●Animals● (פאנפיק על אדם לוין)

הוא תופף בידו בעצבנות על רגלו, מציץ מידי פעם בשעון. עוד חמש דקות הפגישה שלו. קשה לקבוע פגישה עם אדם כמו מר סמואל, במיוחד כשהוא מודיע שהוא לא מעוניין לדבר איתך. זה גרם לו לרצות לדבר איתו עוד יותר. הוא היה בטוח שבידי מר סמואל החתיכה הבאה של הפאזל שאותו הוא מתאמץ לפתור כבר שנים.
השעון מתקתק. עוד ארבע דקות.
אדם פתח את תיק הגב שלו והוציא את תיק המסמכים. הוא עבר בין התאים, שולף מעטפה חומה. כל התמונות שהוא פיתח אתמול. היו שם מכונית פורד מודל טי ישנה, והמספר שלה בגדול. הוא צילם את הבעלים שלה, אדם מבוגר בעל זקן חום עבות. הוא טיפח את המכונית כאילו הייתה ילד. כשהבחין בו הוא התחיל לצעוק. אדם מיהר להסתלק משם.
עוד שלוש דקות.
אדם החזיר למעטפה את התמונות והשאיר את התמונה של המכונית והמספר שלה. זה כל מה שהוא צריך עכשיו.
עוד שתי דקות.
הוא סגר את התיק ובהה במחוגים.
דקה.
מזכירה חמורת סבר הפנתה את מבטה מהמחשב שלה ישר אליו. "אתה לפגישה של חמש?"
הוא היה היחיד בחדר. הוא תהה למה היא שואלת. "כן".
"אדם לוין?"
"זה אני".
אפילו לא גיחוך קטן עלה על פניה. היא הקלידה מספר דברים ואז הצביעה על דלת החומה, הדלת היחידה חוץ מהכניסה. היא לא יודעת להגיד שום דבר חוץ מהמובן מאליו. "תודה", הוא אמר במהירות וניגש לדלת. הנה, ההזדמנות שלו. הוא צריך להשתדל לא להרוס אותה. הוא אחז בחוזקה בתמונות בידיו, ופתח את הדלת.
"שלום, מר סמואל?"
"זה אתה", מר סמואל נאנח. הוא ישב בראש השולחן ארוך וחום וגלגל סיגרייה. אדם שפשף את עורפו והציג מולו את שתי התמונות. "מוכר לך?"