1D ואני? פרק 3 (סוף סוף המשכתי XD )

בפרקים הקודמים
מנקודת מבטה של תהל-
חשבתי על זאיין. חשבתי על הנערה הזו שהוא סיפר לי שהוא אוהב. חשבתי שזה נורא. אני עדיין חושבת.
אביגיל, ככה קוראים לה. הוא אמר לי שהוא פגש אותה במועדון לילה ששירה עובדת בו.
רציתי לשאול אותו כל כך הרבה דברים עליה; פשוט אין לי אומץ.
אני עוד אשאל אותו, אני יודעת.
הפעם אני באמת מפחדת שהיא תגנוב לי את המקום. שהיא תגנוב לי.. אותו.

הרגשתי שגבי התנגש במשהו מוצק וחזק. הסתובבתי אחורנית כדי לראות במה התנגשתי. זה היה גבו של נער.
"אסור לי להתאהב שוב, לא אחרי שיברון הלב המוחץ הזה. אני לא יכולה לסמוך על כל אחד." הזכרתי לעצמי, מנסה לעמוד בפיתוי.

מנקודת מבטה של עדן-
כששידרו את התמונה של הארי הלב שלי התחיל לדהור.
הוא כאן, וזה מה שחשוב. כי זו ההזדמנות שלי.

"תיהנו!", אמרתי, מלווה אותם לדלת.

הפרק-
~מנקודת מבטה של עדן~
סגרתי אחריהם את הדלת. לפתע שמעתי צעדים קלילים יורדים במדרגות, ואחריהם צעדים כבדים יותר.
"מי זה?" שאלתי.
"זו קת'רין", נשמע קול צעיר ונרגש מהמדרגות.
"הנה את!" התכופפתי אליה וריככתי את קולי כשהגיעה ממש למולי.
אחריה הגיע גם הארי, שכנראה הוא הפיק את קול הצעדים הכבדים.
התעלמתי ממנו. "מה שלומך? לא ראיתי אותך כל היום!", חיבקתי אותה. היה נדמה שאם אלחץ קצת יותר חזק היא תישבר.
"אני כל כך מתרגשת! זאת הפעם הראשונה שיוצא לי לישון אצל חברה!" היא אמרה.
"למה את מתכוונ.." עצרתי את עצמי כשראיתי שהיא מביטה על הארי. רק אז שמתי לב למזוודה הקטנה שהייתה לצידו ולשני התיקים הוורודים שהיו בידיו.
"אויש, מבולבלת שכמותי. תיהני." אמרתי לה וחיבקתי אותה חיבוק אחרון.
היא יצאה מהבית בדילוגים, כשמאחוריה הארי, סוחב את המזוודה והתיקים הוורודים.
הוא חזר ממש אחרי דקה.
"אתה לא מלווה אותה עד לבית של החברה שלה? מסוכן לתת לילדה קטנה ללכת לבד בלילה", אמרתי.
"אימא של חברה שלה לקחה אותה עם הג'יפ", הוא ענה.
הנהנתי בהסכמה.

~מנקודת מבטו של זאיין~
אחרי לא מעט הליכה ברחובות ריקים וחשוכים הגענו למועדון. הוא היה בדיוק ההפך מהרחובות; הומה אדם ומלא באורות נוצצים. נאנחתי לעצמי למראה רחבות הריקודים והברים העמוסים.
המוזיקה הייתה רועשת וקופצנית.
"אני הולכת לעמדה שלי. יש לי לא קצת כוסות למלא. אם אתם צריכים משהו, אתם יודעים איפה אני", שירה אמרה ונבלעה בין המוני האנשים שהתכנסו סביב הבר.
"לפחות לא יזהו שאנחנו מפורסמים בין כל האנשים האלה", לואי גיחך.
רציתי לענות לו, אבל ברגע שהסתובבתי אליו הוא כבר לא היה שם.
נשמתי נשימה עמוקה, ונכנסתי אל תוך הרחבה. ניסיתי למצוא את אביגיל, אבל לא יכולתי להרים את ראשי יותר מדי מעלה. לא רציתי שיזהו אותי. לא רציתי שייראו שאני מפורסם, שיכריחו אותי לעלות לבמה ולשיר. שירחיקו אותי מהסיבה היחידה שבגללה באתי. אביגיל.
לא יכולתי אפילו לדבר. אם אומר רק 'סליחה', אבקש לעבור, יזהו אותי.
ניסיתי לראות את פרצופם של אנשים מבלי שיסתכלו עליי. זה קשה. במצבים כאלה הייתי רוצה להיות בלתי נראה. אבל לא, אני רואה את עצמי. את היד שלי. את החליפה. אבל לא את אביגיל.

~מנקודת מבטה של שירה~
"נראה לך שהוא בעניין שלי?" מיכל שאלה אותי, מסתכלת אחורנית על בחור בערך בגיל עשרים, ומחייכת אליו בחינניות.
"נראה לי שכן", עניתי.
"קחי." הושטתי לה כוס בירה משובחת. היא מיהרה להוציא את הארנק מתיקה, ולפתע עצרתי אותה בידי. כנראה שמתוך אינטרס.
"על חשבון הבית", אמרתי. היא הסתכלה עליי במבט מופתע.
"זה מה שחברות עושות, לא?"

~מנקודת מבטה של עדן~
"מה אתה עושה?",שאלתי את הארי, שהחליף את הפיג'מה לבגד ים.
"אמרת שניכנס לבריכה יותר מאוחר, לא?" הוא צחק, ויצא החוצה. רצתי אחריו, אולי כי עניין אותי לראות למה בדיוק הוא מתכוון. ואולי כי רציתי שהלב שלי ימשיך לדהור.
עמדנו אחד ליד השני על שפת הבריכה. הוא בבגד ים, אני בפיג'מה. המנורות הקטנות והזהובות נצצו מסביבנו מתוך חשכת הלילה, ממש כמו כוכבים. בקרקעית הבריכה נצצה לה מנורה קטנה עם אור כסוף-כחול, שגרמה למים להיראות כחולים ונוצצים גם הם.
הארי הביט עליי, וליבי כמעט יצא ממקומו. זו הפעם הראשונה שמבטינו מצטלבים, לבד. הוא נשם עמוקות, אזר אוויר, וקפץ אל תוך הבריכה.
התרחקתי משפת הבריכה, כדי שגל המים לא ירטיב אותי.
"בואי גם את!" הוא אמר, צוחק.
"לא!"
"טוב, טוב. אבל תתקרבי, יש לי סוד", הוא אמר. התקרבתי אל שפת הבריכה והתכופפתי אליו, מסיטה את שיערי מאוזני. הוא נשם לתוכה. חיכיתי לשמוע.
הרגשתי את ידו הרטובה תופסת ברגלי ומושכת אותי אל תוך הבריכה בפראות. "אני עם פיג'מה!!", צרחתי. מאוחר מדי. נפלתי אל תוך המים, שיערי נע בתוכם בחופשיות, ובגדיי נרטבו. שחיתי למעלה, לאוויר.
לגמתי מהאוויר נשימה עמוקה. אדים של קור יצאו מפי.
"המים קפואים", הצטמררתי.
"כן. אבל תודי שהיה מצחיק", הוא צחק.
"נכון, נכון. אני מודה", אמרתי והשפלתי את מבטי.
הוא נגע קלות באצבעו הרטובה על סנטרי, והסתכל עליי, בחצי חיוך וגיחוך קל.
הרמתי את ראשי אליו, מגע ידו הקרירה הפנט אותי. הוא היה זר לי, אבל בנקודה מסוימת הרגשתי שזה הכי מוכר בעולם, שמאז ומתמיד הוא עושה את זה.
"יש לך עיניים יפות, את יודעת?" הוא אמר, ופניו לאט לאט התקרבו לשלי.
בטבעיות מוחלטת גם אני קירבתי את פניי לשלו, עד ששפתינו נצמדו.
הן היו רכות, קרירות ומתוקות. התנתקתי מכל המחשבות שעברו בראשי, ורק המשכתי. לא רציתי שזה יגמר.
זו הייתה הנשיקה הכי אמיתית שאי פעם הרגשתי.
אבל בבת אחת כל הרגשות נפסקו.