1D ואני? פרק 1

בפרק הקודם
(מנקודת מבטה של עדן)-
"..לאחרונה הלהקה המצליחה מפחיתה בסיבובי ההופעות.." שמעתי את השדרנית המחומצנת.
כששידרו את התמונה של הארי הלב שלי התחיל לדהור.
הוא כאן, וזה מה שחשוב. כי זו ההזדמנות שלי.

הפרק-
~ מנקודת מבטו של זאיין~
"תגביר!!" שמעתי את לואי צועק להארי, בו זמנית גם מעיר אותי.
קמתי מהמיטה, לבוש במכנס קצר שהגיע לי עד הברך. יצאתי מהחדר והתקדמתי במסדרון לכיוון החדר של תהל.
דפקתי על הדלת שלוש פעמים ברציפות. אין תשובה.
היא תמיד פותחת את הדלת, לא משנה עד כמה היא עסוקה. פרצתי אל תוך החדר שלה, מתנפל על מיטת המים הקופצנית. חיפשתי אותה מתחת לשמיכה, אבל כל מה שמצאתי היה רק סדין לבן.
יצאתי מהחדר שלה, ורצתי במהירות את כל המדרגות התלולות עד לקומה הראשונה.
"ראיתם את תהל?" שאלתי, בנימת דאגה מסוימת. בכל זאת, אני אחיה הגדול. אמנם גדול רק בדקה ובשלוש שניות, אבל אח גדול זה אח גדול, לא משנה בכמה.
"אולי היא בחנות?" הארי הציע.
"יום חופש", עניתי. היא עובדת בחנות בגדים שנמצאת בצפון העיר. באזור שאנחנו גרים בו, יש כאלה שקוראים לו "האזור העשיר". ההבדל בין הצפון לדרום הוא כמה עשרות אלפי ליש"ט, כלומר שפה, לכל בית יש שלוש קומות ומעלה, וגינה ענקית. ולא תוכלו למצוא פה אפילו בניין משותף אחד. כל האזור מלא בבתים פרטיים ועשירים.
"אולי בבריכה?" לואי הציע.
"אין מצב. היא תמיד יוצאת לשם עם אחת הבנות, אחרת זה סתם משעמם. היא הייתה קוראת לי", עדן ביטלה את ההצעה.
"כדאי שתתקשר אליה", הארי הציע הצעה נוספת.
רצתי במהירות אל הטלפון, עד כדי כך שאפילו לא הספקתי לראות מה היה משודר בטלוויזיה.
חייגתי את המספר של תהל, אותו מספר מוכר. אני יכול לחייג אותו בעיניים עצומות.
אחרי לא מעט המתנה היא ענתה.
"..הלו?" היא שאלה.
נפלטה אנחת הקלה מגרוני.
"תהל, אני כל כך שמח שאת בסדר.. את בסדר, נכון?.."
"אממ.. כן, כן, אני.. בסדר גמור" היא ענתה. היה נשמע שהיא מבולבלת במקצת.
"איפה את? חיפשתי אותך בכל מקום" אמרתי, היישר אל תוך שפורפרת הטלפון.
"אני? אה.. אני בחנות." אותה נימה מבולבלת נשמעה שוב בקולה.
"ביום חופש?" שאלתי.
"אה.. לא, לא. פשוט.. הממ.. הייתה מוכרת שלא יכלה להגיע ו.. שמו אותי במקומה" היה נשמע שהיא מהססת, כאילו היא לא בטוחה במה שאמרה.
"שקט מאוד בחנות" אמרתי.
"כן, כן.. פשוט.. אה.. אין הרבה קונים היום.." היא אמרה.
"מתי את חוזרת?" שאלתי.
"לא יודעת! אולי פשוט תפסיק לחנוק אותי בשאלות?" היא התפרצה.
"בסדר, בסדר" גיחכתי.
"להתראות" היא אמרה, ומיהרה לנתק.

~מנקודת מבטה של תהל~
ניתקתי את השיחה במהירות. אני לא אוהבת לשקר, במיוחד לא לאחי התאום, אבל מוטב שהוא לא ידע. הוא מקיף את עצמו סתם ביותר מדי דאגות.
תפסתי בידי אחת מהאבנים שהיו מונחות על הקרקע, והשלכתי אותה, בנבזיות מסוימת. היא נבלעה בתוך אחד מהעצים שביער אפילו מבלי להשאיר אחריה צליל שפגעה במשהו.
חשבתי על זאיין. חשבתי על הנערה הזו שהוא סיפר לי שהוא אוהב. חשבתי שזה נורא. אני עדיין חושבת.
אביגיל, ככה קוראים לה. הוא אמר לי שהוא פגש אותה במועדון לילה ששירה עובדת בו.
"היא לא נראית אחת של מועדוני לילה. יש לה שיער שחור וארוך עם גוונים חומים, ועיניים בצבע ירוק זית. היא יפהפיה", ככה הוא אמר לי באותו הלילה שבו סיפר לי עליה.
רציתי לשאול אותו כל כך הרבה דברים עליה; פשוט אין לי אומץ.
אני יודעת שלפעמים אני מרגישה שהוא חונק אותי ביותר מדי דאגה, אבל הפעם אני באמת מפחדת שהיא תגנוב לי את המקום. שהיא תגנוב לי.. אותו.
אני עוד אשאל אותו, אני יודעת. אני פשוט צריכה לחכות לרגע הנכון, לחכות לאומץ הזה. רק עוד קצת.
קמתי ממקומי וניקיתי את מכנסיי מהעלים.
"בפעם הבאה שאני אבקר פה, אני לא אביא פלאפון", חשבתי לעצמי. "המחשבה האחרונה לפני שעוזבים", אני מניחה.