תקועים במקום הכי לא צפוי…(45)

תשמעו moments של הבנים..

~נקודת מבטו של לואי~
חודש. חודש עבר. אני עדיין לא קולט את זה, מרגיש כאילו זה קרה רק אתמול.
כאילו רק אתמול התחרפנתי והתחלתי לצרוח ולבכות, רק אתמול ברחתי מהחדר והתפרקתי במסדרון, רק אתמול הנערה ההיא מצאה אותי והכריחה אותי ללכת חזרה לחדר שלי. איך קראו לה? אני לא ממש זוכר, אני די חייב לה תודה כי בלעדיה אולי הייתי נשאר שם עד עכשיו.
אני כה מתגעגע, למגע שלה, למראה, לריח, לדיבור, לצחוק שלה, לאישיות המדהימה שלה. להכל!
אני פשוט לא מאמין, למה דווקא לי? משאית @#$@&, לולא היא, נורה הייתה עדיין כאן.
זה פשוט לא נקלט שהיא לא פה יותר! שלא אוכל לראות אותה יותר, להרגיש אותה, לשמוע אותה, אני לא יכול! הלוואי שהייתי יכול להיעלם לרגע, בלי כל תשומת הלב, רק להיות לבד. כמה שהשיחות איתה חסרות לי, הצחוקים איתה, הבילויים. תמיד האמנתי שהיא האחת! אבל.. כנראה שלא.
קרה מה שקרה ו…. אני לא יכול להאמין אפילו.
אני לא יכול לשכוח אותה, אני לא רוצה לשכוח אותה! הייתה את התקופה ההיא, שבוע מאז המקרה, שהייתי פשוט הולך לישון במיטה שלה, עם המצעים שעזבה. לפעמים אם הייתי תוחב את האף מספיק, אם כמה שזה נשמע מגוחך, הייתי יכול עדיין להריח את הריח שלה.
יצאתי מהחדר, הפנים שלי עדיין אדומות ונפוחות מהבכי של אתמול. התקדמתי, מהלך בשקט במסדרון, לחדר האוכל. אני חייב למלא את הבטן שלי במשהו כי לא אכלתי מאז אתמול.
לקחתי צלחת גדולה והתחלתי להעמיס אוכל, לא בטוח אם אוכל לגמור את הכל. "סליחה" שמעתי קול מאחורי "אתה יכול לה-" התחילה להגיד אבל אז ראתה את פניי. "מה קרה?" שאלה בדאגה, היא הייתה נראית לי ממש מוכר. "אני.. אני בסדר.. מה רצית?" שאלתי וניסיתי לפענח מאיפה היא מוכרת לי, "ברור שאתה בסדר… אתה חייב לשטוף פנים אתה נראה נורא" היא אמרה והביטה בי.
*פלאשבאק*
בכיתי. פשוט התפרקתי במסדרון, לא היה לי כוח להמשיך. ראיתי דמות מתקרבת אבל לא היה לי אכפת! אני רוצה את נורה חזרה! בבקשה תחזרי!
"אתה בסדר?" שאלה הדמות והתכופפה לידי, לא עניתי בכלל,לא יחסתי לזה חשיבות באותו הרגע.
"קדימה, נלך לשטוף פנים. אתה נראה נורא" אמרה ברכות ומשכה את זרועי, בסופו של דבר ויתרתי. "אני יובל, איפה החדר שלך?" שאלה ברוך, הסברתי לה תוך כדי הבכי והיא לקחה אותי לשם משם זאין לקח את העניינים לידיו.
אפילו לא אמרתי לה תודה
*סוף פלאשבאק*
"יובל… נכון?" שאלתי מנסה להיזכר, "כן.. איך ידעת?" שאלה בבלבול, "תודה…" מלמלתי והמשכתי להעמיס אוכל. "על מה..?" שאלה עוד יותר מבולבלת. "עזרת לי אז.." קולי נסדק ונשמתי עמוק, "לקחת אותי לחדר שלי, הייתי במסדרון" הוספתי. היא חייכה "נכון, אתה נראה הרבה יותר טוב עכשיו. בכללי אני די שכחנית" צחקה. דווקא די אהבתי את החיוך שלה, מיוחד שכזה. "אפשר לשאול מה קרה?" ריככה את קולה ויצא ששנינו יושבים באותו שולחן.
"אני… איבדתי" אמרתי ודמעות החלו לפרוץ שוב, "או אני כה מצערת!" אמרה וקמה לחבק אותי, "אם אתה צריך מישהו לדבר אני פה, אתה לא חייב להגיד אם זה קשה" חייכה והתיישבה חזרה. היא פשוט הבינה אותי! בלי לחטט בלי לשאול, כלום! היא לא לחצה עליי לספר, לא ניסתה לעודד אותי בדרכים טיפשיות. פשוט ישבה והקשיבה בזמן שסיפרתי לה הכל על נורה. "ווואו. אין לי מה להגיד" אמרה בצער, "אני לא אגיד שאני מצטערת כי אני יודעת שזה לא עוזר" הוסיפה ואני הנהנתי.
פעם ראשונה שבאמת פרקתי את כל הסיפור בפני מישהו.
פעם ראשונה שלא בכיתי כשנזכרתי בנורה.
פעם ראשונה שממש פיתחתי שיחה עם מישהו מאז!

~מנקודת מבטה של זואי~
התחלתי להתרחק מזאין, אני אפילו לא יודעת למה! זה קצת כואב לי, אבל אני שמה לב שככל שאנחנו מתרחקים, הוא ואביה מתקרבים. אני לא מרגישה אליו מה שהרגשתי פעם, לקח לי זמן להודות בזה בפני עצמי. לא סיפרתי לאף אחד, חוץ מלנורה- אם היא שומעת משהו למעלה. נורה… כמה שאני מתגעגעת אליה. ישבתי על מיטתי בחדר. כולם יצאו ולואי בחדר, כנראה. אני מתגעגעת אליה! היא הייתה אחת החברות הכי טובות שלי, כמה דברים הייתי מספרת לה! כל הזמן הייתה מבטיחה שלא תגלה, שהסודות האלה- ייקברו איתה. כנראה שזה קרה מהר מדי. והנה הדמעות מתחילת לזלוג שוב, אני לא מסוגלת. אני רוצה אותה פה לצידי! למה?!?!!? למה זה היה חייב לקרות?!?!?!
"זואי.." שמעתי קול מהכניסה, קול צרוד, קולו של הארי. "לא נעים לראות אותך ככה" אמר בעצב והתקרב. "אני מתגעגעת אליה!" אמרתי והתפרקתי עליו בחיבוק, הוא עטף אותי ונתן לי לבכות עליו. "אני יודע.. אני יודע" אמר בקול מרגיע.
"אני לא יכולה יותר הארי!" ספק צרחתי ספק בכיתי, "ששש תהיי חזקה, את חייבת. היא בטוח לא שמחה לראות שאת ככה" אמר והביט בי. "מה אני אמורה לעשות?? אני לא יכולה לשכוח מזה!" אמרתי וחיבקתי את ברכיי, "ברור שלא! אף אחד לא יכול.." מלמל ופניו נפלו.
"אז מה עושים?" שאלתי מצפה לתשובה, "פשוט תשחררי, תפרקי הכל- גם אם זה אומר לבכות או לשבור לי את העצמות" אמר בעידוד קל.
שעה וחצי בערך ישבנו שם? אני בוכה והארי מנסה לנחם אותי… הייתי מוכנה להישאר כך עוד אבל הבטן שלי החלה לקרקר. אפשר להגיד שהרגשתי בטוחה יותר בחיקו של הארי, מוגנת.
"תודה האז, באמת שהייתי צריכה את זה" אמרתי וחיבקתי אותו לאחר שאכלנו פסטה מאולתרת, "בבקשה, מתי שתרצי" חייך חצי חיוך.