תקועים במקום הכי לא צפוי (51)

~מנקודת מבטו של לואי~
"הנה הם!" זואי הרימה את קולה, היא הצביעה לכיוון מסוים שם נראו שלוש דמויות מוכרות במרחק של כ100 מטרים מאיתנו. לחצתי על דוושת הגז והגברתי טיפה את המהירות, כדי להגיע אליהם יותר מהר "למה הם לא נכנסים למכונית?" שאלה יובל מהמושב לידי. "אני לא יודע" מלמלתי וכעבור כמה שניות עצרתי את הרכב לידם, זואי ומייגן קפצו החוצה ברגע שהמכונית נעצרה.
"ג'יין! את בסדר? מה בדיוק קרה שם?" זואי שאלה במהירות, "מה אמרו בבית החולים? איך את מרגישה??" מייגן הוסיפה לא נותנת לג'יין לפצות את פיה ולענות.
דוממתי את המנוע, נוי וליאם יצאו החוצה מהמושבים האחוריים, יובל פתחה את הדלת בהנפת יד קלה וקפצה בקלילות החוצה. פתחתי את החגורה ופתחתי גם אני את הדלת שבצד שלי, יצאתי החוצה סוגר אחרי את הדלת בעדינות. "תנו לה לדבר" נייל נחלץ לעזרתה של ג'יין "תודה ניילר" אמרה ג'יין, מה שגרם לחיוך קטן לעלות על פניו של נייל, "אני בסדר, טיפה עייפה, נפלתי מהכיסא בחדר האוכל מה שגרם לי לאבד הכרה" היא הוסיפה במהירות "זו רק שפעת קלה, אני אחלים ממנה בעוד יומיים אם אמשיך לקחת את הכדורים" היא סיכמה והצביעה על קופסה קטנה ולבנה שהייתה מונחת בידו של הארי.
.
"יצא הסרט עצבניות אש! מי בא איתי?!" קפצתי התרגשות,קורא ממסך הפלאפון המוצג לפניי "מצטער לו, אין לי כוח לסרט עכשיו" הארי אמר בהבעת התנצלות. ליאם יצא מהמטבח לוגם מכוס המים שבידו, הוא התקרב אלינו וחיוך מבויש על פניו "אני יוצא היום עם מייגן" הסביר. "בהצלחה" מלמלתי באכזבה, "תהנה!" נייל קפץ מהתרגשות, הארי טפח על שכמו של ליאם בחיוך קל. "אני אלך להתארגן" ליאם אמר ונעלם בחדרו, "נייל?" שאלתי בתקווה והבטתי עליו, "תראה.. אני מעדיף שלא.. אני די עייף ו-" התחיל להסביר אבל קטעתי אותו בביטול "עזוב, אני אלך לבד" קמתי מהספה מותיר שם את הארי ואת נייל לבדם.
הוצאתי מהארון חולצה ארוכה אפורה, ג'קט כחול כהה, ומכנסי ג'ינס רופפים בצבע בז', נעלתי נעלי ואנס כחולות כהות. יצאתי מהחדר כשברדס הג'קט לראשי, ומשקפיי שמש מונחות על גשר אפי כדי להסתיר את עיניי. אני בטוח שיהיו שם מעריצות, לכן אני אלך להקרנת הVIP. שמעתי שזה סרט מצחיק וממש מתאים לי סרט עכשיו, חבל שהבנים לא יכלו לבוא איתי- לפתע עלה רעיון בראשי.
מצאתי את רגליי גוררות אותי לקומה 16, מנסה להיזכר לאיזה היא נכנסה ביום ההוא.

~מנקודת מבטה של יובל~
צפיתי בהבעה ריקה בטלוויזיה שלמולי, מכוסה בשמיכת הצמר המעט מרופטת אבל מחממת.
נגסתי מהטוסט החם שהעלה מעט אדים בכל נגיסה, מעביר צמרמורות חמימות שבכל גופי, שניסו להפר קצת את הקור שהיה שרוי בחדרי.
לא היה לי כוח לקום להדליק את המזגן, ישבתי על הספה חסרת אונים. נזכרתי בימים ההם, שהיינו יוצאים לטיולים יחד, לבילויים רק של שנינו. בצחוקים שהעברנו, בכל כך הרבה תמונות שהזכירו לי את הזוגיות הנוראה ההיא. עד היום הארור ההוא בו הייתי בדרכי לביתו כשהוא שלח לי הודעה… ההודעה ששינתה את כל חיי מאותו הרגע. מה עשיתי רע? מה גרם לו לחזור בו מכל החודשים שהעברנו יחד? מה גרם לו להיפרד ממני בצורה הכי עלובה שקיימת?!
קיללתי אותו כל כך הרבה פעמים, בוכה עליו, קורעת את התמונות המשותפות שלנו, יושבת שבורה על הרצפה הקרירה כששאלה יחידה עולה בראשי- למה??
דפיקה קצרה בדלת העירה אותי ממחשבותיי וגרמה לי לחזור שוב אל המציאות, קמתי מהספה זורקת את השמיכה הכחולה מאחורי.
פתחתי את הדלת בשקט ועיניו הכחולות ירוקות ננעצו בעיניי, "את לא מאמינה על כמה דלתות דפקתי עד שהגעתי ל- היי, בכית?" לואי התחיל לדבר וחיוכו ירד ברגע שהבחין בדמעות בהן הבחנתי אני רק הרגע. בכיתי? אחרי כל הרבה זמן.. אני בוכה בגללו?
"אני.. זה כלום.. סתם" מלמלתי וניגבתי את הדמעות היחידות, תגובה שסתרה את השקר שיצא מפי שניות אחדות לפני. "כן בטח.. נו תספרי" הוא אמר נכנס בלי רשות לחדרי -לא שהיה אכפת לי- סגרתי אחריו את הדלת. "סתם נזכרתי במישהו.. שלא מגיע לו שאזכר בו" נאנחתי בעצב והרמתי את השמיכה הכחולה, עוטפת את עצמי ומתיישבת ליד לואי על הרצפה. "אתה יודע.. יש פה ספה" הוספתי, הסיטואציה המצחיקה הזו בה שנינו יושבים על הרצפה הקרירה באמצע החורף המקפיא של לונדון.
"נחמד לי פה" הוא אמר מבטל את דבריי, "אז מי זה? זה שנזכרת בו?" הוסיף בשאלה, שאלה שהחזירה אותי שוב אחורה- לתקופה ההיא.
"חבר לשעבר.. סתם אידיוט" אמרתי מחייכת חיוך עצוב שמנסה להסתיר את סערת הרגשות שהתחוללה בי באותו הרגע, "מה הוא עשה?" שאל והביט בי, המשכתי להביט קדימה נמנעת ממפגש עם מבטו.
"הרבה דברים.. נפרד ממני בהודעת טקטסט מקוללת" מלמלתי פורקת את כל מה שהחזקתי כל כך הרבה זמן, "הודעת טקסט?! אין לו שכל הא?" לואי שאל מופתע, מה שהותיר חצי חיוך על פניי.
"מסתבר" אמרתי מרימה את ראשי ומסיטה קצוות שיער חומה מעיניי, "הוא לא שווה שתבכי בגללו אם הוא נפרד ממך ככה.. זו דרך נוראית להיפרד ממישהו. אם אתה רוצה לומר משהו, תאמר אותו בפנים! זה פחות פוגע, לפחות מראה שלבנאדם שלפניך יש שמץ חשיבות בעיניך" הוא אמר ועיניו נצצו, אני מסכימה עם כל מילה ומילה שהוא אמר!
ואני כנראה באמת צריכה להתקדם הלאה, לשכוח ממנו ולחשוב על העתיד, לחזור לשטויות וצחוקים שאני עושה בדרך כלל.
"מסכימה" חייכתי חיוך מאושר ולא מזויף לשם שינוי, "למה באת לפה מלכתחילה?" הוספתי ומתחתי את רגליי קדימה. "יצא הסרט עצבניות אש! שמעתי שזה סרט מצחיק ואף אחד לא מוכן לבוא איתי.. בא לך לבוא?" סיים את דבריו בפרצוף ילדותי ומתחנן שכנראה היה ממיס כל נערה אחרת- אני לא כל נערה אחרת. "האמת.. מתאים לי עכשיו איזה סרט טוב" חייכתי וקמתי מהרצפה, מסדרת את הסוודר הלבן שהיה מונח על פלג גופי העליון, "נהדר! הוא מתחיל עוד חצי שעה אז כדאי שנמהר.. הזמנתי כרטיסים" הוא אמר מחטט בפלאפון שלו. "אני אלך ללבוש משהו נורמלי" אמרתי הולכת לעבר חדר השינה, "תמהרי" הוא קרא מאחורי, לקחתי חולצה לבנה ארוכה, ג'קט בייסבול סגול לבן, וג'ינס מעט רפוי בצבע שחור. התלבשתי במהירות, קולעת את שיערי לצמה שמונחת על כתפי הימנית.
אני מקווה שיהיה כיף, אולי זה יצליח להשכיח ממני את העבר- הגיע זמן לפתוח דף חדש.
הגיע הזמן לתחילת החיים החדשים שלי, חיים בהם כל הצרות שלי מאחוריי כרגע.