..A Wild Guess – פאפניק על הארי סטיילס ווואן דיירקשין פרק 1 (הקדמה)

קמתי עם תחושת החום על עייני,
פוקחת אותן באיטיות רק בשביל לראות את קרני השמש הראשונות מבצבצות מעל העננים.
הכל מבעד לחלון המטוס המאובק.
תמיד אהבתי לטוס בלילה, אחת הסיבות הייתה המחזה הזה;
התענוג בלפגוש בזריחה כך, כאן, ברגע הזה,
שהייתי גבוהה יותר מכל אדם אחר בעולם..או לפחות מרובם.
ובשקט הזה, כשכולם עדיין מסרבים לקבל את היום החדש, אני כאן, מקבלת אותו ראשונה. לא יכולתי שלא לחייך.
נאנחתי, כנפרדת בפעם האחרונה מאותו נוף קטן ומרהיב, מפנה את מבטי לעבר אמי, שעדיין ישנה (כמו מרבית הנוסעים) במושב שלצידי, ולאחר מכן אל נרתיק המצלמה שלי ששכן בכיס המושב שמלפניה.
הושטתי את ידי בזהירות, מנסה להימנע מתנועות חדות, לא רציתי להעיר אותה.
הרגשתי מספיק רע על כך שגררתי אותה איתי עד הנה, גם אם היה זה הרעיון שלה.
היא הרגישה כל כך רע כל הימים האחרונים וטיסה של חמש שעות שעות בוודאי לא משפרת את המצב,
אבל לא משנה כמה ניסיתי להגיד שזה בסדר, שאני יכולה לוותר על המתנה הזאת, מדהימה ככל שהיא, על פני הבריאות שלה. היא רק הנידה את ראשה לשלילה ואמרה, "אין מצב, על מתנת יום הולדת בכלל ולונדון בפרט לא מוותרים!" , גיחכתי מהזיכרון.
לאחר שהמצלמה סוף סוף מצאה את דרכה אליי, חזרתי לעבר החלון הקטן, מצלמת במהרה, נוצרת את הרגע…ומכיוון שממש לא הצלחתי להתאפק, על הדרך גם את אימי הישנה.
ובדיוק כשקירבתי את המצלמה אל פנייה, מנסה לתפוס את הזווית המביכה ביותר, צילצול הגיח משום מקום מקפיץ אותי בבהלה ומעיר אותה.
"ניצן, מה את עושה?!" מבטה נראה מוטרד ומעט עצבני.
"…כלום" מלמתי בפחד.
"למה הסכמתי לקנות לך מצלמה אלוהים יודע" שמעתי אותה מגחכת לעצמה.
בניסיון להתחמק ממנה, הסטתי את מבטי במהירות רואה לפתע את סימן ה"להדק חגורות" שנדלק,
כנראה שזה היה מקור הצפצוף,חשבתי.
ואם כאילו קראו את מחשבותיי נשמע קולה של הדיילת "נוסעים יקרים, אנו מתכוננים לנחיתה, אנא סדרו את מושבכם והידקו חגורות".
החזרתי את מבטי לעבר החלון, מביטה בעיר מתגלה לאט לאט מתחתיי תחושת אושר מציפה אותי.
ובאותו רגע לונדון הייתה נראית קרובה מתמיד, ואיתה אפשרויות אינסופיות, כולן מחכות רק לי.