(1D) נשבעתי שתמיד אוהב אותך פרק 6

נקודת המבט של יסמין:
פילסתי את דרכי בין האבנים הלבנות והדוממות,עוד שתי שורות….
עוד שורה אחת…
עכשיו לספור 13 מצבות
ו…זה עדיין כאן
כמו תמיד…זה לעולם לא זז ולעולם לא יזוז
המצבה של אמא שלי
זו היתה מצבה שונה,מיוחדת ועם כל הציניות שבמילה-חיה
מעל מצבה לבנה רגילה עם כיתוב שחור ועצוב היתה מזרקת מיים צבעונית
מסביב היו עצים ירוקים ופורחים שהוסיפו למראה היפה והעדין של מקום המפלט והנחמה שלי…
קראתי את מה שהיה כתוב על המצבה
כוכב לוי
נולדה ב-1977 נפטרה ב-2012
נקטפה מאיתנו בטרם עת בחייה ובמותה נשארה ותישאר תמיד הכוכב שהאיר לכולם…
הייתה אם חברה ובת לאנשים שתמיד תהיה נצורה בליבם…
אוהבים אותך עד סוף הימים
ת.נ.צ.ב.ה.
חשבתי על החיוך שלה שתמיד ריפא כל כאב כל אכזבה וכל מכה
חשבתי על האהבה שלה שכ"כ חסרה לי על האוזן שלה שכ"כ לא הערכתי
נזכרתי ביום האחרון שלה
פלאשבק:
ישבתי שם ליד המיטה הגדולה שעליה שכבה דמות צנומה להחריד כולה עור ועצמות
הפנים הלבנות והחלקות האלו ששאני כ"כ אוהבת היו שלוות וחיוורות כל כך
התקרבתי אליה יותר ונתתי לה נשיקה גדולה על הלחי
"יסמיני שלי"היא חייכה בקושי
"אני חייבת להגיד לך משהו לפני שיהיה מאוחר…שעון החול של חיי מטפטף את גרגיריו האחרונים" אמרה לי בקולה העדין שלפתע נחנק מדמעות ומכאב
"מאמא אל תדברי ככה את יכולה להלחם בזה את חזקה יותר מהכל בבקשה בשבילי אני לא יכולה לבד בבקשה אל תלכי"אמרתי שהדמעות מציפות את עיני וזולגות במורד פני
"זה לא משהו שאני החלטתי…אלוקים החליט בשבילינו…אבל בכל מקרה אני חייבת להגיד לך משהו…" שיעול קטע את דבריה
"זה על אבא שלך"לחשה לבסוף
אבא שלי,
בחיים היא לא הזכירה אותו
"יסמין תזכרי קוראים לו…"שוב השיעול קטע את דבריה
פתאום עיניה נעשו משונות
מפחידות מבע פניה נעשה שליו מאיי פעם
ומזוגג
המוניטור שאליו היההיתה מחוברת צפ ציפצוף אחד וארוך
ידעתי מה זה אומר
ציפצוף של מוות
"לאאאאא אמא!!!!"צרחתי בגרון ניכר
הכל היה כמו חלום
האחיות נכנסו בריצה
אחרי כמה שניות רופא נכנס בדק דופק ונשימה
ו…כיסה אותה ואת מבטה השליו והרך
אנשים באו וחיבקו אותי אמרו דברים
ואני רק שתקתי מנסה להתגבר על הכאב האין סופי וריקנות והבכי המחלחל אל הלב השבור ממילא
בהלויה היבטתי אל הארון השחור מוטמן באדמה
ביחד איתו ניקבר גם ליבי
ושמו של אבי
לנצח

חזרה להווה:
התיישבתי ליד המצבה היפה
כוכב…שם שכ"כ התאים לה
"היי אמא התגעגעתי אלייך" אמרתי ונשקתי למצבה הקרה
מגעה על שפתי היה קר וקשה
דימיינתי שאני מנשקת אותך
רק דימיינתי
כי זה לעולם לא יקרה שוב
"אמא…את יודעת את מי פגשתי היום?" שאלתי בתקווה נואשת לתשובה שאולי אולי תגיע יום אחד
"אמא,זה היה הוא,אני בטוחה אני לא יודעת מה לעשות אמא,זה היה הוא,אני לא יכולה להתכל עליו הוא מגעיל אותי
הוא לא מזהה אותי
כיהוא בעצם מעולם לא פגש אותי
אמא…תגידי לי מה לעשות…תחזרי כבר אני לא יכולה להיות תמיד לבד אני צריכה אותך…בבקשה תחזרי" הדמעות זלגו בשטף מטורף מרטיבות את האבן הקרה
השמיים התחילו להוריד גשם
בוכות איתי
הסתכלתי בדמעותיי החמות מתערבות עם הגשם הרטוב
"אהבת את הריח הזה מאמא אני מקווה שגם עכשיו את נהנת ממנו"אמרתי בעודי שואפת לאפי את הרח האהוב והמוכר
השענתי את ראשי על המצבה
ושקעתי בשינה טרופה ודומעת

כשהתעוררתי היה חשוך לגמרי
מיששתי את גופי
הייתי ספוגה במיים קפואים והרגשתי משונה
נישקתי בפעם האחרונה את הקבר והתרוממתי
פתאום הרגשתישמשהו נופל מגבי
הסתובבתי והרמתי אותו
מעיל עור שחור גם כיסים חומים
משונה
הוא לא שלי
במחשבה שנייה הוא בכלל של בנים
מי שם אותו עליי?! אין לי מושג
התחלתי לפסוע במהירות אל עבר היציאה מבית הקברות
הסתכלתי סביבי הכל היה שומם ושחור
אני פוחדת פה בחושך לבד
התחלתי להאיץ את צעדיי פתאום ראיתי זוג עיניים כחולות מביטות אליי מאחד השיחים
צרחתי והתחלתי לרוץ בטירוף היסטרי אל עבר היציאה
הגעתי לבסוף לחניה טרופת נשימה ומסוחררת לגמרי
חיפשתי את הרכב שלי

הוא לא היה במקום שהחנתי אותו…התחלתי להסתובב בחיפוש אחריו
החניה היתה ריקה לגמרי
החלטתי לעלות לעבר הכביש המהיר שנמצא למעלה
כעבור כמה דקות של טיפוס בבוץ הרך והשחור שליכלך את כל גופי נעצרתי מביטה קדימה
ראיתי הכל פעמיים והכל הסתובב סביבי במהירות מסחררת
הרגשתי את עצמי מאבדת את היציבות שלי ומתחילה להתגלגל במורד הגבעה הגדולה
גופי נחבט ונחבל מאבנים עד שנעצרתי למטה מרשה לעצמי לשקוע אל עבר החושך המבורך והשקט

נקודת המבט של אביה:
חזרתי הביתה אכלתי את הפירה והשניצל שאמא הכינה
"אז לאן היא הלכה?"שאלה אותי אמי בפעם המיליון וחצי בערך
"אמרתי לך כבר אין לי מושג היא לא אמרה לי לאיפה" עניתי משועממת
"תנסי להתקשר אליה שוב" אמרה לי בפעם המי סופר כבר כמה
חייגתי את המספר שלה
מענה קולי האמת שזה באמת משןנה יסמין בחיים לא מכבה את הפלאפון שלה…
התחלתי גם אני להדבק בפחדים של אמא שלי הפרנואידית…"אולי היא סתם איםשהו"אמרתי מנסה להרגיע אותה
"אביה כבר 9 וחצי והיא אפילו לא התקשרה זה לא מתאים לה…" האמת שהיא צודקת חשבתי שעצמי בשקט
פתאום היא חטפה את המפתחות של הרכב שלה ולקחה את מעיל הפרווה הלבן שלה "אביה קחי מעיל ובואי הולכים לחפש אותה" אמרה לי בעודה ממהרת לאוטו
כעבור שתי דקות היינו חגורות במכונית יוצאות אל עבר הכבישים הגדולים הארוכים והאין סופיים של לונדון…מנסות לחשוב לאן היא הלכה

נקודת המבט של עופרי:
נכנסתי הביתה…אבא ואחי הגדול אדיר ישבו יחד בסלון צופים במתח במשחק כדורגל משעמם
"היי"אמרתי בחיוך גדול
"היי נסיכה"הם ענו יחד לקונית לא מסירים עיניים מהמסך הגדול
השעה היתה כבר 9 בערב
הם אפילו לא שאלו למה הגעתי רק עכשיו ולא מיד אחרי הלימודים
לא אכפת להם והם לא שמים לב אליי
נכנסתי לחדר שלי
האהוב והמוכר שלי מקום המקלט שלי…
נכנסתי למקלחת ומילאתי את האמבטיה במיים חמים…
נכנסתי לתוכה נהנת מהחום הנעים שלהם
בלי לשים לב היבטתי אל ידיי הלבנות והדקות
לאורך הזרוע היתה צלקת שנעשתה מסכין…כרגיל אותה הצלקת ששוב ושוב נחתכת
לקחתי ממאחורי המקלחת אולר קטן ומנומר
עוברת איתו על אותו המקום הידוע והמדמם תמיד
הנוזל האדום והסמיך נטף בשטף
מכתים את זררועי ואת המים השקופים

נקודת מבט כללית:
היא שכבה שם דוממת ראשה מדמם מחתך שנעשה במצח וגופה מוטל בזווית לא טבעית
הוא עמד לידה מביט עליה במבט מהסס לבסוף הוא התכופף והרים אותה מהריצפה הרטובה והבוצית אל עבר מכונית שחורה שחנתה בקרבת מקום
הוא הניח אותה על הספסל האחורי והתניע את המנוע שפצח מיד בשאגה שקטה
פתאום עיניה הירוקות הגדולות נפתחו לרווחה ופיה היבש אמר בלחש
"זה אתה…אתה רצחת אותה"