A Year In London (שנה בלונדון) – פרק 4 (1D)

גיכחתי והמשכתי בעיסוקיי.
פתחתי את המקפיא והוצאתי לי קופסה של גלידת שוקולד צ'יפס מעולה.
אכלתי בהנאה בעודי צופה בסרטי קומדיה מצחיקים.
"היי אן" אשלי אמרה תוך כדי שהיא יורדת במדרגות.
היא לבשה בגדים קצרים למדי, אני מתכוונת, בחוץ כמעט יורד שלג והיא עם שורט וגופייה?
"אשלי.. הכל בסדר איתך?" שאלתי.
"הו כן, אן. אני חייבת ללכת, ביי." היא אמרה במהירות ויצאה מהדלת.
מה לעזאזל זה היה? הארי רק אתמול נדחף לתמונה וכבר אשלי מתנהגת מוזר?
אני חייבת לברר מה זה. אולי אני אשאל את הארי.
לחצתי על אפליקציית 'אנשי הקשר' באייפון הלבן שלי.
"אייץ', אייץ', אני צריכה את האות אייץ'." אמרתי לעצמי. (האות H)
הו, מצאתי אותה.
היילי, הלן, הנרי, הת'ר.. איפה המספר של הארי?
או, שיט. מחקתי אותו ממזמן..
אז אולי.. אני אעקוב אחרי אשלי?
שמתי מעל עצמי ג'ינס ומעיל, מסתירה את הפיג'מה.
הכנסתי לתיק שלי רך ורק פלאפון וחטיף 'סניקרס' בינוני.
לא רציתי לבזבז זמן, כי בזמן הזה אשלי מתרחקת יותר ויותר.
לונדון זו לא עיר קטנה, זו עיר מאוד גדולה ויהיה לי קשה לחפש את אשלי, אבל אם אחשוב בהיגיון יש סיכוי שאמצא אותה.
בואו נראה, לאן אשלי לא הייתה הולכת בחיים בימי שבת:
לחנויות- מכיוון שהיא שונאת את כמות האנשים שמגיעים לשם.
לבית הקפה ולאזור שלו- מכיוון שסגור שם.
אוקיי, כבר צמצמתי אפשרויות.
החלטתי לנסוע במכונית, פשוט לנסוע ולפנות, לא משנה לאן, הגורל כבר ייעשה את שלו.
נכנסתי למכונית וחגרתי חגורה.
התנעתי ונסעתי.
פניתי ימינה, פניתי שמאלה, חלפתי על פני שכונות ורחובות, נסעתי ישר, נסעתי במעגלים, לאן לא נסעתי!
הבטתי בכביש; השלט שהיה מולי הורה: 'אתה יוצא מהעיר לונדון'.
מה? לאיפה לעזאזל הגעתי?!
מיהרתי להסתובב בחזרה אך משהו תפס את עיניי.
שיער בלונדיני, מבנה גוף רזה, פנים אדמומיות.. אשלי?
"אשלי?!" צעקתי מהמכונית.
הנערה/אשלי מיהרה לברוח; במהרה עצרתי את המכונית ורצתי אחריה.
סוף סוף ריצות הקילומטר שהייתי רצה עם אחותי השתלמו.
כשהיא התקרבה אל צוק, מיהרתי לגשת אליה ולמזלי הגעתי בזמן.
"אשלי! מה את עושה כאן?!" צעקתי עליה.
"עזבי אותי!! תעופי מכאן!!" היא צרחה.
צרחנו אחת על השנייה בלי סוף.
"אשלי, את תתחרטי על זה, אל תקפצי!" ניסיתי לשכנע אותה.
היא התנתקה מאחיזתי, ניסיתי לתפוס אותה אך היא רק התחרקה בצעדים קטנים אחורה.
הבנתי שאני מלחיצה אותה אז עמדתי במקומי.
"אשלי, אני מתחננת," אמרתי, מוחה דמעה, "אני מתחננת בפנייך, אל תקפצי, אל. אני אדאג שיהיה לך טוב בחיים. אני מבטיחה."
בכיתי..
"תקשיבי, אן," היא אמרה, "אני רוצה שתדעי ש.. שכשמתי שאת והארי הייתם ביחד, ידעתי על זה ו.. והוא בגד בך איתי."
היא אמרה. הייתי בשוק. היא הרסה את האהבה שלי.
"ו.. ומתי שהוא נפרד ממך, הוא נפרד לטובתי. היינו יחד תקופה מסויימת ונפרדנו, ואתמול כשהתנשקנו במסעדה.. זה היה לחינם. ואני מרגישה זוועה, אני מרגישה זבל שאני סוחבת את זה עמוק בבטן." היא הוסיפה.
"ולמה נזכרת לספר לי רק עכשיו? אם היית מספרת לי מוקדם יותר הייתי הרבה יותר רגועה." אמרתי, מעט בתוקפנות, שוכחת שאני מדברת עם ילדה שניסתה להתאבד לפני שתי דקות.
"אני באמת לא יודעת.. את היית חברה מדהימה, החברה הכי טובה שלי, שתמיד הייתה לצדי ותמיד תמכה בי ודאגה לי יותר מכל.. אני מצטערת כל כך.." היא אמרה ובכתה.
"למה את מדברת בלשון עבר?" שאלתי.
היא לא ענתה.
"ביי, אן. אני אוהבת אותך." היא אמרה וקפצה מהצוק.