תקועים במקום הכי לא צפוי…(49)

~מנקודת מבטו של זאין~
נשמתי עמוק, זואי נראתה מופתעת כשלא הסכמתי לנשק אותה. "זואי, אנחנו צריכים לדבר" נאנחתי בעצב ונכנסתי איתה לחדר.
"קרה משהו..?" שאלה ושמץ של חשש נשמע בקולה העדין, אני לא מסוגל להגיד לה את זה! אני לא רוצה לדעת שהיא תהיה עצובה באשמתי…למה זה צריך להיות כה מסובך??
ניסיתי לסדר את הדברים בראשי לפני שאמרתי אותם, כמה שפחות לפגוע בה, לא מגיע לה שאפגע בה אבל אני לא יכול לשמור את זה יותר.
"זאין?" היא שאלה והניחה את ידה על הכתף שלי, ניסיתי להרגיע את עצמי ולנשום כמה נשימות, מגיע לה מישהו יותר טוב ממני- מישהו שלא יבגוד בה. "אני…" התחלתי להגיד וגרוני התייבש, המילים נתקעו ולא הסכימו לצאת, זואי נאנחה והוריד את ידה ממני. "אתה נפרד ממני" מלמלה בעצב, מה?!?!?!
"אני..אה..איך..מה" התחלתי למלמל כמו טיפש וחיכיתי להסבר ממנה, מעניין אם רק היא ראתה את זה או שזה כה שקוף. "התרחקנו בזמן האחרון, שלא תבין לא נכון! אתה באמת בנאדם מדהים ואני מאחלת שתמצא מישהי שבאמת תאהב" היא נשמה עמוק והמשיכה "אבל כנראה שאתה רק נדלקת עליי וזה היה קצר" אמרה. אני אפילו לא ידעתי מה לחשוב באותו הרגע, ניסיתי לפענח מה הבעת פניה אומרת- אבל שום זכר לעצב או משהו בסגנון נראה בפניה. לא שהייתי רוצה שהיא תהיה עצובה, ממש לא! אבל היא נראתה כל כך אדישה, "זואי, אני באמת התאהבתי בך אז.. אני לא יודע מה גרם לי להפסיק אבל שזה לא יוריד מהביטחון שלך- את באמת מקסימה!" סוף סוף הצלחתי להוציא את המשפט הזה מפי.
היא חייכה חצי חיוך, "אני חושבת שגם אני הפסקתי.. אתה יודע" היא הסבירה, הרגשתי הקלה ענקית.
"אז.. מה עכשיו?" שאלתי לאחר שתיקה קצרה, "אני יכולה להישאר קצת לבד?" היא שאלה והביטה בי בחיוך. "בטח.. ניפגש מאוחר יותר" אמרתי וחיבקתי אותה חזק, "אני שמח שפתרנו את זה ככה" אמרתי בכנות ויצאתי מהחדר.

~מנקודת מבטה של זואי~
מחקתי את החיוך המזויף מפני. דווקא שרציתי להחזיר אותו אליי…. אני ממש לא מאשימה אותו, פשוט.. הקרבה שלו תהיה חסרה לי מאוד.
אז אני מניחה שבאמת הייתי צריכה לדאוג קצת מההתרחקות הזו שלנו, אולי אם הייתי מנסה לפתור את זה מוקדם יותר עדיין היינו יחד. אני מנסה לחשוב מה עשיתי לא נכון, מה גרם לו להתרחק ממני כך- אבל אני לא מצליחה להעלות שום דבר בראשי.
והנה הדמעות המקוללות האלו, למה אני בוכה בכלל? אני אתגעגע לזמנים שהיינו רק אני והוא, בלי כולם מסביב- רק אנחנו. אני מניחה שאצליח להתגבר על זה מתישהו, הרי לא שיקרתי. אני באמת כבר לא מרגישה את מה שהרגשתי בעבר כלפי זאין. אבל אני עדיין לא חושבת שזה אומר שעברתי הלאה לגמרי, מעניין מה יהיה בנינו עכשיו. הוא יתרחק ממני? אולי המצב הזה יהיה מביך מדי? אולי בכלל אני אנתק קשר? אני לא רוצה לנתק קשר.. אם לא בתור בן זוג אז לפחות בתור חבר טוב.
אבל האם אוכל להיות חברה טובה של מישהו שהיה בן הזוג שלי בעבר? שהיו בנינו רגעים אישיים? מישהו שאהבתי בעבר ואולי אני עדיין אוהבת?
אני לא מוכנה לוותר עליו לגמרי! אני אצליח איכשהו, אבל אני חייבת לשמור אותו לצידי- כי הוא באמת אחד מבני האדם המדהימים יותר שפגשתי.
אולי יש לו קשר עם מישהי אחרת? אולי הוא בניגוד אלי כבר עבר הלאה?
המון שאלות עברו בראשי בזמן שישבתי על רצפת החדר, עדיין בוכה.

~מנקודת מבטה של יובל~
ג'יין נפלה מהכיסא וראשה הוטח ברצפה, קמתי במהירות מהכיסא. "מה קרה פה??" שאלתי בלחץ, רק הכרתי אותה הרגע והיא כבר התעלפה?! "לא יודע!" אמר נייל שישב לידה לפני רגע, הארי רץ לקרוא לאחד מהמאבטחים שעמדו בכניסה לחדר האוכל. "מה עושים?" לואי שאל והתכופף לידנו, "אם הייתי יודע הייתי אומר!" נייל אמר מתחיל להילחץ, אני כבר הייתי לחוצה.
הארי חזר עם אחד מהמאבטחים, שטען שצריך להסיע אותה לבית החולים- אז יצאנו במהירות מחדר האוכל. "אוקיי, אני ונייל ניסע איתה. לואי- קח את ליאם או זאין ותעזרו לבנות להעביר את הדברים לדירה שלהן" הארי ציווה עלינו והוא ונייל יצאו מהמלון כשהם סוחבים את ג'יין במהירות.
בלי שום מילה נוספת אני ולואי עלינו למעלה, "הבנות?" שאלתי בדרך, "כן.. סוג של חברות, הן עוזבות את המלון היום" הסביר במהירות והוביל אותי לחדר שלהן. נכנסנו בלי שום התראה מוקדמת, ראיתי מישהי בעלת שיער חום גלי כהה בוכה על הרצפה. "זואי? מה קרה?" לואי שאל והתקרב אליה, נשארתי לעמוד קפואה- בדרך כלל אני אוהבת לעזור אבל אני אפילו לא מכירה אותה! בסופו של דבר ניגשתי אליה וסימנתי ללואי לצאת. היא לא בכתה בכי רציני, אבל בכל זאת הייתי צריכה לעשות משהו- אז פשוט חיבקתי אותה. "היי.. אני יובל" חייכתי לאחר שהיא הסתכלה עליי, "זואי.." היא אמרה וחייכה אליי חזרה, הדמעות פסקו. "תני לי לנחש.. פרידה?" שאלתי מבינה, "איך ידעת?" היא שאלה מנגבת את פניה ומיישרת את גבה, "זה קרה לי כמה פעמים" נאנחתי. "אני מניחה שאני פשוט מבולבלת" היא אמרה ומשם התפתחה שיחה ארוכה על היחסים בינה לבין האקס שלה- זאין.
הקשבתי לה ודיברתי גם לפעמים, ניסיתי לעזור כמה שיכולתי ולשפר את מצב רוחה. "אפשר לשאול… מי את?" היא שאלה לפתע, "האמת.. בינתיים הייתי מגדירה את עצמי בתור ידידה של לואי- אני מניחה" אמרתי במשיכת כתפיים. "ידידיה? של לואי?" היא שאלה מופתעת, "אני פשוט מכירה את לו הרבה זמן והוא אף פעם לא אמר משהו עלייך- בלי לפגוע כמובן" היא הסבירה. "הו אני ידידה שלו רק מאתמול" הסברתי והיא נראתה עוד יותר מופתעת, "אבל.. הוא די סגור מאז המקרה עם החברה שלו" אמרה ונאנחה בעצב. "כן… הוא סיפר לי. כנראה הוא רק היה צריך מישהו שיקשיב לו" אמרתי בפשטות, "את הכרת אותה?" שאלתי את זואי. "ברור! הכרתי אותה לפניו. היא הייתה אחת החברות הכי טובות שלי" היא אמרה והבעת פניה נפלה.
"אני מצטערת! לא ידעתי" אמרתי בהתנצלות, "לא זה בסדר.. למה את ולואי באתם לפה מלכתחילה?" היא שאלה בחיוך. "אה הוא הלך לקרוא לאחד מהחברים שלו- הם אמרו משהו על לעזור לכן עם המזוודות" הסברתי, "וג'יין? כלומר אם את יודעת מי זו" היא לא הפסיקה לשאול. "ג'יין….. הארי ונייל לקחו אותה לבית החולים" אמרתי בחשש- לא רציתי להיות זו שמודיעה את זה. "מה?!?!" היא שאלה בבהלה והחלה להחוויר, "היא תהיה בסדר! אני יכולה להבטיח לך!" ניסיתי להרגיע אותה אבל היא כבר קמה.
"אני מצטערת, אני צריכה לדבר עם מייגן" הסבירה ורצה מחוץ לחדר, אני לא ממש יודעת למה אבל יצאתי אחריה.