AFTER~פרק 2 חלק א'…

"הגענו!" אמא שלי צווחת מהתרגשות בזמן שאנחנו עוברים דרך שער האבן המוביל לתוך הקמפוס.

הקמפוס נראה עצום בדיוק כמו שהאיש שכתב בחוברת ובאינטרנט אמר, אני כלכך מתרשמת. הבניינים ישנים ואלגנטים. נמצאים פה מאות אנשים, הורים המנשקים את ילדיהם לשלום, קבוצות של תלמידי השנה הראשונה, לבושים מכף רגל ועד ראש בתלבושת האחידה של אוניברסיטת וושינגטון, וכמה מזדנבים, אבודים ומבולבלים, ממלאים את האיזור. הגודל של הקמפוס היה מפחיד אבל הייתה לי את התקווה שתוך כמה שבועות אני ירגיש בבית. ההתמצאות הייתה קצרה והלכתי לשבת לבד, השגרה הרגילה שלי. אישה בגיל העמידה שנראית חמודה נתנה לי את המפתח למעונות שלי ושלחה אותי לדרכי. בשלב זה כבר הרגשתי יותר חופש ממה שהיה לי במשך ה-18 השנים האחרונות.

"אני רוצה לראות את חדר השינה שלך לפני שאני הולכת מותק. אני פשוט לא יכולה להאמין שאת בקולג'! הבת היחידה שלי, תלמידת קולג', חייה לבדה. אני פשוט לא יכולה להאמין לזה." היא יללה בזמן שמנגבת את עינייה, נזהרת לא להרוס את האיפור שלה. נוח בא אחרינו סוחב את התיקים שלי והולך בדרך שאני ואמא שלי הולכות.

"עכשיו, אני רק רוצה להיות בטוחה שאת זוכרת את כל מה שאמרתי לך, את לא רוצה לעשות שום דבר שיכול להחריב את העתיד שלך". היא בדקה מה השעה בשעון שלה, כמובן שהיא לא יכלה להרשות לעצמה אותו, אך בכול זאת רכשה אותו.

"צריך למצוא את חדר B22.. אנחנו עכשיו במעון C", אמרתי להם. למזלי ראיתי את האות B צבועה בגדול על הקירות. "כאן למטה" הוריתי והם באו אחריי. עכשיו אני מודה שזכרתי להביא עליי כמה בגדים, שמיכה ועוד כמה מהספרים האהובים עליי, לתת לנוח לסחוב פחות.

"B22", אמא שלי אמרה מתנשפת. העקבים שלה היו גבוהים באופן שערורייתי,לא בשביל הליכה, ובגלל זה היא ממש סבלה. החלקתי את המפתח לתוך דלת העץ הישנה, והיא נפתחה בחריקות. החדר קטן, עם שתי מיטות קטנות ושני שולחנות. העיינים שלי טיילו בחדר חיפשו את הסיבה שבגללה אמא שלי נראית כלכך מופתעת. צד אחד של החדר היה מכוסה בפוסטרים של מוזיקה, בעיקר להקות שבחיים שלי לא שמעתי עליהם, הפנים שלהם היו מכוסות בעגילים וכל הגוף שלהם היה מכוסה בקעקועים.
לילדה ששכבה על המיטה יש שיער אדום, עיניים שמכוסות במה שנראה כמו סנטימטרים של אייליינר שחור, והידיים שלה היו מכוסות בקעקועים.

"היי", הזרה אמרה, מעלה חיוך על פנייה, החיוך שלה היה דיי מסקרן להפתעתי הרבה. "אני סטף", היא אמרה וקמה בעזרת המרפקים שלה.

"ה..היי.. אני טסה", נחנקתי, כל הנימוסים שלי עפו החוצה מהדלת.

"ברוך הבא לאוניברסיטת וושינגטון, איפה שחדרי השינה קטנטנים והמסיבות ענקיות", חייכה הבחורה עם השיער האדום. ראשה נפל בחזרה על המיטה לפרץ של צחוק, הלסת של אמא שלי הייתה פעורה. סטף נגשה אליי, סגרה את את את המרחב שהיה בניינו ועטפה אותי עם הזרועות הדקות שלה. אני הייתי מופתעת מהחיבה הרבה שלה אבל חיבקתי אותה בחזרה. פתאום היה רעש של דפיקות על הדלת והם נשמעו כמו שמוקדם יותר נוח הפיל את התיקים שלי בחוזקה על הרצפה ואני לא יכולתי לעזור. קיוותי שזו בדיחה קצרה או חולנית.

"היכנסו!" השותפה החדשה שלי צעקה, הדלת הפתחה ושני בנים נכנסו פנימה לפני שהיא סיימה את הברכה שלה.