תקועים במקום הכי לא צפוי….. (42)

~מנקודת מבטו של לואי~
התנעתי את המכונית כשנורה "לואי?" היא שאלה מהססת, "ממ?" שאלתי והבטתי עליה.
"קודם כל תחזיר את העיניים שלך לכביש" אמרה בקרירות, "אנחנו עוזבות מחרתיים את המלון" אמרה ישירות והביטה החוצה. שתיקה השתררה, אווירה גרועה- שנינו היינו באותו האוטו אבל.. היינו רחוקים כאלפי קילומטרים אחד מהשני. כדי להוסיף על הכל, החל לרדת גשם, הפעלתי את המגבים בלחיצת כפתור שקטה. הגשם היה היחיד שהפר את הדממה "אתה מתכוון להגיד משהו?" אמרה בנימה אף יותר קרירה מהקודמת. "כן, שנמצא פתרון" אמרתי והמשכתי להביט כביש. "אני לא יודעת… אני ממש רוצה לחזור לישראל" אמרה והשפילה את ראשה, "את מוותרת?" שאלתי אותה וגוש חסם את גרוני. "אני.. אני לא יודעת" אמרה וראיתי דמעה נספגת במכנסיה, "היי" ריככתי את קולי "נמצא פתרון" חייכתי חיוך מעודד אבל לא נראה שהזיז לה. "אני מקווה" היא מלמלה בשקט, 'גם אני' חשבתי לעצמי ושאר הנסיעה עברה בשתיקה מצד שנינו. חניתי ויצאנו מהרכב, הולכים במהירות כדי לא להירטב מהגשם. נכנסנו ופנינו לכיוון המעלית, גם את כל הדרך הזאת העברנו בשתיקה. אני לא מוכן לוותר ככה, פשוט לא מוכן! אני אוהב אותה.. יותר מזה!
אני לא יכול לתת לה ללכת כך. "היי.. איפה הייתם? ולמה אתם רטובים?" ג'יין התקיפה בשאלות בשנייה שרגלנו דרכה בחדר, "לונה פארק" עניתי "גשם" נורה הוסיפה בשקט והתיישבה ליד נערה בעלת שיער שחור. "אני אביה" היא חייכה אלי ואל נורה, חייכתי חיוך קטן חזרה "נראה לי שזו הפעם השישית שאת אומרת את זה היום" צחקקה זואי. הבטתי בנורה, היא ישבה מכונסת בעצמה- אני כל כך מכור לחום שאני מרגיש כשאנחנו קרובים ואני לא מוכן לוותר על ההרגשה הזו. פרפרים בבטן, ניצוצות, קליק- איך שלא יקראו לזה, אין מצב שאנחנו נפרדים! "לואי תתעורר" אמר נייל ונתן לי מכה קטנה בכתף "הבנות עוזבות מחרתיים" אמר הארי וקולו נסדק בסוף. טוב, ברור שהוא מרגיש משהו כלפי זואי אפילו שהוא לא מוכן להודות בזה.. אולי עדיף שלא יודה כי היחסים בין זואי לזאין קרובים מתמיד. "כן.." אמרה מייגן בעצב ונדחקה לזרועותיו של ליאם שאסף אותה בחיבוק. "תמצאו בית בלונדון, כבר דיברתי עם זואי על זה" אמר הארי בתקווה, "ברור שקודם תבקרו את המשפחה" אמר ליאם וחיוך החל להתפשט על פניו. "ואז- תחזרו" הוסיף והביט במייגן. "אני הסכמתי" אמרה זואי והביטה בהיסוס על הבנות, אני רק חיכיתי לתגובה של נורה. "מקובל עלי" אמרה ג'יין במשיכת כתפיים, "לי אין משפחה בישראל.. או בכלל.." מלמלה מייגן וליאם הביטה עליה ברוך. "נורה, מה איתך?" שאלה ג'יין את השאלה שעמדה על קצה לשוני מתחילת השיחה הזאת, "אני חושבת שאני בסדר עם הרעיון" אמרה נורה וחייכה חיוך יפה, קפצתי עליה בחיבוק והדבקתי לה נשיקה חמה על הלחי. "אווווו" אמרה ג'יין וצחקה, "טוב שנלך לארוז?" זואי קמה ומתחה את רגליה. הן יצאו והשאירו אותנו בחדר- לוקחות גם את אביה איתן.
"יש לנו הופעה היום.. לא כך?" שאלתי ולא יכולתי להוריד את החיוך מהפנים, "כן, עוד שבע שעות" אמר ליאם. "אני מתקשר לפול" זאין אמר ויצא מהחדר, "איפה אנחנו מופיעים?" שאל נייל "אני חושב שבאצטדיון ומבלי" הרהר הארי, "כן, שם" אמרתי.
.
"לילה טוב לונדון! הייתם מדהימיםםםם!" צעקתי בחוזקה ואני והבנים נופפנו לעבר המעריצים.
ירדנו מהבמה לקול הצרחות, מזיעים קצת אבל חיוכים ענקיים מרוחים לנו על הפנים.
"חתיכת הופעה" אמר ליאם ולקח מגבת קטנה וניגב את פניו, "וואו, זה מכניס בי אנדרנלין כל ההופעות האלה" אמר נייל ולגם קצת מים מהבקבוק שהחזיק בידו. "אני מכור להרגשה הזאת כשעולים על הבמה" זאין חייך והתיישב על אחד הכיסאות. "לפעמים זה לא נקלט" אמר הארי, כולנו הנהנו בהסכמה. "יש היום מיט&גריט?" שאלתי, "לא" אמר נייל קצרות, "אז הולכים?" שאל ליאם וכולנו הלכנו בעקבותיו.
נכנסנו אל המלון ועלינו לחדר, שפוכים ומותשים. השעה הייתה 2 בלילה אני חושב- נשכבתי על המיטה ועצמתי את עיניי. "אתה ישן בלי להתקלח?" שאל זאין אבל אני כבר נפלתי לשינה עמוקה.