהחדר, הוא יודע כמה אני שונאת שמדברים איתי כאשר אני בוכה, אני מכבדת אותו על זה, אבל לא סולחת לו!
ושוב אני והאגו שלי! אני והכבוד, הכבוד הזה, שאומר לי תמיד, את צודקת! ואל תתני לאף אחד להגיד אחרת! אל תתני לאף אחד להמעיט בערכך! אני מנסה, בכל כוחי להעלים את אותו הכבוד! אבל זה לא מצליח, האגו חזק הרבה יותר ממני! ולהעלים אותו נדרש יותר כוח ממה שיש לי!
שלולית דמעות ניצבה על ריצפת הפרקט, קמתי ונשכבתי על המיטה, מקווה לשכוח מה שהלך פה בחצי שעה שעברה…….