תקועים במקום הכי לא צפוי.(50)

~מנקודת מבטה של מייגן~
"מייגן!" זואי התפרצה לחדר של הבנים בזמן שאני וליאם היינו באמצע שיחה על פינגווינים, אין לי מושג למה הגענו לשיחה דווקא על פינגווינים.
"מה?!" הסתכלתי עליה בהפתעה, "ג'יין בבית חולים!" היא כמעט צעקה, "מה?!?!?!" צעקתי בלחץ כשזואי אמרה לי, מאחוריה עמדה נערה שלא הכרתי. הנערה התקדמה אליי, "אני יובל ו…" מכאן לא הקשבתי, נראה לי שהיא ניסתה להסביר לנו שצריך להעביר את הדברים לבית החדש.. לי לא היה אכפת! ג'יין בבית חולים!
בסופו של דבר ליאם ולואי -שנכנס קצת אחרי זואי ויובל- גם החליטו להתערב, הם הסבירו שנייל והארי איתה שם ושהם יודיעו אם יקרה משהו. לקח להם קצת זמן.. אבל הם איכשהו הצליחו לשכנע אותנו שהארי ונייל ידאגו לה. "אז מה אתן אומרות?" ליאם שאל וחיבק אותי מאחור- מה שהעביר בי צמרמורת מטורפת- "טוב, נלך להעביר את המזוודות" נאנחתי והסתרתי חיוך קטן. זואי הביטה בי בשאלה ואז הנהנה, "אוקיי, בואו לחדר שלנו" היא אמרה.
אז הלכנו להעביר את הדברים לדירה החדשה.
העמסנו כמה מזוודות שיכולנו וגם ביקשנו מפול קצת עזרה, הצלחנו בסופו של דבר להעביר את כל המזוודות מהחדר אל המכונית של לואי ואל הוואן של פול. החלטנו בסוף שזואי ויובל ייסעו עם לואי ואני וליאם עם פול, תפסנו מקום ופול התניע את הוואן.
כבר התחלתי להבחין בנוף הלא מוכר, והנה הדרך בה נסענו כדי על הבית בפעם הראשונה, רק אני וג'יין נסענו אז.
הגענו לחזית הבית, המכונית של לואי כבר חנתה שם וזואי וג'יין יצאו ממנה, אחריהן לואי.

~מנקודת מבטה של זואי~
"וואו!" נשימתי נעתקה, אמנם בית יחסית קטן אבל הוא היה מסודר כה יפה, עם רהיטים בצבעים חמים שנתנו ממש תחושה של משפחה. בדיוק כמו הבתים שאני אוהבת. הנחנו את המזוודות בפתח בינתיים, "מקום יפה יש לכן פה" ליאם חייך ובלן את הסלון והמטבח "נותן תחושה של משפחה" לואי אמר והוציא לי את המילים מהפה. "שנעלה לראות את החדרים?" מייגן שאלה, "את באמת שואלת?" צחקתי ושתינו רצנו במעלה המדרגות אל קומת חדרי השינה.
מסדרון שקירותיו בצבע שמנת, מנורות שמוסיפות לאווירה הביתית ממוקמות לאורך התקרה, בסוף המסדרון חדר מקלחת+שירותים יחסית גדול. בחנו את שלושת חדרי השינה, אחד מהם כפול ובו אמורות לישון שתיים, יש עוד שניים יחידים. לבסוף כל אחת תפסה חדר, כשג'יין תחזור גם היא תבחר לעצמה- או לישון איתי בחדר הכפול, או לישון בחדר היחיד שנותר. המחשבה על זה הזכירה לי שוב את נורה, כמה שאני מתגעגעת אליה! כמעט כל לילה אני מספרת לה מה עבר עליי באותו היום וכמה שאני מתגעגעת אליה, כמה שכולם מתגעגעים אליה.
"נו בחתרם חדר?" לואי צעק מלמטה, התקדמתי אל המדרגות "אני לא מבין מה לוקח כל כך הרבה זמן לבחור חדר" שמעתי את ליאם ממלמל, "הרהיטים,הצבעים,מיקום הרהיטים- הכל!" יובל ענתה כמובן מאליו.
ירדתי במדרגות, "נו איך החדרים?" שאלה יובל כשנעמדתי לצידם, "מושלמים! בחרתי כבר חדר וגם מייגן" אמרתי ומייגן בדיוק ירדה גם היא במדרגות.
"טוב.. נעלה את המזוודות לחדרים ואז ניסע אל ג'יין" לואי סיכם והעלינו את המזוודות בשקט.
גמרנו כעבור עשר דקות בערך, "טוב קדימה" אמרתי מסובבת את מפתחות הבית על אצבעותיי, כולם יצאו ונעלתי אחרינו את הדלת מכניסה את המפתח לכיס.
היינו באמצע הדרך ברכב של לואי, "ליאם אומר שקודם צריכים לעצור במלון.. אחותו מגיעה לבקר" לואי אמר, אמנם רציתי כבר לבקר את ג'יין.. אבל ליאם עזר לנו עם המזוודות אז אני חייבת לו.
"אוקיי.. ניסע למלון" אמרתי באנחה.

~מנקודת מבטו של ליאם~
-אוקיי, סעו למלון אנחנו מאחוריכם- לואי שלח לי כעבור כמה שניות.
אני לא מאמין שנוי סוף סוף באה!! כמה שהתגעגעתי אליה! כבר כמה זמן שלא ראיתי אותה, ואני די רגיל שהיא נמצאת לידי רוב הזמן- אני ממש קשור אליה.
"למה נוסעים למלון?" מייגן שאלה בבלבול כשראתה שאנחנו חונים ליד המלון, "אני אסביר אחר כך, בואי" אמרתי ומשכתי אותה מהוואן, מודה לפול בדרך.
נכנסתי ללובי וראיתי את נוי, היא הייתה בחו"ל המון והתגעגעתי אליה כל כך!! אני ממש דואג לה והיה לי קשה כשלא הייתי לידה כדי לראות מה קורה איתה.
"נוי! כמה זמן שלא ראיתי אותך!" רצתי לחבק אותה, היא הסתובבה אליי וחיוך ענק היה פרוש על פניה, כמה שהתגעגעתי לאחותי הקטנה!!
"מי זו?" שאלה מייגן בחיוך, "אני נוי, אחות של ליאם" נוי חייכה לפני שהספקתי לפצות את פי, היא התקרבה קצת אל מייגן, "וליאם כל הזמן מדבר עלייך" היא הוסיפה בצחקוק ומייגן התחילה להסמיק.
היא הייתה חייבת -_- יש לה מזל שאני אוהב אותה! שיחקתי עם אצבעותיי בעצבנות, "נוי! אני אעזור לך להעביר את המזוודות" אמרתי מנסה להעביר נושא ולהפר קצת את המבוכה. פתאום שמענו את קולו של לואי מאחור, "נוי!!!!" צעק ברחבי הלובי וטס לחבק אותה, הם התחבקו חזק "התגעגעתי!" היא צרחה.
זואי ויובל השתרכו מאחור, "מי זאת?" יובל שאלה אותי, "אחותי.. היא ולואי תמיד היו חברים טובים" אמרתי ונאנחתי, מעלה זכרונות בראשי.
"ליאמו! יש לי כל כך הרבה דברים לספר לך!!" היא חייכה מאושר ומשכה גם את לואי, שניהם נעמדו מולי, "יש לכם מקום בחדר?" היא שאלה בחיוך מתוק. "האמת.. שלא. אבל אני יכול להזמין לך חדר" ניסיתי להציע דרכים אחרות. "אולי… היא תגור איתנו בינתיים?" מייגן חיבקה אותי מהצד ונשקה ללחי שלי- חייכתי רק מלהרגיש אותה- "אני אשמח" נוי קפצה מאושר.
"שנייה" מייגן אמרה ועזבה אותי כדי לדבר עם זואי, הן התלחששו על משהו ולפי מה שנראה- מייגן משכנעת את זואי. לא יכולתי להאמין עד כמה מדהימה היא! היא הרגע הציעה למישהי שהיא בקושי מכירה, לעבור לגור איתה! זה לא מובן מאליו.. אני כה מעריך אותה על כך!
"נו?" נוי פנתה אליי, "חברה חמודה" היא חייכה בעידוד והביטה במייגן, הנהנתי במבט חולמני "ליאמו שלנו מאוהב!" היא אמרה ללואי והיא והוא פתחו בצחוק מתגלגל.
"אז אני מניח שיש לנו עוד מזוודות להעמיס" לואי חייך קצת מותש, "עוד?" נוי שאלה לא מבינה, "הן היום עברו לדירה החדשה" הסברתי בקצרות והיא הנהנה בהבנה.
"אוקיי! את יכולה לגור איתנו" מייגן חייכה חיוך מאושר, נוי קפצה עליה בחיבוק מוחץ, "את לא יודעת כמה אני מודה לך!! את מדהימה! מגיע לליאם חברה כמוך" היא חייכה והתנתקה מהחיבוק. מייגן האדימה והביטה בי, כמה שאני אוהב אותה! היא כל כך יפה, מיוחדת, אני לא יכול להגדיר!

~מנקודת מבטו של זאין~
ישבנו על ספסל מחוץ למלון, היה קפוא בחוץ ושנינו היינו לבושים במעילים מחממים, הקור גרם ללחיים ולקצה האף של אביה קצת להאדים. היא נראתה כל כך מתוקה ככה! אני לא יודע אם זה היופי או האישיות שמשכו אותי אליה בפעם הראשונה…אני רק יודע, שהרגשות שאני מרגיש כלפיה- חזקים מאוד. היא השעינה עליי את ראשה ואני שיחקתי בקצוות שיער שחורה שלה, בהתחלה כשאמרתי לה שנפרדתי מזואי- היא ניסתה לשכנע אותי לחזור אליה. אמרתי לה שאני לא מוכן להיות עם מישהי שאני כבר לא אוהב.. בטח שלא לשקר לה! היא השתכנעה רק בגלל שאמרתי לה שזה היה פוגע בזואי עוד יותר אילו לא הייתי נפרד ממנה והיא הייתה מגלה שאני כבר לא אוהב אותה.
זה לא ששכחתי מזואי, אני חושב שעדיין יש לי רגשות חבויים כלפיה. אני לא חושב שאפשר להתגבר לגמרי, אפשר רק להסתיר את הרגשות עד שהם ישכחו. אבל איכשהו- הם תמיד יהיו שם.
"תהיתי אם… תרצי לצאת מחר לאנשהו?" שאלתי בהתרגשות מעטה, כבר זמן מה שרציתי להוציא את המשפט הזה מפי. אביה הרימה את ראשה ממני והביטה בי בפליאה מהולה בהתרגשות "האמת, אני אשמח!" היא חייכה את חיוכה היפה, כמה שרציתי לשמוע את התשובה הזו!!
אולי זה קרה מהר מדי, אבל עם כמה דברים שקרו לי בחיים- למדתי שלפעמים לא צריך לחכות.
אני לא יכול להגדיר את ההרגשה שהרגשתי באותו רגע, אני חושב שאני מתחיל להתאהב שוב, כמו שקרה לי אז עם זואי, רק שהפעם- זה יותר חזק.
"מתי?" שאלה כעבור כמה שניות וקטעה את מחשבותיי, "אני אדבר איתך מחר" אמרתי וקרצתי לה, היא הנהנה וקמה מהספסל, "אני חושבת שאכנס" חייכה בהתנצלות, משכתי אותה אליי לחיבוק ונפרדתי ממנה בנשיקה על הלחי.
היא נכנסה מהר פנימה ואני נשארתי קצת בחוץ, מהרהר בכל מה שקרה מאז שאביה נכנסה לי לחיים, וכמה מהר זה קרה.
ראיתי את זואי יוצאת ואחריה מייגן, נערה לא מוכרת, לואי, ליאם ו… "נוי!" צעקה נפלטה מפי, מה נוי עושה פה?!
היא כנראה לא שמעה כי הם נכנסנו לוואן של פול ונסעו משם, יהיה לי עוד זמן לברר לגבי זה, חשבתי לעצמי בזמן שנכנסתי חזרה למלון.

~מנקודת מבטו של נייל~
"מה לעזאזל קרה לה?!" שאלתי לחוץ, לא רק שמוזר מה שקרה לה, זה גם פשוט קרה ברגע- היא דיברה איתי ואז, נפלה.
אני לא מבין, מה היה יכול לקרות לה?? "אני לא יודע!" הארי ענה לחוץ גם הוא, ישבנו מחוץ לחדר שאליו הכניסו אותה. אנחנו מחכים כבר שעה שיגידו לנו משהו על ג'יין, האמת- רק לפני עשרים דקות נכנ רופא לבדוק אותה. "אולי זה האוכל?? אני אתבע אותם" אמרתי מנסה להעלות השערות, חלקן הגיוניות וחלקן מופרחות לגמרי. "תירגע! עוד מעט יגידו לנו מה זה" הארי ניסה להרגיע אותי, ללא הצלחה.
שמעתי קול צעדים מבעד לדלת חדרה של ג'יין, הרופא יצא החוצה.
"זו רק סוג של שפעת, למעשה- היא אמורה להתעורר" אמר והביט על שנינו, נאנחתי בהקלה "כנראה היא הייתה חלשה באותו הרגע, איבוד ההכרה נגרם מהמכה שחטפה כשנפלה" הוסיף בקול סמכותי.
"מי מכם קשור אליה?" הוא שאל, אני והארי הבטנו אחד בשני, "הוא חבר שלה" אמר הארי והצביע עליי.
הבטתי עליו מופתע והוא סימן לי לזרום עם הרעיון, "אוקיי, אנחנו רק צריכים שתחתום על מסמכים לתרופות שהיא תצטרך לקחת, וגם לטופס שחרור." הסביר לי והוביל אותי למשרד קטן. שם הוא נתן לי דפים וכמה מרשמים לתרופות.
יצאתי מהמשרד, הארי התקדם אליי ולידו, ג'יין. רצתי אליהם, "את בסדר?" שאלתי והבטתי בה, היא נראתה קצת עייפה אבל חוץ מזה, שום דבר לא היה ממש שונה. "בערך, קצת חלשה" היא חייכה ושמה יד על ראשה, "טוב, את לא תלכי עכשיו ברגל" אמרתי והבטתי בהארי. הוא ריחף במחשבות על משהו לא ידוע, אז פשוט הרמתי את ג'יין על גבי כשהארי לידנו.
נעצרנו ליד האוטו, "הארי.. המפתחות" אמרתי מביט בו, הוא התחיל לפשפש בכיסיו.
"אני לא יודע איפה הם" אמר מבוייש.
רק זה מה שחסר לנו עכשיו!