AFTER~פרק 3…

אחרי בערך שעה שבה אמא שלי הזהירה אותי ממסיבות ומבנים, היא סוף סוף עושה את הצעד לעזיבה. עם שיר עליז שהיא הייתה שרה לי שהייתי ילדה, חיבוק מהיר ונשיקות,היא יצאה מחדר השינה והודיעה לנוח שהיא תחכה לו במכונית.

"אני אתגעגע לזה שאת כל הזמן בסביבה", הוא אמר בקול עצוב ומשך אותי אל תוך זרועותיו. שאפתי את הבושם שלו, אותו אחד שאני קונה לו כבר במשך שלושה חגי כריסמס רצופים, נאנחתי, אני כלכך אתגעגע לריח המוכר שלו ולחיבוקים החמים שלו.

"אני גם אתגעגע אלייך אבל אנחנו הולכים לדבר כל יום!" הבטחתי והידקתי את ידיי סביבו. "הלוואי שהיית איתי כאן השנה", אמרתי, מתרפקת על צווארו. נוח גבוה מימני רק בכמה סנטימטרים, אבל אני אוהבת את זה שהוא לא גבוה מימני בהרבה. הוא נישק אותי לשלום, ואמא שלי כבר צפרה מהמכונית בקוצר רוח.

אחרי שאמא ונוח עזבו, התחלתי לפרוק את התיקים שלי. הבגדים שלי דווקא היו מקופלים ומאוחסנים בקפידה במזוודה הקטנה, ואת השאר תליתי בחצי השני של הארון. נרתעתי כאשר ראיתי את הכמות של הבגדים המכוסים בהדפסים של עור וחיות מול עיניי.

הרגשתי תשושה, שכבתי על המיטה. הבדידות היא תחושה מפחידה, היא חודרת דרכי, וזה לא עוזר שהשותפה שלי גם הלכה, לא משנה כמה חסרת נוחות החברים שלה גורמים לי להרגיש. יש לי תחושה שהיא הולכת להיעלם הרבה, או גרוע יותר, יכול להיות שיש לה להקה והיא תבלה איתם לעיתים קרובות. למה אני לא יכולתי לקבל שותפה שאוהבת להישאר בחדר ולקרוא או ללמוד? אני מניחה שיש לזה גם צד חיובי כי ככה החדר הקטן הזה יהיה שייך רק לי. קולג' כלכך רחוק זה לא מה שחלמתי עליו, או ציפיתי לו אבל זה בסך בכול כמה שעות מהבית, מחר יהיה יותר טוב, זה חייב להיות.

לפני שהלכתי לישון אספתי את היומן שלי ואת הספרי לימוד, לקחתי את הזמן כדי לרשום את השיעורים שלי לסמסטר הזה ואת הפגישות הפוטנציאליות שלי למועדון הספרות שאני מתכננת להצטרף אליו. אני עדיין הססנית לגבי זה אבל קראתי כמה מכתבי המלצה של סטודנטים ואני רוצה לבדוק את העניין. שרטטתי לעצמי בעיפרון טיול מתוכנן בקמפוס למחר ללכת לחפש עוד דברים לחדר השינה שלי, לא תכננתי את הקשר של סטף לכל זה, אבל אני ישמח להוסיף כמה דברים לחלק שלי בחדר. העובדה שאין לי מכונית עדיין קצת מקשה על העניין, בקרוב אני יקבל אחת, הטובה ביותר. יש לי מספיק כסף מהמתנות של סיום הלימודים ומחיסכון אבל אני לא בטוחה שאני לחוצה על מכונית משלי כרגע. העובדה שאני חייה בקמפוס נותנת לי גישה חופשית ומלאה לתחבורה הציבורית. עם חישוב של לוח זמנים, נערות עם שיער אדום, ובלונדינים ידידותיים מכוסים בקעקועים, נסחפתי לשינה עמוקה בעוד כל הספרים עדיין נמצאים עליי.

בבוקר שלמחרת סטף לא הייתה במיטה שלה. הייתי שמחה להכיר אותה אבל אני לא יכולה לדעת אם היא מסוג האנשים שנשאר בחוץ כל הלילה. אולי אחד מהבחורים שהיא הייתה איתם היה חבר שלה, אני מקווה לטובתה שזה היה הבלונדיני. הרמתי את התיק שלי ועשיתי את דרכי לחדר המקלחות. אחד הדברים שאני הכי פחות אוהבת בחיי המגורים במעונות הרחוקים זה חדר המקלחות, למה לא יכול להיות בכל חדר מקלחת אחת במקום מקלחת משותפת? זה היה מביך ואני התחננתי שהם לא יעשו מקלחות משותפות. התקוות שלי נמחצו ברגע שפתחתי את הדלת. ברור, יש שתי דמויות מודפסות על השלט של כל מקלחון, אישה אחת וגבר אחד. איכס, להיות עם בנים באותה המקלחת זה חייב להיות מאוד לא נעים ומביך ברמות. אני תחננתי לשבת ולחכות עד השעה האחרונה ובתקווה שהמקלחות המשותפות יהיו ריקות. הייתי צריכה לחכות המון זמן למים חמים ובזמן שהתקלחתי הייתי פרנואידית שמישהו ימשוך את הווילון המפריד שהיה ממש דק וכולם יראו את הגוף העירום שלי בחדר המקלחות או מעבר לגדר. כולם היו נראים נינוחים כלכך למרות העובדה שהם לא היו. החיים של הקולג' משונים כלכך. תאי המקלחות היו קטנטנים, הם היו מצויידים בקולבים קטנים שיכולתי לתלות עליהם את המגבת שלי ואת הבגדים בזמן שאני מתקלחת, והחדר שלי בקושי מספיק לזה שאני יוכל למתוח את הידיים שלי לצדדים כשאני מתמתחת. מצאתי את עצמי חושבת על נוח ועל החיים שלי בבית. דעתי הייתה מוסחת בזמן שהסתובבתי והמרפקים שלי נדפקו על הקולבים, הבגדים הנקיים שלי נפלו על הרצפה המטונפת. המים המשיכו לנטוף על ערימת הבגדים, מרטיבים אותם לגמרי.

"אתה בטח צוחק עליי!" נאנחתי לעצמי, בפזיזות החלקתי מהמים והמגבת נקשרה סביבי, הרמתי את ערימת הבגדים, סחטתי אותם ומיהרתי אל החדר, מקווה שאף אחד לא יראה אותי. הגעתי לחדר שלי בשלום ודחפתי את המפתח אל הדלת. מיד נרגעתי עד שהסתובבתי וראיתי את הבחור עם השיער המתולתל בצבע חום משתרע על המיטה של סטף.