תאומות או לא להיות… – פרק 2

נשכבתי על המיטה עם המצעים הורדרדים, נתתי לשיערי שהיה רטוב מהמקלחת להתפזר על הכרית.
טיפות קטנות של מים משיערי נספגו בתוך הכרית, עיקצצו מעט בצווארי בעדינות.
נקודות אור קטנות ממנורות הרחוב שהיו בעיירה השקטה, חדרו לחלוני והאירו מעט את החדר שהיה חשוך בשעה זו של הלילה.
עצמתי את עיניי, החושך הסמיך עטף אותי, המון מחשבות התרוצצו בראשי.
אני לא יכולה לעזוב את העיירה שבה גדלתי בה, פשוט לא יכולה.
כל הזכרונות שלי קשורים לפה.
ובכלל כל החברות והמשפחה שלי פה.
ולמה בכלל צריך לעזוב? בגלל העבודה השטותית של אמא?!
התהפכתי לצד במיטתי, טרודה במחשבות.
דבר אחד יכול להרגיע אותי מעט.
שלפתי את האייפון הורוד שלי שהיה בשידה לידי וחייגתי את המספר המוכר.
"היי ליאן…" אמרתי לחברתי הטובה.
"היי ניקולושש! קרה משהו?" שמעתי קול שמח וקופצני מבעד לטלפון.
"אממ…אני צריכה לספר לך משהו…" גמגמתי.
"טוב.." אמרה ליאן.
"אני עוברת, לעיר הגדולה" אמרתי.
"מה?????" היא שאלה, פעורת פה.
ניתקתי, לא היה לי כוח ל"למה?" ו"איך?" פשוט עצמתי את עיניי ושקעתי לשינה עמוקה, נטולת דאגות…